היעד הראשון היה – קיום פגישה באשקלון. הצורך בהוספת מתקני התפלה. לא למחר בבוקר. למועד שבו יעמוד מספר תושבי המדינה על 15 מליון נפש. היעד השני – פגישה בבאר-שבע. סוגייה אחרת שלא נרחיב עליה את הדיבור מעל דפים אלה. יעד ראשון – בוצע. אמנם יעדים נחשבים כמלה נרדפת למטרות אך לא כך הוא. מטרה היא חזון. יעד – משהו שאתה יכול לסמן עליו "V" שמשמעותו – בוצע.
ובין לבין נותרה לי שעה פנויה. נכנסתי לשתות כוס קפה בשדרות. יום א' בשבוע. עוד לא מחצית היום. סביב השוק מתרחש עיקר הפעילות. קונים. מוכרים. ילדים בחופשה. בשוק לא צילמתי. המבטים היו קשים ונזעמים. ובכלל – זאת הייתה האווירה. קודרת. עגומה. אין צל של חיוך. וזה קרה בתחילת השבוע. שרק בסופו חטפנו תזכורת לגבי מהותם של השכנים שלנו. לכאורה, באותה נקודת זמן, לא הייתה סיבה נראית לעיין להיות עגומים. ובכול זאת – האנשים שיגרו אנרגיה שלילית. האם נחונו בכוח נבואי?
ראיתי את מקלטי המיגון שברחובות שהקימו עם השנים – פקע"ר והרשות המקומית (מקום מוגן בתוך 15 שניות):
ראיתי את הפרויקט שהקים משרד הבינוי והשיכון. הוספת ממ"דים לשיכוני הרכבת. המדינה הכניסה יד לכיסה ובנתה:
וגם ראיתי קיר שמח ועליז. שאמנים לעתיד, או שמא בתחילת דרכם, הטביעו בו את חותמם. גרפיטיס מסוגננים. כאילו מוזמנים. במחשבה שנייה – הם כאלה. וגם אדם אחד, שהתעקש, אבל ממש התעקש, שאצלמו. אז צילמתי.
הקפה היה טוב. נסעתי לבאר-שבע. פגשתי את שפגשתי. חשתי שדברים, לפחות במישור התכנוני, זזים. ואל יהא הדבר קל בעיניכם…
במבט לאחור – ייתכן והייתי צריך להוציא את המאמר מוקדם יותר. בזמן אמת. או לפחות קרוב, ככול שניתן, למועד ההתרחשות. הקצב שבו מתרחשים הארועים, כאן בארצנו הקטנה, הוא מדהים. ללא תקדים. דחיסת זמן-מרחב למינימום.
צילומים: משה הרפז (14.8.2011). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 