מבצע "מדינה" – כיבוש כ"ס הערבית ע"י חט' אלכסנדרוני

מעשה שהיה – כך היה. נדרשתי להגיע אל כתובת מסוימת בכפר סבא. ומצאתי את עצמי בפאתי שכונת יוספטל. המשימה בוצעה. כלומר רשמתי V בדף המטלות. או יותר מדויק – מחקתי שורה. התבוננתי ימין ושמאל. מעבר לשורת המבנים הראשונה, הנשענת על הכביש – איני מכיר דבר וחצי דבר. אף פעם, עד לאותה נקודת הזמן, לא ראיתי מה יש מעבר לשורת הבתים הראשונה. ולבטח כף רגלי לא דרכה שם. כיוון שכך, הבה נשלים את החסר.

ותוך כדי השיטוט הגעתי אל אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני הממוקמת בצמוד לתל כפר סבא ולמרכז הקהילתי ע"ש גלר. קראתי את הכתוב. הבנתי כי בזה הרגע הוטלה עלי משימה. לתעד את מבצע כיבוש כפר סבא הערבית (כפר סאבא), יום אחד לפני הכרזת המדינה. ולכן קראו למבצע – מבצע "מדינה".

הרשימה תכלול מספר נושאים שעליהם החלטתי להרחיב את בסיס הידע: תיאור האנדרטה והמבצע, ההיסטוריה הקצרה של ייסוד כ"ס העברית, התמקדות בשתי החסימות – האחת בקבר נבי ימין הוא קבר בנימין בן יעקב והשנייה ב"פרדס האוצר". בחינת קבר בנימין תוביל לעניין ייהוד של מקומות קדושים ועיגונם במסורת היהודית והחקירה בפרדס האוצר תצביע על הדגם המרחבי של התיישבות יהודית בשרון במרוצת שנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה.

***

מבצע "מדינה"

חטיבת "אלכסנדרוני" נמנתה על 12 חטיבות צה"ל ערב ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. היא הייתה, מה שהיום מכנים, חטיבה מרחבית שהופקדה על מרחב השרון.

מפת תפרושת חטיבות צה"ל ערב ההכרזה על הקמת המדינה [מקור: תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכת הביטחון, 1959, עמ' 81]

נתחיל בתיאור הקרב. באתר "חטיבת אלכסנדרוני" אני קורא כדלקמן:

כפר סבא הערבית, מזרחית לכ"ס היהודית, הייתה איום בלתי פוסק לביטחון הישובים העבריים בסביבה. כפריים נושאי נשק ותגבורות של "צבא ההצלה" של קאוקג'י, היו מטרידים את העובדים בשדות ובפרדסים הגובלים באדמות הכפר הערבי ומתנכלים במכות אש הן לכ"ס והן לישובים הסמוכים. ברבות הימים גברה תוקפנותם של הערבים, שהחלו פושטים מתוך כפרם, לעיתים בסיוע משוריינים, מחבלים במתקני הפרדסים, ממטירים אש כבדה על מערך עמדות הישוב ועורכים ניסיונות חוזרים ונשנים לפוצץ את הבארות המספקות מים לשדות, לפרדסים ולמושבה עצמה.

מקור: אתר "חטיבת אלכסנדרוני"

מרשם הקרב מעובד [מקור: "אתר חטיבת אלכסנדרוני"]

ב- 9.5.48 הוטרדה המושבה באש כבדה ובחסותה קרבו שלושה משוריינים עד לבאר המרכזית של כ"ס ופוצצוה. במטה חט' אלכסנדרוני, שהופקדה כחטיבה מרחבית להגנה על מרחב השרון, הוחלט על כיבוש מטרד זה. המבצע נועד להתבצע לפני הכרזת המדינה, וזהו מקור שמו. ביצוע הפעולה הוטל על גד' 33 ואליו צורפו שתי פל' מג' 32.

בפעולה לכיבוש כפר סבא הערבית, חייבים היו להתחשב באיום מקלקיליה, ששכנה לא הרחק מאזור הקרב ובכוח הצבאי העיראקי הרב שכבר חנה שם. ברור היה שתוחש לכפר תגבורת מקלקיליה וסביבתה ויקשה לבולמה, אי לכך הוקצתה פלוגה שלמה להצבת חסימות למניעת החשת תגבורות.

