מה חדש בתחנה המרכזית הישנה?

אתם מתבוננים במפת ת"א משנת 1945. סרקתי זאת מספרו של שרון רוטברד "עיר לבנה, עיר שחורה" (בבל, 2005). ולכן היא בשחור לבן. לבטח מזהים אתם את התחנה המרכזית הישנה. רואים את הרציפים. אפילו אפשר למנות אותם. בכול מקרה סימנתי אותה בחץ!

 

עיר המכבדת את עצמה צריכה תחנה מרכזית. באמצע שנות השלושים, של המאה שעברה, ישבו פרנסי העיר תל-אביב על המדוכה והחליטו שגם בה קום תקום תחנה מרכזית לאבטובוסים. סמוכה ונשענת על תחנת הרכבת. כמו בערים המכובדות האחרות. אי-שם באירופה הרחוקה. וכך ארע. הוקמה התחנה המרכזית. התכנון של ויטקובר וזלקינד. המלאכה החלה בשנת 1938 והסתיימה בשנת 1941. בין לבין הספיקה לפעול מעל ל-50 שנה לפני שהפסיקה ושבקה.

מכאן יצאו אוטובוסי אגד, משלושת הרציפים הצפוניים, ליעדיהם – חיפה (קו 901), ירושלים (קו 401), ב"ש (קו 371). מי עדיין זוכר שברציף לחיפה הייתה האפשרות לנסוע בקו ישיר (901), דרך כביש החוף או בקו מאסף דרך פ"ת וצומת רעננה (921)? מן הרציפים שנותרו הפליגו אוטובוסי דן למרחבי ר"ג ו-פ"ת. ובל נשכח את קו 4 ואת קו 5 שהסיעו אותנו אל "בן-יהודה שטראסה" ו"להזדנגף". שאר המקומות – חולון, בת-ים, ראשל"ץ וערים אחרות –  נדחקו לרחובות הצדדיים. ראו בתמונה (ויקישיתוף) שבהמשך את שלושת רציפי חברת אגד הנ"ל.

ואחר-כך הוקמה התחנה המרכזית החדשה. מפלצת של בטון. בשטח שהיו בו נטועים פרדסים. בתפר בין שפירא לנווה שאנן. תתבוננו במפה משנת 1950 ותראו את טביעת האצבע של החדשה. הפרדס הירוק בינות לשטחים המבונים. הקפאת תמונת מצב ולפיה היהודים טרם הספיקו לקנות את כל השטח. פרצה מלחמת הקוממיות. הערבים נעלמו והשטח עבר למדינה. ז"א לידי האפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים. וממנו לרשות המקומית. ואת המפלצת החדשה הקים הממסד. בעזרת אדריכלים וקבלנים כאלה ואחרים. חלק נפלו בדרך. חדשים מילאו את מקומם. ביקשו לשנות את פני העיר. להעתיק את המע"ר ממקומו ועוד שאיפות מגלומניות כאלו או אחרות. לבנות "עיר תוך עיר". העיר נכנעה ליזמים. ל"הגיון הכלכלי". לנדל"ניסטים.

תקופה קצרה עוד תפקדו השתיים במקביל. זאת בגסיסה וזאת מחפשת את דרכה.

היום, כמובן, יש החולקים על הפתרון התחבורתי הזה. כוכב שממנו יוצאים אל העולם. העיר זקוקה לרשת ולאו דווקא לעבור בנקודה מסוימת יחידנית. קחו את הרכבות התחתיות. המטרו, הטיוב, הסאבווי. לא את התחתית שלנו. היא בהחלט אינה מהווה דוגמה מוצלחת.

אבל אנו חוזרים אל התחנה המרכזית. הראשונה. ההיא שהפכה לישנה. להלן נקרא לה הישנה. והיום הישנה היא מרחב נטוש. פחות מחצי ק"מ מהשדרות, ההן עם אוהלי המחאה שצמחו בקיץ האחרון. מצוי עולם אחר לחלוטין. כאן תפגשו את כל אלה שירדו לגיהינום בעודם חיים ונושמים: זונות, נרקומנים, מסוממים, סרסורים, דילרים, חסרי קורת גג, חולים, נכים, מהגרי עבודה, קשי-יום, מיסיונרים, אומללים, מחפשי מציאות, פליטים, אנשים שרוצים לחיות, גנבים, פושעים, משטרה.

כבר בסוף שנות ה-80 הגיעו אליה העובדים הזרים. לשכונות נוה-שאנן, פלורנטין ושפירא. באו לחפש מקורות תעסוקה. להתפרנס. מהגרי העבודה בלשון המצוחצחת. המכובסת. היבשה. התקינה פוליטית. הגיעו, נכנסו והשתכנו. הגירת המונים מכפר לעיר וממדינה למדינה בתוּרם אחרי מקור פרנסה הינה אחד מתוצרי העולמיות. מיליוני בני-אדם מסתערים כיום על הערים הגדולות בחיפוש מקום עבודה. התופעה חובקת עולם. מכאן שעובדים זרים הינם חלק מתהליך הגלובליזציה והבנת התופעה הכלל עולמית של עובדים זרים מחייבת דיון קצר.

העיר תל-אביב מבקשת להיות עיר עולם. ובכך היא נחשפת גם לצדדים נוספים מעבר להיותה ללא הפסקה. המדינה מתמקדת בפוליטיקה של מהגרים (מכסות לעובדים זרים, מנהלת ההגירה וכיוצא בזאת), העיר היא המחויבת להתמודד עם המהגרים עצמם (חינוך ובריאות ילדי העובדים כנושאים מובילים).

בפועל אין תופעת העובדים הזרים חדשה לישראל. היא קיימת מעל לארבעים שנה. בתום מלחמת ששת הימים נוצר מצב גיאוגרפי ודמוגרפי חדש – לישראל נוספו בפועל שטחי יהודה, שומרון, סיני ורצועת עזה, ועמם עשרות אלפים של ידים עובדות שתרו אחר פתרון תעסוקה. כלומר, כבר בשנות ה- 70 (של המאה שעברה) החל להתמסד בישראל דפוס – דגם מרחבי – של  עובדים זרים שאותו מילאו עובדים פלסטינים על בסיס יוממות. 

האינתיפאדה הראשונה שפרצה בסוף 1987 שינתה את כללי המשחק בשוק העבודה והביאה בעקבותיה הידרדרות במצב הביטחוני בשטחים. כפועל יוצא ממדיניות של המְנַעת טרור – הטלת סגרים וכיוצא בזה – הופסקה יוממות העובדים הפלסטינים לישראל ונוצר משבר במספר ענפים כלכליים בשל מחסור בידיים עובדות. לחץ של חברות הבנייה, התעשיינים ופורום החקלאים הניע את ראה"מ המנוח, יצחק רבין, לאשר ב- 1993 ייבוא מסיבי של עובדים זרים, על-פי מכסות, בעיקר לענפי הבניין והחקלאות. ולפתע, בלי שהתכוונה לכך, הפכה ישראל למדינה מפותחת ומתרחשים בה תהליכים המאפיינים מדינות מתועשות אחרות. יש להבין כניסה של עובדים זרים לישראל כחלק ממנגנון הבניית המדינה כחברה אתנית שקיים בה שוק עבודה מפולח למגזרים אתניים (לדוגמא: חקלאות – תאילנדים, בניין – רומנים וסינים, סיעוד – פיליפינים). 

בישראל נתפשת תופעת העובדים הזרים כאירוע ארעי, ולפיכך הם אינם מוּכלים בחברה הישראלית.  במילים אחרות, קבוצות של עובדים זרים נתפשות כאחרות, אינן לגיטימיות, מוּדרות אל מחוץ לחברה ואינן משתבצות בפאזל החברתי בישראל. בישראל נוצרו קבוצות אתניות חדשות של עובדים זרים ולמרות הגישה המגדירה את העובדים הזרים כאחרים, מהווים העובדים הללו קהילה חברתית המנסה להציב עצמה בשיח הישראלי בעיקר בנושאי זכויות וצדק חברתי. תופעת חדירה מסיבית של מהגרי עבודה למרחב עירוני לא פסחה על העיר תל-אביב – יפו ומרביתם בלתי מתועדים שעוסקים בעיקר בעבודות לא-פורמאליות. 

העובדים הזרים מגיעים ארצה, בין באורח חוקי ובין שלא באופן חוקי, מארצות רבות עד כי דומה שכמעט לכל מדינה בעולם יש נציג בישראל בדמות עובד זר. כותב חיים גורי (מעריב, 21 באפריל 1997):

זמן רב לא ביקרתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. זה לא כבר עשיתי בה כמה שעות. אם יש את נפשך לדעת את ישראל האחרת לך לך שמה. לעיני חלפו ללא הרף תועפות רומנים וטורקים ופורטוגלים וניגרים וגנאים וסינים ותאילנדים בוני פיתום ורעמסס שלנו, וכן שרתיה וגורפי ביביה של העיר העברית הראשונה.

היום, אם יבקר גורי בישנה, לבטח יעמוד על שני דברים עקרוניים. האחד הוא שרוב מי שיעבור על-פניו לא יהיה ישראלי אלא אחר. ובכך אין שינוי מהמצב הקודם. השני הוא שמרכיבי הפסיפס האנושי הזר השתנו. תריסר שנים לאחר שגורי כתב רשמים מסיור בין מספר שעות בישנה, השתלטו על המרחב אוכלוסיות אחרות. בראשם האריתראים והסודנים. פליטים, מסיגי גבול, מסתננים וסתם עמך. זרים אחרים. ראו את השפה המצוירת על שלטי החנויות והמסעדות ומקומות הבילוי האחרים.

אף פעם לא הייתה הישנה, עבורי, מקום רומנטי. אלא מקום חי. נושם. תוסס. מעניין. מזמין להתבונן. לתהות על קנקנה. לחפש אוצרות. הייתי הולך אליה ברגל מחולון וחוזר, איך לא, באבטובוס של אגד אל שיכון הוותיקים. זוכר אני אותה בילדותי, בנעורי, בבחרותי. תמיד ריתקה אותי בשפע ההזדמנויות שאצרה בקרבה. קובי אוז, סולן ומנהיג טיפקס, היה בין אותם האלפים שאין להם ספור, שחלפו דרכה. בין לבין. בין מוצא לבין יעד.

קובי אוז כתב על הישנה שיר. "התחנה הישנה". זה היה ב-1995. רקוויאם לנפטרת:

הירידה הזו לרחוב החם
היתה בשבילי נתיב לעולם
של שיכור מוכר מלבי קר
עם בוטנים וסירופ אדום של סוכר
חגורה בעשר וקלטת מתנה
מיץ ענבים ועיתון להמתנה
קולנוע שמקרין סרטים של זימה
וכובע של פרסי עם רקמה

הייתי יורד בתחנה הישנה
והיא הייתה לי מדינה אחרת
מדינה של מציאות בהמתנה
כשגשם יורד וכשהשמש בוערת

פתאום אני שייך ולפעמים אני אחר
בתוך עולם צפוף וממהר
בשדרות הנעליים הזולות
בדוכני פלאפל עם כל התוספות
שירותים ציבוריים שריחם למרחוק
נהגי מוניות שלא למדו לשתוק
שיכור ועיוור מסתכלים על העולם
אברכים מרוויחים מצוות חינם

הייתי יורד בתחנה הישנה…

בדרך לתל אביב המבריקה
אני עוצר במציאות הסדוקה
של פיתה עם זעתר וביצה בצד
של ספק רבנים ספק פושטי יד
בעשרה שקלים שלוש קלטות
ושירים מוכרים מכל המדינות
והבוץ השחור על כל מדרכה
ונהג מפטיר חצי ברכה

הייתי יורד בתחנה הישנה…

אגב, לפני סרטי הזימה, הפורנוגראפיים, הקרינו סרטים אחרים. זכורים לטוב המערבונים. הייתה תקופה שבה שלטו הסרטים ההודים. בעקבותיהם באו חיקויים של סרטי ג'ימס בונד והרפתקאות. סוכן 077. מצ'יסטה. ועוד. ובסוף? בסוף באו הכחולים. ואחריהם כבר לא באו יותר…

אין זה פשוט להסתובב בישנה היום. משטח ריק ובו רק מוכי גורל. ואף הם בשוליים. שיממון. הניסיונות להחיות – בעזרת אומנות וקהילתיות – לא צלחו. כולם מחכים לטרקטורים… הרגשתך אינה נוחה כאשר אתה פוגש את הנפלטים אליה. אל הישנה. אתה הולך בין מתים-חיים. ואתה עוד מתהלך עם מצלמה… שלא כמו בסיוריו של בוקי נאה שיחסית בטוחים המה. ואתה לבד. אין זה פחד ותעוב. זהו דבר-מה אחר. חמקמק. שהגדרתו קשה.

ירדתי אל הרציפים. אלה שהיו ואינם. לפני שנתיים, בבוקר יום שישי, שנערך סיבוב בחומרים התל-אביביים של חנוך לוין, בתפר בין העיר השחורה ללבנה, הם עוד היו ניצבים. בנויים לתלפיות. לעת הזאת – הוסרו. ורק נותרו, כתזכורת, גלעיני בטון. המובילים אל המעבר התת-קרקעי. המנהרה התת-קרקעית חסומה. כמובן. צילמתי את הגרפיטיס. מקדימה ומאחור. וגם בפרופיל. כשיהרסו זאת – יישאר בידי התיעוד. אסתפק במאמר במספר מצומצם של צילומים. האמת – בינינו לבין עצמנו – הגרפיטיס במתחם זה אינם משתייכים לתפארת היצירה. לא משהו שבגללו כדאי/ראוי לחטוף מכות או לקבל על הראש…

ב-1949 ערך שלמה גרודזנסקי (1904 – 1972) ביקור בישראל החדשה. 25 שנה לאחר ביקורו הראשון. הפעם במסגרת הכנה לעלייה. וכך כתב ביומנו (13 בנובמבר 1949):

… הגיע הזמן לבקר את א. ניגשנו לתחנת האוטובוס וטעמנו את החוויה של המתנה בתור. תל-אביב מאוד לא נעימה בשעות עומס אלה. תורים רבים, אנשים ממתינים לאוטובוסים היוצאים למושבות השונות באזור. כל האיבות הרוחשות מתחת לפני השטח בקהילה מוטרדת זו של "עמים" רבים ולשונות רבות, עולות ומופיעות כאשר אתה עומד בתור. עולה חדשה, גברת שמנה בעלת פנים חיוורות וחולניות ושיני זהב בולטות, מוכיחה תימנייה קשישה (ביידיש מצחיקה בעלת גוון גרמני), ומאשימה אותה שהיא נדחקת בתור. הקשישה מבוישת וחסרת ישע מול החוצפה של "הציליוויזציה המערבית". היא יודעת שיש לה יתרון אחד בלבד על יריבתה "הלבנה". "לא לדבר יידיש, לדבר עברית". העולה החדשה מרגישה שלא בנוח – אך היא ממשיכה לנזוף באשה התימנייה. ואולם לזו יש בת העומדת לצדה – אשה צעירה, תימנייה אותנטית, לבושה ב"אלגנטיות" גסה, שפתיה מרוחות באודם. היא יורה חזרה בביטחון עצמי בעברית קולחת, מבטיחה ל"גברת" בבוז שאין דבר רחוק מהן מאשר לדחוף בתור – ומציעה לה לשמור על קור רוח. שתיקה זמנית, ואז פונה התימנייה הצעירה לאמה ואומרת לה בעברית, בקול רם שכולם ישמעו את החדשות: כרגע תפס שוטר עולה חדשה שניסתה לכייס מישהו. היא מוסיפה כמה הרהורים על האשכנזים המאשימים את התימנים בגניבה – אבל מיהם אותם כייסים שהשוטרים תופסים? עולים חדשים. עזות המצח של הבת מפחידה מעט את האם, אבל גם היא מלמלת משהו על העולים החדשים, הם לא רוצים לעבוד, רק לגנוב, לגנוב. (מתוך לקט מכתבים שפורסם ב-23 במארס 2012 בעיתון הארץ / מוסף "תרבות וספרות")

ובעודי סב בינות לשלדי התחנה, נשמעה לפתע, מאחת הפינות "יש לו מצלמה". ערימת סמרטוטים התנערה מיידית, העליטה את פרצופה והסתערה עלי. אישה. וניסתה לאגרף אותי. היד נשלחה לעבר פניי. לא אל המצלמה. איכשהו הרחקתי את הנ"ל ללא נזק. לי או לה. האמת? כלל וכלל לא הייתה בי כוונה לצלם את האנשים. כל מעייני היו בגרפיטיס. האנשים – סיפור אחר. המחייב פן אחר של טיפול. פנייה והסכמה. והפעם – ניתן לראות את הגברת שהשתרבבה לתוך התמונה. ראו באיזה נמרצות היא חוזרת אל תיקה הזנוח… רוח-רפאים אנושית.

 

ומה ילד לנו יום? איך הממסד – המדינה, הרשויות – מתמודד/יתמודד עם המציאות המתחדשת יום-יום, בכול יום נתון? מעבר לתפיסה ולכליאה (התבשרנו שמתקן הכליאה בקציעות, כלא למסתתננים, שהוקם בחופזה מכוח תמ"א 46, החל לפעול) ולגירוש?

צילומים: משה הרפז (מרס 2012). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב-29.3.2012 באתר "במחשבה שניה".