מלחמת האזרחים הספרדית, שהתנהלה בשנים 1936 – 1939, במקביל למאורעות תרצ"ו – תרצ"ט, הצטיירה כרומנטית. כנשגבת. כמאבק בין אידיאות. שמאל כנגד ימין. האדומים כנגד הפשיסטים. הקומוניסטים כנגד הלאומנים. הדוגלים בריכוזיות כנגד הבדלנים. תומכי האוטוריטה מול חסידי חופש הדיבור. רפובליקה מול שמרנות. ואי-שם, ברקע, עוד חיפשו המלוכנים את דרכם שהרי המלך ירד מכיסאו רק ב-1931.
במובנים רבים היא שימשה ככר ניסויים בטרם מלחמת העולם השנייה. לוחמים רומנטיקנים התנדבו להילחם בצד האדומים. אף ארץ-ישראל העובדת שלחה נציגים. יעקב שבתאי, בספרו "זיכרון דברים" שלח למלחמה ההיא את הדוד לזר. הדוד של גולדמן, להילחם לצד הקומוניסטים. זה לא ממש קידם אותו, את הדוד לזר, בחיים. אך הוא הצליח לשרו את המלחמה ושב, מהגולאג שבסיביר. מארץ-ישראל, דרך ספרד וברה"מ לישראל. הלופטוואפה הגרמני התאמן על מטרות והפציץ ממעל. זכור את שעוללו לגרניקה. לבאסקים… פבלו פיקאסו זכר גם זכר. ממוסקבה ומברלין השקיפו היטלר וסטלין והפנימו. כל אחד ולקחיו מהתגוששות הפנימית בספרד.
ובצהרים יצאנו מן האסקוריאל ואת פעמינו שמנו אל עמק הנופלים. כבר מרחוק יכולת לראות את הצלב המתנשא לגובה רב – 150 מ' – ומפלח את השמיים. עמק הכלוא בין מורדות רכס סיירה דה הגואדרראמה. שאם תחצה את הרכס תמצא את עצמך אל מול סגוביה.
לא יכולנו, למראה העמק שנפרש מול עיננו, הצלב העצום ועצי האורן העוטים את הרכסים שמסביבנו, שלא לפתוח את הספר ושוב לקרוא:
הוא שכב על רצפת היער החומה ממחטי אורנים, סנטרו על ידיו השלובות ורוח נושבת בצמרות עצי האורן. צלע ההר גלשה במדרון מתון עד למקום מושבו; אך משם והלאה ירדה בתלילות והוא יכול לראות את הכביש המתפתל, שחור ושמנוני, במעבר ההרים. לצד הדרך זרם נחל ובמורד הגיא, מתחת למעבר ההרים, הבחין בטחנה ליד מפל מים הנופל אל סכר, שאור השמש צבע אותו בלבן.
"זאת הטחנה?" שאל.
"כן."
"אני לא זוכר אותה."
"היא נבנתה אחרי שהיית כאן. הטחנה הישנה נמצאת יותר למטה; הרבה יותר נמוך, מתחת למעבר."
הוא פרש את תצלום המפה הצבאית שלו על רצפת היער והביט בה בעיון. הזקן הציץ מעבר לכתפו. הוא היה נמוך ומוצק, לבש חולצת איכרים שחורה ומכנסיים אפורים נוקשים ונעל נעלי בד עם סוליות חבלים. הזקן התנשם בכבדות מן הטיפוס וידו נחה על אחד משני תרמילי הגב הכבדים שנשאו שניהם.
"זאת אומרת שאי-אפשר לראות את הגשר מכאן."
"נכון," אמר הזקן, "זה החלק הקל של מעבר ההרים. פה הנחל זורם לאט. יותר למטה, איפה שהכביש נעלם בין העצים ואי-אפשר לראות אותו, הוא נעשה תלול פתאום ושם יש גיא עם קירות זקופים – "
[…]
הוא ידע לפוצץ את כל סוגי הגשרים הקיימים והוא פוצץ גשרים מכל הגדלים והמינים. בשני התרמילים היה לו חומר נפץ וציוד שיספיקו לפוצץ את הגשר שתיאר אנסלמו, לפי איך שזכר אותו מאז שעבר בו בדרכו ללה גראנחה ב-1933 ולפי התיאור שקרא גולץ באוזניו שלשום בלילה בחדר שבקומה השנייה בבית ההוא ליד האסקוריאל.
"לפוצץ את הגשר זה כלום," אמר גולץ, אור המנורה נח על ראשו המגולח והמצולק, מצביע בעיפרון על המפה הגדולה. "אתה מבין?"
"כן, אני מבין."
"ממש כלום. אך ורק לפוצץ את הגשר – זה יהיה כישלון."
"כן, חבר גנרל."
[…]
"ואיך אתה תתקדם אל לה גראנחה אם הגשר יפוצץ??