בליל ה- 11.5.48, יצאה מחלקת הסיירים לסיור אלים סביב הכפר, לאיכון עמדות האויב וכלי הנשק שבהן. ההסתערות על הכפר החלה ביום 13.5.48, כהתקפה ראשונה של הגדוד לאור היום. ההתקפה החלה בשעה 12:00 לערך. לאחר קרב קשה שנמשך כשעתיים היה הכפר בידינו, תוך מנוסת תושבי הכפר ונושאי הנשק. אולם הקרב לא תם – מיד עם תחילת הקרב החלו לזרום תגבורות והתחולל קרב כבד סביב החסימות הדרומית [ליד קבר נבי ימין – מ.ה] והמזרחית [פרדס האוצר – מ.ה], כאשר הבורחים מכפר סבא הערבית תקפו את חסימות כוחותינו מאחור. כוחות גדולים של הלגיון הירדני – רגלים ושריון, יחד עם נושאי נשק מקומיים, ניסה מספר פעמים לחזור ולכבוש את כ"ס הערבית. הקרבות נמשכו עד רדת החשכה והיישוב שנכבש נותר בידינו.

ע"ג האנדרטה חרוטים שמותיהם של 29 לוחמים שנהרגו במבצע "מדינה". רבים מהם נפלו בחסימות שעצרו את התוקפים. חלק מן הלוחמים נהרג מפגיעה ישירה של פגז משוריין עיראקי במשוריין "סנדוויץ" שחש לעזרת החסימה ליד נבי ימין, שהייתה תחת לחץ כבד של התקפת נגד.

לאחר הכיבוש הוחזק הכפר על ידי כוחות החי"ם. כעבור יומיים פתח שוב האויב בהתקפה עזה על הכפר. לעזרת הלוחמים נשלח גד' 32, אולם ההתקפה נהדפה על ידי אנשי החי"ם עוד בטרם הגיע הגדוד לזירת הקרב. עוד באותו הלילה, לאחר התקפת האויב, ערך גד' 32 סידרת פשיטות כדי לרתק את האויב ופוצץ גשרים במבואות קלקיליה וטול כרם, מוקשו דרכים והוטרדו באש בסיסי אויב.

מרחב המבצע לפי מפת סקר PEF מ-1880 [מקור: אתר "עמוד ענן"]

מרחב המבצע על רקע מפה טופוגרפית מ-1946 [מקור: אתר "הספריה הלאומית"]

מרחב המבצע על רקע מצב קיים כיום [מקור: אתר "עמוד ענן"]

חמושים במידע זה יכולים אנו להתבונן באנדרטה:

באתר החטיבה מדובר על כ"ט נופלים. באתר ההנצחה מצוינים כ"ח חללים במבצע זה. אין בידי להשוות בין הנתונים ולהוסיף את שחסר לאנדרטה או לחילופין לתקן באתר החטיבה. כך או אחרת – יהיה זכרם ברוך.

בסופו של יום, בתום המבצע, רווח לכפר סבא העברית, כפי שניתן להניח מכותרת בעיתון:

מקור: דייויד סלע, "70 שנים אחרי", ישראל היום, שישבת, 12.7.2019, עמ' 14

 

***

כפר סבא הערבית (כפר סאבא)

באתר "זוכרות" קורא אני  כי:

הכפר שכן במישור החוף, 16.5 ק"מ מדרום-מערב לטול כרם. ארבעה ק"מ מצפון-מערב לכפר ניצבה ח'רבת סַבְּיַה, שזוהתה עם כַפַר סַאבַּא הרומית. במהלך התקופה הצלבנית נודע הכפר בשם כַּפַרסֶבּ. הגיאוגרף הערבי אל-מקדיסי תיאר ב-985 לספירה את כפר סאבא ככפר גדול עם מסגד.

בסוף המאה ה-19 הוערכה אוכלוסייתו ב-800 נפש, שחיו בבתי אבן ולבני בוץ וקש. צורת הכפר היתה ריבועית והוא היה מוקף חולות. היו בו בית-ספר יסודי, מסגד ושני אתרי תפילה, שהוקדשו לא-נבי יאמין (בנימין) ולא-נבי יָחיָא (יוחנן המטביל).

ב-1931 נמנו בכפר סאבא ובכפר הסמוך עַרַבּ אל-עֻבַּידָת 765 תושבים שהתגוררו ב-169 בתים; ב-1945-1944 חיו בכפר סאבא 1,270 תושבים מוסלמים ואדמתו השתרעה על 9,688 דונם, אשר מתוכם נרכשו קרוב לשליש בידי יהודים [ההדגשה שלי – מ.ה]. תושבי-הכפר גידלו דגנים, אבטיחים, מלפפונים, הדרים, בננות וזיתים, וקיבלו את מי-השתייה שלהם מאחד מהמעיינות שנמצאו ממזרח ומצפון-מזרח לכפר.

כיום, 71 ש' לאחר מלחמת הקוממיות, נותר מכפר סבא הערבית רק מבנה אבן אחד הממוקם בשולי השכונה מול מפעל "טבע". כיום משמש כמבנה ציבור. על חורבות כפר סאבא הוקמה שכונת יוספטל. ועל חלק מאדמות הכפר הוקם שיכון קפלן ואזור התעשייה/התעסוקה. אגב – באתר "זוכרות" אין זכר לתמונות מן הכפר זולת בית האבן…

כפר סבא הערבית (כפר סאבא) במפת הנכבה [מקור: אתר "זוכרות"]

 

***

קיצור תולדות הקמת כפר- סבא היהודית

בשנת 1892 קנתה קבוצת יזמים יהודים מפתח-תקווה ובראשם יחיאל מיכל פינס וחתנו נוח קרלינסקי 7,230 דונם (תורכי) [דונם תורכי – 920 מ"ר] מאפנדי תושב הכפר הערבי כפר-סבא שרוב אדמות הכפר היו ברשותו. הסולטנים הממלוכים נהגו לחלק לקציניהם אדמות על-מנת להבטיח נאמנותם לשלטון המרכזי. לשיטה זו היו השלכות רבות למבנה הכפרים הערביים בארץ ישראל וזו הסיבה לריכוז אדמות כ"ס בבעלות פרטית של גביר מקומי. האדמות נרשמו בטאבו בשנת 1894.

מטרת הקבוצה הייתה להציע את הקרקעות למכירה ליהודים עשירים מהגולה. אולם הקניה התבררה כלא מוצלחת משום שהקרקע הייתה במקום שומם ורחוק מכול יישוב יהודי. הברון רוטשילד, לאחר כישלון השיווק, רכש ב-1896 את הקרקע הנ"ל.

בתחילת המאה ה-20 עברה הקרקע לטיפול חברת יק"א שטיפלה בכול מושבותיו של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. החברה הצליחה למכור את מרבית האדמות לדור השני של איכרי פתח-תקווה. דוד בן-גוריון וברל כצנלסון היו בין החלוצים שעבדו במקום. עד 1912 התקיימה במקום צורת יישוב ארעית בלבד שנהרסה על-ידי תושבי קלקיליה באותה שנה.

כ"ס הפכה ליישוב קבע כאשר הסתיימה בניית הבתים הראשונים ב-1913. בתים אלה נבנו בעזרת הלוואה מחברת עזרה של יהודי גרמניה בתוואי שכיום הוא רחוב הרצל. ראשוני המתיישבים היו בני פתח-תקווה, אליהם הצטרפו חלוצי העלייה השנייה. בימיה הראשונים הייתה מעין "מושבת בת" או "לוויין" של פתח-תקווה.

במפות הצבא התורכי קדם מלחמת העולם הראשונה שם הישוב היהודי הוא סביה (והישוב מוגדר כהתיישבות יהודית – jewish Colony). מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה קשה לתושבי היישוב. התורכים החרימו יבולים ובהמות-עבודה, מעט מהתושבים גויסו לצבא התורכי, חורשות האיקליפטוסים נגדעו כדי לשמש כחומר הסקה לקטרים ועל אלה נוספה ב-1915 מכת ארבה.

באביב 1917 גרשו התורכים את תושבי תל-אביב וחלקם מצא מקלט בשולי היישוב. החוסר בתנאים סניטאריים הביא למגיפות ורבים מהמגורשים מתו (ובבית העלמין הישן של כ"ס ישנה חלקה שיוחדה להם). במשך כשנה הייתה מצויה כ"ס בשטח ספר בין הצבא התורכי לבין הצבא הבריטי. כתוצאה מהפגזות שני הצדדים חרבה כ"ס בפעם השנייה. בספטמבר 1918 כבש הצבא הבריטי את כ"ס.

