תנים על גדת הירקון

ובכלותי את רוב המטלות אותן ייעדתי ליום זה, שלם אך לא מושלם, ניצבה בפני ההחלטה – לשוב ישירות למעוני ומשם לצאת להליכה או, בגלל היות המשרד ממוקם במקום חדש, לנסות ולטעון את זיכרוני בנופים שאינם מוכרים/שגורים. אז החלטתי לבחור בחלופה האחרונה. הביטוי העברי "לצאת להליכה", נשמע קצת מאולץ לנוכח הקלילות של האנגלית: "I am going to walk". אבל אנו בעד השפה השמית העתיקה. אגב, יש לה, להליכה, יתרון מסוים על ענפי ספורט אחרים. אין ההולך נדרש לחימום. אפילו לא לקליל. פשוט הולכים.

מעובד על-בסיס מפה עירונית מתוך אתר המפות "עמוד ענן"

יורד מן המגדל. מן הקומה ה-37 של מגדל ב.ס.ר 4, השוכן בבני ברק, אל המבואה (חו"ח לובי). פוסע מערבה אל רח' בן גוריון. מושך בו לכיוון צפון ומגיע אל א"ה סילבר. הגענו אל ר"ג. בצומת זה ממוקמת אנדרטה (ופסל של קדישמן) – לזכר כל המחתרות שלנו (הגנה, אצ"ל, לח"י). לפחות אחרי המוות אנו מאוחדים… ממשיך לכיוון צפון. עוקף את אצטדיון ר"ג שידע ימים יפים וכעת מונח כאבן שאין לה הופכין ולאטו מתפורר, את התחמ"ש שקירותיה עטורים בגרפיט, חוצה את הירקון ומוצא עצמי בשביל ישראל הנפרס על גדתו הצפונית של הירקון. הלבן גבוה מן הכתום. משמעות – שבאופן כללי אני הולך צפונה. הגם שבמציאות הנקודתית בה אני מצוי – אני פוסע לכיוון מערב.

בשביל ישראל יש ייצוג לכולם. חילונים, דתיים, חרדים, ישראלים, מהגרי עבודה, ערבים. כולם לאורך הירקון. רצים, הולכים, מדוושים, מפקנקים. אגב, אלה המתנייעים באופנים חשמליים אינם למעשה מדוושים. הם מתנייעים בכוח אנרגיה לא להם… ובין לבין, בין האופניים, עגלות הילדים, הרצים והמהלכים (הנמצאים במיעוט), בין השביל לבין הנחל, בינות לקני הסוף והמים – ראיתי אותה.

זאת הייתה להקה ובה כמחצית התריסר של בני הדודים של חברו הטוב של האדם. התנים. טבע עירוני. תן ארץ-ישראלי שורד אורבני. לדאבוני לא הייתה עלי מצלמה אמיתית אלא רק של הטלפון הנייד. לא משהו לטעמי. ובכל זאת צילמתי. והאחרון בשיירה, התמרמר על כך, נפנה לעומתי ופלט ספק נביחה ספק נהימה. מורגל אני לשמוע בלילות יללות. אבל עכשיו, באור יום, תלונות? ובעצם מה חסר להם – כלום. מים – יש. אוכל – בשפע מן הזבל שאנו מותירים בכל פארק ואתר אפשריים. ולא רק כאן. רק היזהרו בבקשה מן הנשיכה. מן הכלבת.

זיכרונות מתנוצצים כמו כוכבים שהיו ואינם. יום אחד ראינו תן על שפת הים. כחוש, גלמוד, התרוצץ אובד עצות הלוך ושוב בין הנמל העתיק להיפודרום, מתקרב ומתרחק. גדר חלודה שהקיפה את האתר המוזנח חסמה את דרכו. שלא ככלב עזוב, הוא לא ציפה לישועה מאיתנו. השתהה ליד הגדר, מבוהל, רץ לאורכה ונסוג. אבי אמר, "נו, תן, תהיה חכם, גם אם חסרה לך נו"ן", וצחק. "נו, תחפור כבר מתחתיה", הוא המשיך להפציר בו. וזה מה שהתן עשה לבסוף: חפר במהירות, נדחק אל הגומה שנוצרה, והצליח לעבור. עיניו של אבי זרחו. הייתי בטוח שהתן באמת הבין אותו ועשה כדבריו. "אתה רואה, הוא שמע בקולנו", אבי אמר. וכשהתן הפך לכתם צהבהב שהתמזג בחולות, הוסיף בקול עייף ועצוב: "עכשיו הוא חופשי". [מקור: איל מגד, "עד שאבא מגיע, הזמן נושם אלפי נשימות. כל נשימה היא צעד בדרכו אלי", הארץ, תרבות וספרות, 20.9.17, ע' 8]

בשלב מסוים, לקראת גבעת נפוליאון, נפרדים משביל ישראל, חוצים את הנהר במקום הקרוי "שבע תחנות" – שהגברת מארגנטינה אמרה עליו שבמחוזותיה אפילו שם לא היו נותנים לו – והולכים על שפת הגדה הדרומית. היכן ששביל כבוש טרם הוקם. יש מחשבות. ואפילו שלט. ביצוע – אין. כאן, מטבע הדברים, איש אינו פוסע, רוחב השביל כרוחב האדם… עד ששוב מגיעים אל מפגש בן-גוריון עם סילבר. כל הסיפור, מקצה אל קצה, שעה ומחצה. מ-17:30 ועד 19:00 (בערך/בסביבות. לא ממש בערכים מוחלטים).

השתהיתי מעט עם הכתיבה ולכן הקוראים הרוויחו סיפור נוסף… כפי שנאמר במקורותנו: "כל עכבה לטובה."

צילומים: משה הרפז (גדות הירקון, 19.9.17, מצלמה: גרנד גלקסי). כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 24 בספטמבר 2017 at 3:28 PM

    שנה טובה
    סיפורים מפיך וטיולים לצדך יעשו את שלי לטובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: