חומה ומגדל 3 – גדר הגבול הראשונה

מבין הצעדים שנקט הצבא הבריטי לדיכוי המרד הערבי שהיו להם השלכות גיאוגרפיות-מרחביות ניתן לציין את סלילת דרך פטרולים בגבול לבנון – ארץ-ישראל המנדטורית כפי שסוכם ב-1923 בין צרפת לבריטניה – מחזיקות המנדט משני עברי הגבול – שלאורכה הוקמו עשרים מגדלי שמירה – מצדיות (פילבוקסים), וכן הקמתה של "חומת טיגרט" – "גדר הצפון" – גדר תיל משוכללת, שהשתרעה לאורך גבולות המנדט הבריטי עם סוריה ולבנון שבחסות הצרפתים. [1]

הבריטים השתמשו תדיר בגדר התיל כאמצעי לדיכוי מהומות. גדר-התיל הומצאה ב-1874 על-ידי החקלאים האמריקניים במטרה למנוע מעדרי הבקר לעלות על האדמות המעובדות ולהשחית את התבואה והגידולים החקלאיים האחרים.

הבריטים נכסו את גדר-התיל והשתמשו בה ככלי צבאי למיגור המתקוממים במלחמת הבורים (1899 – 1902) שהתחוללה בדרום-אפריקה:

רצועות-רצועות של גדר-תיל הלכו ונמתחו על פני אדמת דרום אפריקה.  נתברר שהרצועות הללו יעילות מאוד אפילו עם חיל מצב זעום – חיילים ספורים המתבצרים בתוך מחסה של לוחות פח ואבני חצץ. מאחורי גדר תיל, יכולים לעכב ולהדוף לאחור גם "קומנדו" גדול למדי.  וכך רצועות גדר התיל הללו נוקדו בעמדות של חיל מצב שפוזרו במרחקים של קילומטר לערך זו מזו.

[…]

גדר התיל הפכה לכלי צבאי, וכך נכנסה להיסטוריה האנושית. החל מ-1902, לפחות פקידי הקולוניות הבריטים ידעו שניתן לדכא מרידות עממיות באמצעות גדרות תיל. זו הייתה תגלית חשובה. מובן מאליו שאת הכלי היה צריך להתאים לנסיבות הגיאוגרפיות השונות. (נץ, 2006: 97, 100)

מטרת גדר הצפון – בלימת חדירה של כנופיות מזוינות לשטחי ארץ-ישראל ומניעת הברחות אמצעי לחימה (נשק ותחמושת) לאוכלוסייה הערבית. מבנה הגדר היה:

2.10 מ'רוחב, ארבע שכבות מפותלות זו בזו, הנשענות על עמודי ברזל-זווית, כאשר שתי השכבות החיצוניות הגיעו לגובה של שני מטר ושתי השכבות הפנימיות – נמוכות יותר. (סטמפלר, 1987: 160).

לצורך הקמת גדר המערכת הצפונית השתמש הצבא הבריטי אז, במה שנקרא היום מיקור-חוץ, הן לבניית הגדר – על-ידי חברת סולל בונה של הסתדרות הפועלים העבריים בארץ-ישראל, שזכתה במכרז ממשלת המנדט, והן על אבטחת תהליך ההקמה – על-ידי ארגון ההגנה מחופש לנוטרים. כל היישובים היהודיים באצבע הגליל ובכלל זה כפר-גלעדי ומטולה, וכן חניתה, נשארו מחוץ לגדר. גם כפרים ערביים הופרדו מאדמותיהם. על-מנת לפתור את הבעיות הללו הוקמו 18 שערים לאורך הגדר.

מובן מאליו כי גדר הצפון לא יצאה מיידית לביצוע. מאז ומעולם חגגה הבירוקרטיה:

איטיות הבירוקרטיה הצבאית, כמו גם הרושם הראשוני המוטעה שנוצר ב-1936 עצמה, כאילו המרד דועך מאליו, כל אלה עיכבו את מימוש התכנית. ואז, משהתבררה עוצמתו האמיתית של המרד, הוקמה הגדר במאמץ מיוחד של חודשיים אינטנסיביים של עבודה, באביב 1938: רשת צפופה של גדר תיל, הנתמכת לכל אורכה במשלטים. (נץ, 2006: 101)

בתודעת היישוב העברי נתפשו יישובי חומה ומגדל כהתרסה כנגד השלטון המנדטורי אף שרובם הוקמו, לפחות עד למחצית הראשונה של 1939, בהסכמה מוחלטת או בתיאום או בעצימת עין של הבריטים. ניתן לראות בהם כחלק ממערכת שלמה שנפרשה במרחב הארץ-ישראלי כמענה למרד הערבי: החל מגדר הצפון עם שטחי המנדט הצרפתי ועד לנקודת ההתיישבות הדרומית ביותר – חומות וגדרות. בתחילה הוקמו הנקודות החדשות בתוך תיאום עם השלטון המנדטורי ובהסכמתו:

כזה היה, בין היתר, המשא ומתן עם הממשלה שקדם להקמת חניתה, יישוב שהיה לסמל ציוני: השלטונות ביקשו לדחות את המבצע, אך בתוך ימים אחדים הודיע המזכיר הראשי באטרסהיל למשה שרתוק שהממשלה מסכימה להתיישבות במקום. ההסבר שרשם לו שרתוק ביומנו היה פשוט: השלטונות הסכימו להקמת חניתה בהתאם למחויבות שקיבלו עליהם לסייע להקמת הבית הלאומי. (שגב, 1999: 309)

בטכס העלייה על הקרקע של כפר-שמריהו שנערך ב-30 במאי 1937, נכח הנציב העליון, סר ווקופ, שאף נטע עץ לכבוד המאורע. [2] ווקופ,כתב לאחר פרישתו למשה שרת: "ראיתי בהתיישבות היהודית מקור עיקרי לעידוד ואפשר שאין לי הקלה גדולה יותר מזו לביטחונם של היהודים." (שגב, 1999: 309).

באביב 1939 השתנה כיוון נשיבת הרוח במסדרונות השלטון הקולוניאלי. האקלים החיובי הוחלף בשלילי. עוד בטרם הוכרז על "הספר הלבן" החלו הבריטים להצר את פעילות ההתיישבות היהודית. וזו, בלית ברירה, הפכה את הלילה ליום. ב-17 במאי 1939 פורסם הספר הלבן. הספר הלבן גזר קיצוץ דרמטי במכסות העלייה השנתיות והגביל עד מאוד את המרחב שבו הותר ליהודים לרכוש קרקעות. כאשר החלו הבריטים להסתייג ממפעלי ההתיישבות ולא אישרו את העלייה על הקרקע החליטו מוסדות היישוב להעלות יישובים ללא תיאום עם שלטונות המנדט וללא הודעה מראש. כאמור, תרגולת הקמת היישוב עברה הסבה מהקמה ביום לביצועלילי. בלילה שבין 22 ל-23 במאי 1939 הוקמו שישה יישובים, בשיטה החדשה. [3]

במישור ההתייחסות היהודית ראוי לציין כי בתחילה הייתה מדיניות היישוב היהודי להישאר במגננה בתחום היישובים על-מנת שלא להחריף ולהעצים את הסכסוך המזוין. "גבול ההגנה היה גדר היישוב. מעבר לה השתרע לילה אפל שהיה נתון כולו לשליטת התוקפים." (שפירא, 2004: 135). לעומתם, היישובים הערבים לא היו (וגם כיום אינם) מגודרים. אבל זו הייתה ההתחלה של ה"יציאה מן הגדר" – לא עוד הסתפקות בהגנה פסיבית במעגל היישוב תוך הפקרת השדות והמטעים, אלא הגנה על כל המרחב, בואכה הכפרים הערביים השכנים. המגננה הפסיבית הוחלפה במגננה אקטיבית באמצעות ביצוע סיורים ומארבים, בין השאר על-ידי פלוגות הלילה המיוחדות שהקים קצין מודיעין בריטי (סקוטי) צעיר בשם וינגייט והפלוגות המיוחדות (פו"ם) שהקים יצחק שדה. [4]

הסיסמה "לצאת מן הגדר" – אוקסימורון מושלם – תבעה להקים יישובים חדשים. משמעות הביטוי הוא שצריכה הייתה להיות גדר שאפשר יהיה לצאת ממנה. תחילה שימשה גדר התיל ליצירה נקודות שליטה במרחב. במהלך המרד הערבי פעלו הכוחות מתוך נקודות הישוב. החוקרים חלוקים בדעתם באם גדר הצפון אכן היוותה מרכיב חשוב בדיכוי המרד הערבי.  חלקם סבור שלא. רשת הגדרות – חומת טיגרט ביחד עם היישובים המבוצרים של חומה ומגדל – הייתה לכלי שליטה מרחבי, ומתוך הנקודות הללו קל היה לצאת ולהכניע את המרחב שנותר. במקום נקודה מבודדת של שליטת המודרנה, שלטה המודרנה במרחב כולו. אין ספק שתפישה זו, אך לא רק היא לבדה, הביאה לדיכוי המרד.

הערות:

[1]    סר צ'רלס טיגרט (1881 – 1946). קצין משטרה בריטי בדימוס שרכש מומחיות במלחמה נגד הטרור בבנגל ובצפון-מערב הודו. הוא הובהל לארץ-ישראל כדי לסייע לדיכוי המרד הערבי. ביוזמתו הוקמה גדר הצפון ("חומת טיגרט" כפי שקראו לכך הבריטים), נבנו מבני משטרה מבוצרים ברחבי הארץ ("מצודות טיגרט") ונסללו דרכי ביטחון.

[2]   סר ארתור ווקופ (1874 – 1947) שימש כנציב העליון בארץ ישראל בשנים 1931 – 1938. הוא נחשב כאוהד הציונות ורעיון הקמתו של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

[3]   היישובים הם: שדמות-דבורה, שורשים, מחניים, נווה-ים, כפר-גליקסון ותל-צור. לימים נעזב תל-צור ובמקומו קם יישוב אחר – נחלת ז'בוטינסקי.

[4]   "הידיד" – צ'רלס אורד וינגייט (1903 – 1944).

מקורות המידע:

נץ, ר. (2006), "מלופפים, יחד", מטעם, חוברת 5, ע': 95 – 108.

סטמפלר, ש. (1987), "הגדר בצפון", עידן, חוברת 9, ע': 157 – 164.

שגב, ת. (1999), ימי הכלניות, כתר, ירושלים.

שפירא, א. (2004), יגאל אלון:  אביב חֶלדו –  ביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

צילום: משה הרפז (גבול ישראל-ירדן, מובלעת שיזף, 18.7.2011). כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: