הזוכרים אתם את הספסל, ההוא מנווה עופר, שעליו ישבתי והתבוננתי מסביבי? אני עדיין ישוב אליו. השעה שהשקעתי בו הניבה מספר סיפורים. חלקם ראה אור, חלקם יפורסם וחלקם ייגנז. הפעם אני מתבונן בנעשה בספסל שמשמאלי. דומה ושונה בו בעת.
זוג התיישב. כבר אינם צעירים. שניהם ביחד וכל אחד/ת לחוד. את עגלת הקניות, בעלת שני הגלגלים, העוטה בד משובץ כאילו היה זה אריג טוויד סקוטי, הניחו בחזיתם. הגבר קם וניגש אל דוכן הפיס שבקרבת מקום.
התקרבה אישה. ושאלה את היושבת לשלומה. משמע מכירות הן זו את זו. ובעיקר התעניינה באשר לתכנית הטיולים. מסתבר שיש השבוע טיול אל ירושלים. אבל בעלה, של החדשה, מתנגד. חושש מן ההליכה, אם תהיה הליכה. בינתיים חזר הגבר מן הדוכן וטפסים ממוחשבים בידיו.
הנשים עדיין עסקו בטיול. כבר אין מקום, התלוננה האחת. זו שהצטרפה, העומדת. הגבר טען שחוסר המקום אינו בעיה. נכון שרבים נרשמים אבל תמיד בדקה האחרונה, שצריך כבר לשלם ולנסוע, מתפנה מקום או שניים…
המתלוננת טרם התרצתה. אבל איך זה יכול להיות שחודשים לפני הטיול כבר אין מקום? ושוב נדרש הגבר להסביר. והסביר מה שהסביר. רק לרגע קט נרגעה המתלוננת. ושוב הלינה: בעלי אינו רוצה לנסוע לירושלים. כך, בחדות, פסקה. הסתובבה והלכה. גם לה ממתינות קניות בטרם שבת.
הזוג התרומם מן הספסל. ועלה במדרגות. ממפלס המדרכה אל מפלס החנויות. הגיעה השעה לשוב על עקבותיי.
משה הרפז 
תגובות
בד הטוויד החל את גלגולו לפני כמאתיים שנים בערך, כחומר הגלם של מעיל ששימש ג'נטלמנים אנגליים בעת הציד.