במאי 1921 פרצו ברחבי ארץ-ישראל מאורעות תרפ"א. ועד היישוב הורה על פינוי. משחזרו התושבים לאחר מספר שבועות מצאו כי כל הבתים נבזזו והועלו באש. בקיץ 1921 נבנתה כ"ס בפעם השלישית.

בתחילת שנות ה-20, התפתחה כ"ס באיטיות. רק לאחר שהתברר כי אדמות היישוב מתאימות לגידול הדרים החלה תנופת הפיתוח. במפקד 1931 נמנו במושבה 1,405 נפש – 207 בתים פרטיים ו- 8 בתים ציבוריים (במקום אחר נכתב: "395 בתים נושבים"). במפקד שנערך באותה העת היו בכפר-סבא הערבית 765 תושבים ו-169 בתים נושבים. כבר בשנות ה-30 הוקמו בכ"ס שכונות פועלים וחלקן, כשכונת אליעזר בצפון המושבה, היו מחוץ לתחום השיפוט שלה.

מעיון בתוכניות הכלליות של המושבה מאותן ימים עולה כי המבנה האורבני שלה, אשר כלל את מרכז הישוב ומערבו עוצב כבר באותן שנים. התפתחות זאת באה לידי ביטוי בהתארגנות המרחבית. כפר-סבא הפכה למרכז עבור חוות חקלאיות (היום מן הסתם היו מקבלות את הכינוי "חוות בודדים") שהוקמו בסביבותיה.

בתקופת "המרד הערבי הגדול" (פרעות תרצ"ו – תרצ"ח / 1936 – 1939) סבלו תושבי היישוב העברי מהתנכלויות תושבי כפר-סבא הערבית: הערבים עקרו עצים ושרפו את היבול.

שנות ה-40 היו שנים של התפתחות והתרחבות. ב-1943 נמנו 3,630 תושבים ומכאן ואילך החלה כ"ס לקלוט עולים: תימן, לוב, תורכיה ופליטי שואה. חברת "חצרות הדר" שהוקמה על-ידי המועצה המקומית בנתה את השיכונים שנדרשו לדיור העולים החדשים.

אוכלוסיית כ"ס, בפרוץ מלחמת הקוממיות, מנתה 5,516 נפש. בסביבת היישוב התחוללו קרבות ופועלים הותקפו בדרכם לעבודה בשדות. מעט לפני הכרזת העצמאות נכבשו כפרי הסביבה על-ידי חטיבת אלכסנדרוני במבצע "מדינה" ותושבי כפר-סבא הערבית נמלטו ושטחה עבר לתחום כפר-סבא היהודית.

תמונת המצב של הקמת כ"ס היהודית התבססה על: סקר מצב קיים של כ"ס בתוך "תכנית האב ליישוב", "ויקיפדיה", "אנציקלופדיה אריאל".

 

***

קבר בנימין בן יעקב (קבר נבי ימין)

קבר נבי ימין זוהה, לאחר מלחמת הקוממיות כקברו של בנימין בן יעקב. ולא רק זה – מודגש מעל משקוף הכניסה כי בנימין הוא אחד משבטי ישראל.

אין חולקין על כך שימין בערבית הוא בנימין בעברית. אם כי היינו מצפים שקבר בנימין יהיה בנחלתו ההיסטורית – אי-שם במרחב המשתרע מצפון לירושלים: עפרה, בית אל, מכמש, גבע…

אני קורא אצל: דורון בר, המקומות הקדושים ליהודים במדינת ישראל – בין מסורת לחידוש, זמנים, עמ' 103-92, כדלקמן:

מקומות קדושים היו במשך ההיסטוריה רכיב חשוב בהתפתחותה של ארץ ישראל. במרוצת הדורות נוצרו עשרות, אם לא מאות אתרים לעלייה לרגל, שחלקם היו משותפים לבני הדתות השונות. מקומות קדושים – מבנים, קברים, מעיינות, הרים, עצים, שרידים של מתחמים מקודשים ועוד – היו פרושים בכל הארץ והיו מוקד עלייה לרגל לתושבים מקומיים ולצליינים שהגיעו ממרחקים.

[…]

היו גם אתרי קדושה, שקודם למלחמה [הקוממיות – מ.ה] היו בידי מוסלמים ורבים מהם אף היו הקדשים אסלאמיים. לפני חלוקת א"י נהגו יהודים לפקוד רבים מהם, למשל את קבר דוד בירושלים או את מערת אליהו בחיפה, אך הביקור של יהודים הותר בדרך-כלל רק במועדים מסוימים ותמורת תשלום. החזקה היהודית על המקומות הללו אחרי המלחמה הושגה בדרך-כלל ביוזמתם של יחידים, שקיימו בהם תפילות, פולחנים או פעולות בינוי, וכן בדרך ממסדית-למחצה על-ידי גופים שונים שקיבלו סיוע והכוונה ממשרד הדתות ומגורמים ממסדיים אחרים. אחת התוצאות של תהליך זה היתה מחיקת העבר האסלאמי של המקומות הקדושים האלה והבלטת המסורות היהודיות הקשורות בהם.

[…]

תרבות המהגרים, המנהגים שהביאו העולים מארצות מוצאם ובעיקר הזדקקות למקומות קדושים בקרבת מקומות המגורים, הביאו להרחבת תהליך קידוש המרחב באזורים שבהם החליפו העולים את האוכלוסייה המוסלמית ששכנה בהם קודם למלחמה. דוגמאות נוספות, מלבד קבר רבן גמליאל ביבנה, הן ייהודו של נבי בנימין ליד כפר (סבא) שהפך לקבר בנימין בן יעקב [ההדגשה שלי – מ.ה], בעיירה יהוד קודש קבר שהוכרז כמקום קבורתו של יהודה בן יעקב, ועל אם הדרך בין ירושלים לתל-אביב הפך קבר ש'יח עריב לקבר שמשון. בגליל עבר מערך של מקומות קדושים לאסלאם תהליך של ייהוד, העבר האסלאמי של רבים מאתרי העלייה נמחק והודגש שיוכם למסורת היהודית.

ומול קבר בנימין מצוי, מעברו המערבי של כביש 55, קבר שיח' נוסף. כיפתו הירוקה מעידה כי הקבור בו, לפחות כך מאמינים, מוסלמי. ואולי למדו מאתנו ויצרו תגובה במרחב ל"הוכחת" בעלות על הקרקע…

ברור לנו כי הכיפה נצבעה בירוק לאחר שכיפתו של זה שממולו נצבעה בכחול.

באתר "זוכרות" מדובר על שני מוקדי תפילה שהיו בכפר סאבא: קבר נבי ימין וקבר יוחנן המטביל. במפת PEF (שנת 1880), מופיע סימון של קבר ממערב לקבר בנימין. אך הכתב אינו מאפשר קריאה ברורה. כל שהצלחתי לפענח הוא: Naby S. מה שברור הוא שכנראה זה אינו קבר יוחנן המטביל…

בסופו של יום – האמונה היא הקובעת. ולמאמין ינעם.

***

אתנחתא. מתיחת אברים. הלכתי לעשות הליכה. איכשהו באנגלית זה נשמע יותר מוצלח: I'm going to walk. אבל השפה שלנו, שמית עתיקה, מקדימה את האנגלית באלפי שנה… חוזרים אל המקלדת.

***

"פרדס האוצר"

מה אנו יודעים על "פרדס האוצר"? דבר אחד ברור הוא – אין בו אוצר. עירית עמית-כהן כתבה ספר על חוות וחברות מטעים במישור החוף בתקופת המנדט (החידה מאחורי הברושים, מאגנס, תשס"ו). ספר הפורש בפני הקוראים את הדגמים המרחביים ודפוסי ההתיישבות במישור החוף ובפרט בשרון, שהתבססו על יזמים פרטיים שעסקו בחקלאות. חברות ההזנק של פעם…

ראו מפות תפרושת החוות והחברות:

מפת החוות וחברות המטעים במישור החוף, 1939-1928 [מקור: עמית-כהן, עמ' ]25

מקור: עמית-כהן, עמ' 205

מתוך ספרה של עמית-כהן מצטט אני מספר משפטים (עמודים 139-133) . מתחילים עם חזון ומסיימים במפח נפש:

בשנת 1927 החל יהושע חנקין במשא ומתן עם חסין ומחמוד כמל אל שאנטי תושבי טול כרם לרכישת 2,000 דונם בקרקעות חור עמאר שממערב לכפר סאבא, סמוך לקלקיליה. בגוש הקרקעות החדש התכוון לייסד חווה שבה יעבדו פועלים במטעי הדרים ובחלקות ירק. לאחר שהמטעים יניבו וההשקעה תכוסה, יקצו מההכנסות הנותרות לרכישת קרקע נוספת ולהרחבת הנטיעה. לכשיימצא הכסף הדרוש בידי קרן קיימת לישראל, יעברו הקרקעות לבעלותה. באדמת החווה יקום מושב עובדים, והמתיישבים ייבחרו מבין הפועלים המצטיינים שעובדים בחווה.

[…]

ברצועה המזרחית נאחז [חנקין – מ.ה] רק בנקודה אחת, בקרקעות חור עמאר, אלא שבמקום 2,000 דונם הצליח לרכוש 127 דונם בלבד ונטע בהם פרדסים. לחווה הפרטית קרא "פרדס האוצר" וקיווה שהתפתחותה תמומן באמצעות כספי חברת המניות שזה עתה הקים: "האוצר הארץ-ישראלי עברי לחקלאות בע"מ" [לימים "הכשרת היישוב" – מ.ה.].

[…]

למרות הקשיים בהעברת הבעלות החל חנקין בהקמת מבני החווה על 3 דונם. ובעיבוד 124 דונם מ-2,000 שהובטחו לו. הוא הקיף את החצר בחומה גבוהה והתקין בה שני שערים – שער כניסה מברזל מדרום ושער יציאה לפרדס שניטע בראשית 1931. בתוך החצר, בצד המערבי, הוקמו שני מבני אבן, האחד שימש למגורי הפועלים והשני מבנה משרדים למנהל החווה שאליו צמוד בית אימון לאפרוחים. באר אחת נחפרה בתוך החצר בסמוך למבנה המגורים, ובשטח הפתוח שיועד לנטיעה נחפרה באר שנייה. מבנה המגורים נבנה בשלבים, ומאורעות התקופה הותירו בו את חותמם. בשלב הראשון הוקמה קומת הקרקע ששימשה ללינה ולמטבח משותף לעובדי החווה. משנבנתה הקומה השנייה שינו את תפקידי הקומה התחתונה והיא הפכה למטבח משותף ולמקלחת ואילו בקומה העליונה מוקמו חדרי המגורים. בתקופת המרד הערבי, בשנים 1939-1936, ייעדו את חדרי הקומה העליונה למחסני נשק וממנה עלו בסולם לולייני לעמדת שמירה על הגג שבה היו פתחי ירי ומכל מים רזרבי לשעת חירום. בצד המזרחי של החווה השתרעו שטחי גן ירק, משק חי, מכוורת וסילו. את הפרדסים נטעו מצפון וממערב לחווה.

[…]

בשנת 1934 התפרסם פרדס האוצר בשיטת ההשקיה שלו על פי "המודל הקליפורני", ונציגים ממחלקת החקלאות של ממשלת ארץ ישראל ביקרו בחווה וביקשו ללמוד מן הניסיון שהצטבר בפרדסיה.

[…]

החווה עלתה לכותרות רק בפרוץ המרד הערבי ב-21 באוגוסט 1936. בשבוע שבין 23 באוגוסט ל-26 בו התפרסמו בעיתונים "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"הצופה" כתבות רבות על הרוגי "משק האוצר" ועל הסכסוך המתמשך על הקרקעות.

[…]

וכשפרצו המהומות החלו [ערביי קלקיליה וכפר סאבא – מ.ה] להציק לפועלים שהגיעו יום יום לחווה לעבד את קרקעותיה וקיוו בדרך זו להרתיעם מלעבוד בחווה המרוחקת מן היישוב היהודי. חנקין והפועלים לא נרתעו והוסיפו לעבד את אדמות החווה. על דרישתם לנשק חם לצורכי הגנה השיבו הבריטים בשלילה, ובערב שבת (ג' אלול תרצ"ו, 21 באוגוסט 1936) התנפלו ערביי קלקיליה על מכונית שהייתה בדרכה מהחווה לכפר סבא, רצחו ארבעה מהפועלים ופצעו שלושה. אחד ההרוגים היה מנהל העבודה מאיר בלקינד, בנו של שמשון בלקינד, אחיה הבכור של אולגה [אשתו של חנקין – מ.ה] 0שלושת ההרוגים הנוספים היו ברוך גורביץ, ראובן שטראוס ושושנה לאזנסקי). העיתונות געשה אבל ההתקפות נמשכו וכשהסתיימו המאורעות חודשה גם הפעילות המשפטית.