"אנחנו ננוע קדימה ונהיה מוכנים לתקן אותו מיד אחרי ההסתערות על מעבר ההרים. זה מבצע מאוד מורכב ומאוד יפה. מורכב ויפה כמו תמיד. התוכנית היא מתוצרת מדריד. זוהי עוד אחת מיצירות המופת של ויסנטה רוחו, הפרופסור השלומיאל. אני אבצע את ההתקפה וכמו תמיד אני אעשה זאת בלי מספיק כוחות. ולמרות זאת זה מבצע אפשרי בהחלט. אני מרוצה ממנו הרבה יותר משאני מרוצה בדרך כלל. הוא יכול להצליח אם הגשר יחוסל. נוכל לכבוש את סגוביה. תראה, אני אסביר לך איך זה יהיה. אתה מבין? אנחנו לא מתקיפים את פסגת מעבר ההרים. אנחנו נדחה את זה. אנחנו נתקיף הרבה יותר פנימה. תראה – כאן – ככה –"
"אני מעדיף לא לדעת." אמר רוברט ג'ורדן.
[…]
"איזה מדים אני אמור ללבוש?" שאל רוברט ג'ורדן.
"אתה לא אמור," אמר גולץ, "התספורת שלך בסדר. סתם הקנטי אותך. אתה מאוד שונה ממני," אמר גולץ ושב למלא את כוסותיהם.
"אתה אף פעם לא חושב רק על בחורות. אני בכלל לא חושב. בשביל מה? אני גנרל סובייטי. אני אף פעם לא חושב. אל תנסה לפתות אותי לחשוב."
מקור: ארנסט המינגוויי (2006), למי צלצלו הפעמונים, תרגום: תרצה גור אריה, הוצאת פן. ע': 11 – 19.
על-מנת להקל על הלחץ בגזרה הבאסקית החליטו קברניטי הרפובליקה על מבצע לכיבוש סגוביה. המבצע יצא לדרך ב-30 במאי 1937. המתקפה הרפובליקנית נחלה כישלון. את רוברט ג'ורדן המית המינגוויי. פגז פשיסטי ערף את ראשו של גולץ הרוסי.
כאן, בעמק לרגלות ההרים, הקים המנהיג, החנרלסימו פרנקו, המנצח של מלחמת האזרחים, אתר הנצחה מרשים ומומנטלי לזכרם של הפשיסטים. הלאומנים. הפרנקיסטים. כאן, כמובן, שלא תמצא את שמותיהם של גולץ ורוברט ג'ורדן.
ובלב ההר נחצבה בזיליקה. עצומה. המסדרון הראשי נמתח על 100 מ'. ובקצהו הצלב. ובמרכז הצלב, מעט מוגבה מקרקעית הסלע המשוישת של הבזיליקה, מונח לוח שיש אפור. שטוח. ושתי מלים בלבד חקוקות בו. פרנצ'סקו פרנקו. האם אכן קבור האיש כאן, מתחת ללוח האבן, או שמא זהו ציון בלבד? אין את מי לשאול. ואם נמצא כיצד נצליח לשטוח את שאלתנו? ואגב, בפנים הבזיליקה אין מתירים לצלם.
יצאנו אל האור. אל החניה. אל המכונית שחיכתה בדממה. בחזרה אל מדריד. ליתר דיוק אל העיר הקטנה, חטאפה שמה, שבה התמקמנו. למעשה מעין פרבר דרומי של מדריד. שם החיים נוחים יותר. עלות המלון, החניה החינמית. האוכל. הכביש הוליך אותנו בין עצי האורן. את הצוענייה שעממו עצי האורן:
"אני אוהבת אותם," אמרה הנערה.
"מה יש לאהוב בהם?"
"אני אוהבת את הריח של עלי המחט ואת המגע שלהם בכפות הרגליים. אני אוהבת את הרוח בעצים הגבוהים ואת החריקות שלהם כשהם מתנגשים זה בזה."
"את אוהבת הכול," אמרה פילאר. "את מתנה מהשמיים לגבר, אילו רק ידעת לבשל קצת יותר טוב. אבל עצי האורן הם יער של שעמום. אף פעם לא היית ביערות של עצי אשור, או אלונים, או ערמונים. אלה יערות! ביערות האלה כל עץ שונה מהשני ויש שם אופי ויופי. יער של עצי אורן זה שעמום. מה אתה אומר אינגלס?"
"גם אני אוהב עצי אורן."
"פרו ונגה, אתם שניכם," אמרה פילאר. "גם אני אוהבת עצי אורן, אבל אנחנו נמצאים יותר מדי זמן בין העצים האלה. גם ההרים נמאסו עלי. בהרים יש רק שני כיוונים, למטה ולמעלה, ולמטה זה מוליך לכביש ולערים של הפשיסטים."
מקור: ארנסט המינגוויי (2006), למי צלצלו הפעמונים, תרגום: תרצה גור אריה, הוצאת פן. ע' 125.
רישומים וצילומים: משה הרפז (ספרד, 2008). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב- 11.6 ש"ז. במגזין-רשת "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה.
משה הרפז 