"הקלוֺזֶרי דֶה לִילָה היה בית-הקפה הטוב ביותר הקרוב ביותר אלינו כאשר גרנו בדירה מעל למנסרה ברחוב נוטר-דאם-דה-שאמפ מספר 113, והיה זה אחד מבתי-הקפה הטובים ביותר בפריז. בחורף היה חמים בפנים ובאביב ובסתיו היה נעים מאוד בחוץ, עם השולחנות בצל העצים בצד שבו היו הפסל של המרשל נֵיי והכיכר, והשולחנות המרובעים הרגילים מתחת לסוככים הגדולים לצד השדרה. שניים מן במלצרים היו ידידינו הטובים. אנשים מהדוֺם או מהרוטונד לא באו אף-פעם אל הלילה. הם לא הכירו שם איש, ואיש לא היה לוטש אליהם את עיניו אילו באו. באותם ימים נהגו אנשים רבים ללכת לבתי-הקפה שבפינת בולוואר מונפארנס ובולוואר ראספאיי כדי להיראות בציבור, ובמידה מסוימת ציפו מקומות כאלה לבעלי-הטורים בעיתונים כמו שמצפים לתחליפי-אלמוות יומיומיים.
הקלוֺזֶרי דֶה לִילָה היה פעם בית-קפה שבו נהגו משוררים להיפגש פחות או יותר בקביעות. המשורר החשוב האחרון היה פול פור, שאותו לא קראתי מעולם. המשורר היחיד שראיתי שם אי-פעם היה בלז סנדראר, עם פני המתאגרף השבורות שלו ושרוולו הריק המקופל ומחובר בסיכה, מגלגל סיגריה בידו האחת השלמה. נעים היה בחברתו עד ששתה יותר מדי ואז, כששיקר, הוא היה מעניין יותר מהרבה אנשים שסיפרו את האמת. אבל הוא היה המשורר היחיד שבא אז אל הלילה ואני ראיתי אותו שם פעם אחת בלבד. רוב הלקוחות היו קשישים מזוקנים לבושים בגדים מרופטים, שבאו עם נשותיהם או פילגשיהם וענדו, או לא ענדו, על דשיהם סרטים אדומים דקים של אות לגיון הכבוד. התייחסנו אליהם, מתוך תקווה שכך הדבר, כאל מדענים או סוואנט (מלומדים), והם ישבו על אפריטיף אחד כמעט אותו פרק זמן שגברים בבגדים מרופטים יותר, שהסבו בחברת נשותיהם או פילגשיהם, ישבו על קפה קרם וענדו את הסרט הסגול של 'דלק האקדמיה' שאין לו שום קשר לאקדמיה הצרפתית, ומשמעותו, כך חשבנו, שהם מורים או מדריכים."
ארנסט המינגוויי (2007), "פורד מדוקס פורד ותלמידו של השטן", חגיגה נודדת, תרגום מאנגלית: רחל פן, הוצאת פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. ע' 96-95.
צילומים: משה הרפז (פריז, נובמבר 2008). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 