זאת הכלבה טלי. אמנם היא לא הזדהתה בשמה (וגם לא אנו) ולכן נקבתי בשם שכל-כך מזוהה עם מושב לכיש – ענבי טלי.
ביקשתי, מידידי צ', לחבור אלי לסיור בשפלת יהודה. אל גן-לאומי סמך. שני קמצים עוקבים. ואל תשאלו למהות השם – לנו אין שמץ של מושג. אין הרבה חומר בספרות. וועדת השמות קבעה. וזהו. על סדר היום: יוצאים ממושב לכיש, הליכה בשביל ישראל לכיוון דרום, אנדרטה, המשך שביל ישראל לכיוון מערב, שביל אדום לכיוון צפון, באר עזר, המשך באדום, חרבת סמך, קבר שיח' עבדאללה, מערות הפעמון סמך. משם חזרה אל לכיש. סדר גודל של 12 ק"מ. הלוך ושוב. סדר גודל של 5 שעות.
יצאנו אל המסע. כביש 20, כביש 4, כביש 232, כביש 35, קרית-גת. קפה ומאפה. מושב לכיש. נטוע בלב כרמי גפנים. ועוד כרמים מסביב… ענבי טלי כבר אמרנו? הגענו אל נקודת ההתחלה. זאת תהא גם נקודת הסיום. כאמור, נלך במסלול מעגלי.
יום שמש בצד עננים. לעתים זה גובר. לעתים האחרים. עננים כמעט מכל הסוגים. נמוכים (קולומוס: ענני כבשה, צמר…), בינוניים (אלטוקמולוס) וגבוהים (צירוס: ענני נוצה). לרוב לבנים. לפעמים מצטרפים אפורים. אין קודרים. אין איום של גשם. אליבא כל החזאים – לא היה אמור להיות איום. והעבים ציירו ציורים בשמים. רוח קר נושב מן המזרח. מוריד לפחות 5 מעלות מערך טמפרטורת הסביבה. כיתפתי את הסווצ'ר. חשתי בחמימותו החובקת אל כתפי ושכמותי. העבים השתובבו במעגלים. ונדדו צפונה…
את המכונית החניתי מול הצרכנייה. כלומר, מה שפעם הייתה וכיום זאת אלונית. אך ללא תחנת-דלק. כלבה שחורה, סרט סגול לצווארה, רבצה על גרם המדרגות והתחממה בחומו של השמש. צקצקנו בלשוננו. אנו אשמים. הנ"ל הסתקרנה. קמה מרבצה והתנערה. ומיד רצה. קדימה. מנסה להובילנו. צעדנו אל שער הכניסה. חבורה בת שלושה משתתפים. סה"כ 8 רגלים. יצאנו אל שביל ישראל. הכלבה אתנו. האחריות עלינו. אני סברתי שהיא לא תמשיך. המציאות הפתיעה. שגיתי בהערכה. כרגיל אצל הכלבים – רצים בראש ומנווטים לפי האנוש. פורצת דרך. משמר קדמי. בכל צומת או מפגש דרכים/שבילים חיכתה לראות מה היא הדרך הנכונה. אם נלך אל הימין או אל השמאל. המתינה להנחיות.
יורדים דרומה. הכתום הוא העליון/הגבוה מבין 3 הצבעים האנכיים. ערבים או אולי בדואים, אוספים גזם מבין שורות הגפנים. ניקיון כללי. הזרדים, הזמורות ושאר ירקות. מעמיסים על המשאית. הכלבה שקטה. אינה נובחת. למעשה, כשאני מעלה את זיכרונותיי, נזכרתי שלא שמעתי אותה, בכל שעות המסע, פוצחת באומר כזה או אחר. לא נביחה ולא רטינה. מפעם לפעם היו אוזניה מזדקרות וחושיה מתחדדים. נוטשת את השביל אל עבר חפץ חשוד, מריחה, וחוזרת אל הדרך.
הנה התחנה הראשונה. מסומנת כאנדרטה במפת שבילים. אינה מסומנת בעמוד ענן. קוראים את הכתוב/חרוט/חקוק על-גבי לוח האבן/הסלע. מי היה הנ"ל? איננו יודעים. טנדר מגיח מן הדרום. ביקשו לעצור. עצר. 2 בדואים. הזקן נוהג. על-ידו בדואי עוד יותר זקן. עטוף בכפיה. שן עליונה קדמית אחת בלבד. כן. הוא מכיר את ההרוג. בן של חבר שלו מאמציה. תאונת דרכים. אח מול אח נהגו. האופנוע התהפך. זאת התוצאה. מה הסבירות שתקבלו תשובה בשטח תוך דקה ממתן השאלה? המציאות, כרגיל, הפתיעה. אגב, לא ראיתי סיבה שהבדואי ישקר.
ממשיכים דרומה. הנה העיקול המובטח של שביל ישראל. חורש. המפה אינה משקרת. פונים מערבה. פלומה ירוקה החלה לאחוז בשדות המשתרעים אל האופק. שוב חורש. בפינתו ממתין לנו השביל האדום. מצפינים. מגיעים אל באר עזר. בניגוד לכתוב בעמוד ענן – יש מים בבור. הפסקה. פרי, ירק, כריך ומים. ממשיכים צפונה. לימין שורות של גפנים. התאילנדים מתחזקים. חוטי ברזל, כבלים, רשתות. מצבורי גזם. נטיעות חדשות. ארץ-ישראל העובדת. הכלבה אתנו. מזונה – חצאי כריכים. משקה – ישירות מן השלולית.
מזהים משמאל את האוכף שעליו ממוקמת חרבת סמך. פונים מערבה, יש פרצה בגדר העוטפת/חובקת את הגן הלאומי סמך. עולים על הרכס. ניווט מדויק אל החרבה. סמך. ומשם אל קבר השיח'. עבדאללה = עבד אלוהים. עובדיה = עובד אלוהים. לשפות שמיות, מטבע הדברים, יש קרבה מסוימת. אבל מי היה השיח' או מתי חי ופעל – זאת איננו יודעים. וגם במרשתת אין ממש ממצאים. הכלבה מושכת צפונה. גם אנו.
מכתש גדול לפנינו. הרי לפנינו מערות הפעמון. קירות המכתש תלולים ובחלקם פעורים מבואות המערות. כידוע, מתחילים בשכבה העליונה. נתקלים בשכבת הנארי. פוערים בה חור שמתרחב עם השנים. ומכאן תנו לאנשים ולמים לעשות את שיודעים. וגם שרידי קולומבריום נמצאו בדופן המכתש. ויונים חונות על המצוק בדיוק מעל לשובכים העתיקים. כאלו לא חלפו אלפיים שנה. צהרים. כריך מספר 2.
חוזרים. חיתוך למזרח דרך כרמי הגפנים. פה ושם נותרו אשכולות שלא נבצרו. ולאטם הופכים לצימוקים. כהים וגם בהירים. וזבוב הים התיכון גם. הכלבה – עדין אתנו.
וכל פעם אני שואל את עצמי: למה לא להביא מגדיר צמחים?
הגענו אל החניון. נסענו. הכלבה ליוותה אותנו עד השער. והבינה. ונותרה ביישוב. אחריותנו הסתיימה.
צילומים: משה הרפז (25 דצמבר 2013). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 
תגובות
כל טיול עם מ' ידידי הוא חוויה – במהלך השהייה – המקבלת משנה תוקף כאשר המסך משקף אותה. כתיבתך מוישה'לה משובבת נפשי. לגבי קוראים אחרים איני יודע כי דמומים הם.
בכל פעם אני לומד דבר חדש זה או אחר. פעם חולק לאלתר עם מ' ופעמים לוקח עמי – בצקלון השמור עמי בין שתי אוזני – חומר לעיכול ארוך ומתמשך – למחשבה שנייה ולעתים גם לבאות אחריה..
הפעם סיפקה הכלבה סיום ואישור למחשבות שאתי מזה זמן על מקור האדם והשפעתו של אותו המקור עלינו ביום יום. רוצה לומר בקצרה מה הגורמים המשפיעים על מצב רוחנו ב"שגרה".
למדנו "לא טוב היות האדם לבדו".
באה הכלבה ובמשך חמש השעות שלוותה אותנו היא עשתה לי בית ספר. היא הציגה מלוא רוחב המניפה של מצבי רוח. החל מזה השחוח – הליכה שפופה במרחק בטוח משני ההלכים – שבהמשך הלך והזדקף, והגיע לשיאו כאשר היה ברור לי שטלי אימצה אותנו כחלק מהלהקה. או אז נזדקפו גם גווה וגם אזניה. מלאת און ועזוז סיירה טלי את סביבתנו. כאשר ישבנו רפויים ונינוחים טיפסה אל נקודה גבוהה וצפתה משם כשאזניה זקופות בקשב רב. האחריות לבטחוננו עברה אליה בשלמות.
יווו… במקרה נחתתי בדף הזה.
הרווח כולו שלי.
נהנתי!
אני יכול להבטיח לך שהכל אמת וההנאה האמתית גוברת על זאת המתוארת. הכלבה טלי תעיד