ד'ימי

יש לנו מזל. אם תרצו – מז"ל. פירוש = להיות במקום ובזמן. תנסו לתאר לעצמכם מצב היפותטי שלאורו גברו הערבים על היהודים. והם השליטים. הריבון. וכתב על כך אחד משלנו, מייקל שייבון, ושלח אותנו לגלות נוספת, מארץ הקודש אל אלסקה הקפואה, בספרו "אחרון השוטרים היידיים". או-אז היינו הופכים לד'ימים.

קורא ופוגש מושג. שאין לו, לקורא, מושג אודותיו. ויוצא בעקבותיו. בעקבות המושג. מעין פה ושם. קורא פה ושם. מהכא להתם. ולהיפך. הולך בעקבות המושג עד שהוא, המושג, נהיר למשיג. אמנם עדין המושג שולט בך אבל לפחות יש לך מושג מהו המושג. יצאתי בעקבות הד'ימי.

בהתחלה היה מוחמד. והסתלק מן העולם. ולא העמיד יורשים. ולאחר מותו – אין יותר נביאים. יש רק ח'ליפים. למלה ח'ליף, בערבית, כפל משמעות: יורש או ממלא מקום. הסונים והשיעים יונקים ממנה את נקודת הבראשית. אחרי מותו של מוחמד נבחרו, באופן אלקטוראלי (לפי הרעיון המסדר של מאמיני הסונה) ולא בזכות הירושה (אליבא השיעה שטוענים כי הח'ליף צריך להימנות על צאצאי הנביא), 4 ח'ליפים. 4 הישרים. הראשון מת ממחלתו והשאר נרצחו. ולאחר מכן, חמד לו הגורל צד אירוני, והן הסונים והן השיעים הקימו שושלות – אֻמיה, עבאס, פטימים, איוב וכדומה. גם בימינו אנו מתקיימות שושלות סוניות. במגרב ובחצי האי הערבי. נפלאות האוקסימורון.

הח'ליף ה-1 היה אבן בכר. בוודאי ערים אתם לדמיון שאינו מפתיע. זהו שמו של ראש המדינה האסלאמית החדשה, שהוקמה במדבר מעבר לבין הנהרות, הטוען כי הוא הח'ליף האמיתי. הח'ליף החדש גוזר קופון מן העבר. אנו מתעניינים דווקא בח'ליף ה-2. עֻמר אל ח'טאב. כאשר התפרצו הערבים המוסלמים, מן המדבר, וכבשו בסופה מכודנת ארצות ומדינות ושטחים, הסתבר שבטריטוריה שנכבשה ישנו גם האחר. עובדי אלילים בצד מאמינים באל אחד שאינם מוסלמים. וכך קיבלו המוסלמים אחריות על האחרים הנתונים וסרים למרותם. והללו, האחרים, כולם בלי יוצא מן הכלל, כופרים. שכן אינם מוסלמים.

ושאלו הנוצרים בדמשק, שרידי העבר הביזנטי, למעמדם. בדיעבד – שאלת קיטבג. ועֻמר השיב במכתב שבו ניסח ופירט את מעמד הד'ימי. אהל אל-ד'מה. בן-החסות או איש-הברית. הערבית חלקלקה ומרובת פרשנויות ואפשרויות. למעשה זהו מונח משפטי. זהו מעמד הכופרים. בעיקר נוצרים ויהודים. אמנם כופרים אך נסבלים. החיים בטריטוריה בשליטה מוסלמית. פוטנציאל: או להתאסלמות או כמקור הכנסה. אתם כופרים ולפיכך תשלמו עשרות מונים מאשר אמור המוסלמי לשלם לקופת המדינה. בפועל זהו חוזה. אתם, הכופרים, תכירו בעליונות האסלאם, זאת הדת הנעלה, ובתמורה ניתן לכם לחיות בארצנו. אך דעו כי מעמדכם נחות משל מוסלמי וגם תשלמו עליו כיאות.

אם היהודי חפץ להמשיך לחיות בטריטוריה המוסלמית (ובינינו – אלו אפשרויות אחרות נותרו בידיו?) ולא להיות מגורש במקרה הטוב וערוף ראש במקרה האחר, עליו לציית לחוקים הבאים:

• לא לבנות בית-כנסת חדש
• להתרכז בשכונות בלעדיות
• לא לגור בשכונות בהם מתגוררים מוסלמים
• ללכת יחף בשכונה מוסלמית
• לא להחצין את היהדות
• לא להרעיש בעת התפילה (של המוסלמי)
• לארח כל מוסלמי עובר אורח ל-3 ימים
• לא ללמוד ולא ללמד את הקוראן
• לא לרכב על סוס
• לא להשתמש באוכף
• לחבוש ברדס ולחגור חגורה צהובה (הנה נולד הטלאי הצהוב…)
• לא להחזיק עבד מוסלמי
• לא להגביה בית מעל לביתו של המוסלמי
• לא להחזיק נשק
• לא לשאת אישה מוסלמית (עונש מוות)
• לקום כאשר מוסלמי נכנס אל הבית
• לא לכהן במשרה ציבורית
• לא כשיר כעד במשפט
• להקים מצבה שטוחה
• …..

יש כמובן עוד ועוד. עצרתי כאן. תקצא היריעה מלפרט. המסר ברור וחד. על-פי-רוב אין היהודים שבאו מארצות ערב, מתימן ועד מרוקו, מציינים את היותם ד'ימים בנכר. אגדה אורבאנית מספרת ששם היה הכול דבש. תור הזהב. אך העדויות העולות מן המדינות והארצות הערביות והמוסלמיות בהן התגוררו יהודים, מספרות לנו סיפור אחר. האם עולה על דעתנו להתנהג כך במדינה היהודית והדמוקרטית?

וזאת המצופה לנו אם לא נשכיל להתלכד וללכד את השורות. ולקבוע לעצמנו את גבולותינו. וזהו. ותמיד תהא החרב בהישג יד.

בכתיבת מאמר זה התבססתי על מקורות הידע הבאים:

נתן ויינשטוק (2014), נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו, בבל.

ברנרד לואיס (1997), המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו, מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד.

מירי שפיר (2006), אסלאם, אוניברסיטת ת"א.