[…]

בנובמבר 1942 ביטל בית דין מיוחד את פסק הדין הקודם והחזיר את הקרקע וכל אשר עליה ליורשים מבני משפחת אל שאנטי. הפועלים עזבו, חנקין ערער, והקרקע והמבנים עברו להשגחתו של רחמן סאבא עבדול, ראש עיריית קלקיליה, עד לבירור המשפטי. חנקין הוסיף לשלם לראש העיר את דמי השמירה וקיווה שהחווה לא תיהרס, אבל המבנים הוזנחו והגידולים התייבשו. רק בספטמבר 1947, שנתיים לאחר פטירתו של חנקין, אישר "בית הדין המיוחד מטעם מועצת המלך בבריטניה" את הקנייה וקבע שיש להחזיר את הפועלים היהודים לפרדס האוצר ולרשום את הקרקע בספרי הטאבו על שם משפחת חנקין. מכיוון שלחנקין לא היו ילדים דאגו לקרקע ולמבנים בני המשפחה בעלי המניות בחברת האוצר. אלא שבינתיים פרצה מלחמת השחרור, הזירה בין כפר סבא היהודית לכפר סאבא הערבית ולקלקיליה השתרעה על אדמות פרדס האוצר, והחווה שוב לא אוכלסה.

חברת "האוצר הארץ-ישראלי עברי לחקלאות בע"מ" התפרקה ב-16 בנובמבר 1951. הקרקע נמסרה לרשות כפר סבא לשמש כרזרבה קרקעית להתפתחותה והמבנים דמויי "טירה קולוניילית, אי שקט ויפה בים סוער וגועש" נותרו בשממונם והתפוררו עם השנים.

שחזור חצר משק האוצר [מקור: עמית-כהן, עמ' 134]

למעט שרידי מבנים לא נותר מאום. פרדס האוצר – איננו. בצד המזרחי של החווה משתרע מרכז תחבורה ובו חניון אוטובוסים. מעט צפונה – בית העלמין החדש של כ"ס. תוך דקה, ממקום חניית המכונית, ומצאתי עצמי במרכז הפאה המזרחית. אין חומה. גם אין שרידים לה. סבתי סביב החווה כנגד מחוגי השעון. מזרח-צפון-מערב-דרום.

ראשית צילמתי את צדו הצפוני של מבנה הסילו. אחר-כך צילמתי, את שרידי מבנה המגורים והבאר מכוון צפון-מערב וממערב. המשכתי דרומה וצילמתי את שרידי מבנה המשרדים ומדגרת האפרוחים והגעתי אל הפאה הדרומית. צילמתי את צדו הדרומי של הסילו וזהו…

אגב, מי שרוצה לראות "טירה קולוניאלית" מאותם ימים רחוקים של התיישבות והקמת חוות במרחב השרון (בעיקר אך לא רק), מוזמן להתבונן ב"טירה" ממזרח לקיבוץ געש או ב"ג'ילת" מדרום לקיבוץ יקום. "קלמניה" היא כיום אולי הדוגמה הבולטת לייחודו של דגם התיישבותי זה.

לפניכם/ן הצילומים שצילמתי בשוטטותי סביב החווה שננטשה:

פסטורלה יישובית

זאת החזית הדרומית של המבנה שבצילום הראשון בפרק זה הדן בפרדס האוצר. המבנה עדיין נושא את צלקות הקליעים/הכדורים שנורו אליו. ראו תקריב בצילום הבא.

לא שהיינו צריכים הוכחה – אך מצאתי כי קיר דרומי זה, של המבנה הדרומי בפרדס האוצר, הנושא עדיין, מתחת לגרפיטי, את צלקות מטחי הכדורים והקליעים, מאמת את העובדה המרה והכואבת שהבורחים הערבים מכפר סאבא פגעו בלוחמי אלכסנדרוני מאחור. הפתעה שגרמה לנפגעים רבים. רבים מדי.

***

הערה: בספר "תולדות מלחמת הקוממיות" (הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 1959). אין אזכור ל"מבצע מדינה".

זהו זה. בהמשך אלך אל מבצר קקון וגם ארד מעט דרומה ואחפש שרידים שיעידו על כישלון מבצע "חיסול" שבו נהרגו, בלילה אחד, עשרות לוחמי אלכסנדרוני, 83 ליתר דיוק, ומותם היה לצערנו לשווא.

צילומים: משה הרפז (2019). כל הזכויות שמורות.