זיכרונות מפקיעין

ולעת שעת בוקר מאוחרת הגענו אל פקיעין. יישוב יהודי. היה. אחר-כך באו הרומאים, והערבים, והצלבנים, והממלוכים, והעות'מנים. ונפוצו היהודים – פרט למתי-מעט – לכול עבר. ובאו הדרוזים והתיישבו באזור קסום זה. וכיום – אפסו היהודים מן הישוב.

ותאמרו – הרי מרגלית זינתי תושבת ק"ק פקיעין. הרי נצר היא למשפחה שמעולם לא עזבה את אדמת ארץ הקודש. ואשיב. היא כבר אינה מתגוררת כאן, בפקיעין, אלא במעלות הסמוכה במרחק של 5 דקות נסיעה גליליות.

ומה נותר בפקיעין? נשארו רק הזיכרונות. מערת הרשב"י. בית הכנסת העתיק שבארצנו. וכמובן – מגינו של דוד.

 

הגעתם עד כאן? מגיע לכם בונוס. תריסר הקוראים הנאמנים. והרי לכם סיפור, אמת לאמיתה, אותו שמעתי מפיה של אילת בר אור, מדריכה גלילית, בדיוואן של המוכתר שמנהל כאמל בכפר. ואחזור על הסיפור שסיפרה אם כי במילותיי שלי. ומעשה שהיה – כך היה:

היה הייתה בפקיעין נערה או שמא עלמה. הלא היא מזל כהן. שיופייה נודע למרחוק. והוריה החליטו כי הגיעה לפרקה ויש לחתנה. כמקובל באותן השנים אצל עדות מסוימות. ואני מדבר על תחילתה של המאה ה-20. ובפועל השיאוה לאחד פלוני. אמנם משלנו אבל חתיאר. תרח בן מתושלח. דהיינו זקן. פי 3 ומעלה מגילה. גם אם בימים ההם השיאו מוקדם מהנהוג במחוזותינו כיום. אם היינו מאמצים את הלו"ז דאז היינו נאשמים ב…קטינות. ומה עושים? מתחתנים. לא היה מקובל להמרות את פי ההורים. גם כיום אין זה דבר של מה בכך. הרי הם שבחרו. וכך עשו הוריהם. מקדמא דנא. חזקה עליהם שטובת הבת ניצבה ממולם בבואם לקבל החלטה.

עברו שנתיים או שלוש. ורצה הגורל ויצאה מזל, ביום מסוים אחד, אל השוק. אך הפעם ללא השביס… וצמתה התנופפה בגאון. והנה, מישהו מאחור תופס בצמתה. בכוח. ומושך. זהו הבעל. והוא גוער באשתו – קבל עם ועדה – מה עשית? היכן כיסוי הראש. הרי אישה נשואה את. בקיצור – שטף אותה בפומבי.

הגברת לא נשארה חייבת. וטענה: לכול הגברים בכפר יש זקן. והם מתגלחים. ומדוע אינך כמותם? זאת הייתה מכה מתחת לחגורה. תרתי משמע. אף היא ניתנה בפומבי. הבעל לא ידע היכן לקבור את עצמו. והכפר געש ורחש. ומי שלא הבין – שאל. והמבין השיב. בקיצור: אדם שאינו מתגלח = אימפוטנט.

וברחה הבת אל ההורים. וביקשה להתגרש. והללו – לא יקום ולא יהיה. וגם הבעל סירב ליתן גט. וגם הרבנות שבטבריה סירבה להתיר את הנשואים. ומזל חיפשה פרנסה. ולמחייתה עקרה לבית זינתי. ושם עבדה. ולנה. ונקצר ונאמר שהתאהבה בבן בעלי הבית.

ויצאו לטבריה. לעבוד בבניית הארץ. וחלה הבן. וסעדה אותו מזל. וחזרו שניהם ביחד על גמל אחד. ובדרך וידאו שאוהבים זה את זו וגם זו את זה. ומה עשו בדרך? אין איש יודע ואין אדם שיספר. אפילו לא הצהובונים. וחזרו השניים לפקיעין. ועדיין מסרב הבעל לגרשה. יצאה שוב מזל לטבריה. הפעם בגפה. איכשהו חזרה עם גט. אך אויה – הבעל לעתיד הינו כהן. וגרושה אסורה לכוהן.

לימים הגיע למקום יצחק בן-צבי. אז על תקן של היסטוריון. בייחוד חקר את קהילות יהודי המזרח. בטרם היותו לנשיא. הוא בא לנושא א' ושמע על ב'. והציע לפנות אל הראי"ה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אביו של מקים גוש אמונים. שכיהן כרב האשכנזי הראשון בארץ-ישראל המחדשת ימיה כקדם. ישב הרב על המדוכה וטיכס עצה. ושלח לקרוא לזוג המאוהבים לסור אליו. לחצרו שבעיר הקודש. ק"ק ירושלים. לשמוע את פסיקתו. ולקבלה בכתב. כנהוג במחוזותינו.

אדם חייב לאשתו 3 דברים. שארה, כסותה ועונתה.  שארה – מזון. כסף. מכאן נולד המונח דמי-מזונות. כסותה – גג לראשה. וגם מלבוש. עונתה – הרי אתם יודעים מה פירושו של זה… אז בודקים את המקרה שלפנינו. שארה – הבעל מקיים. אין בעיה של כסף… כסותה – הבעל מקיים. יש קורת גג וישנם מלבושים. לא חסר מתום. עונתה – כאן מצאנו בעיה. נמצא כי הבעל אינו מקיים. אימפוטנט כבר אמרנו? ופסק הרב קוק: אם כן דינה כאישה שלא נישאה. ולפיכך אינה גרושה. ומותרת לכול אדם.

מזל כהן נישאה לזינתי. מרגלית זינתי היא בתה. סוף הסיפור.

יצאנו אל הכיכר. ופנינו לצוד סיפורים גליליים נוספים. אך על כך יסופר בנפרד.

צילומים: משה הרפז (אוקטובר 2012). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת ראתה אותר לראשונה ב- 7.2.2013 באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: