סופו של הרצל, דרום ת"א, פרק שני

פרק שני. ובו יסופר על המשך המסע. מכאן ועד לאחר הכנסייה הרוסית. ואחר-כך יגיע תורו, מן הסתם, של הפרק השלישי. שיקח אותנו לצפון. עד פינת סלמה. ששם יבוא המסע לסיומו ונשארת כל הדרך בחזרה..

ממול, על גדתה הדרומית של דרך יצחק בן-צבי, שוכן ביתו של סלים קאסר. סלים קאסר היה סוחר ערבי בן למשפחה נוצרית עשירה שמוצאה באי מלטה ובעל קרקעות רבות. הוא הקים את בית הקיץ של המשפחה בפרדס מדרום לשכונת אבו כביר. יש האומרים שבית זה היה מהמפוארים בבתי מחוז יפו וסביבו היה גן מרהיב.

ב-1948 החליטה המשפחה לעקור למדינה אחרת והבית הפך למחנה צבאי של הגדנ"ע – "בית אופק". גדנ"ע קליעה. אפילו אני השתעשעתי כאן בירי 0.22 בטרם גיוסי. באותם הימים דיוושתי לכאן על אופניי משיכון חדש שבחולון. בית קאסר מיועד לשימור ועל השטח הצמוד לו ממזרח (שהיה אחוזת הקונסול הצרפתי פיליברט ז'יל), מקדמת עיריית תל אביב תכנית בנייה רחבת היקף לזוגות צעירים, שנועדה לתת פתרון (חלקי ביותר) למצוקת הדיור בעיר בשנים האחרונות.

הסתבר לנו שקאסר שימש כקונסול של לא פחות מתריסר מדינות זרות. וכך כותב יצחק רוקח, בספרו "ותיקים מספרים":

"בנו של קאסר, אנטואן, הוא שסיפר לי מעשה שהיה אופייני באביו. כיצד היה מצליח בקבלות הפנים הרשמיות, לרגל יום ההולדת של הסולטן, להגיש לקיימקאם של יפו את איחוליהן של הממשלות שהוא ייצג. וכך היה נוהג: היתה לקאסר חליפה רשמית אחת, אך היו לו כובעים שונים, כמספר המדינות שייצג. הכובעים היו שמורים בחנות לטבק הסמוכה לבניין הסראייה (בית הממשלה). שם היה קאסר מתקין עצמו לפני עלותו בלווית הדרגומן במדרגות אל אולם קבלת הפנים. כאן בירך את הקיימקאם בשם צרפת, שותה קפה בחיפזון, חוזר לחנות הטבק לחבוש את הכובע של מדינה אחרת וממהר לברך את הקיימקאם בשם הוד מלכותו מלך בלגיה… וכך חוזר ומברך בשם כל המלכים והנסיכים שהיה מייצג אותם בעיר יפו".

סיפור חייו של קאסר הסתיים בבוסתן שבמזרח יפו באופן טראגי. הוא גילה שהשומר במקום נוהג לגנוב פירות מהגן. השומר שנתפס בקלקלתו, הרג את קאסר ביריות האקדח שהיה ברשותו ונמלט.

וגם שכונה בנו מדרום לדרך בן-צבי. וקראו לה תחילה בשם "תל-כביר". ואחר-כך "נווה עופר". ובנושא המרת השם מערבית לעברית כבר דנו לעיל. וגם שלט המנציח אירוע דמים ממאורעות תרפ"ט ממוקם בסמיכות לצומת. מה שבטוח הוא שבינתיים גדלו העצים…

תמונה אחת בלבד הקדשתי למכון הפתולוגי.

אני על הגדה הצפונית של דרך בן-צבי. פינת הרחוב ללא שם. אבל בעל מספר. פסעתי לכיוון מערב. לכיוון צומת אבו-כביר. אל סופו של הרצל. מצד ימין נפער רחוב. מסתבר שדרים בו אנשים. בני-אדם. שם אין לו. גם לא מספר… לבתים דווקא יש מספור. רחוב ללא מוצא. מבוי סתום. ערכתי בו סיבוב.

חזרתי לדרך המלך. דרך בן-צבי.

 לפני המכון הפתולוגי שברתי ימינה. לצפון. דרך עפר. משמאלי גדר המכון. כן, בעורפו של המכון נעשים מעשים. לדוגמה – אתר של פסולת בניין. לא בדקתי באם חוקי הוא או לאו. המשכתי להצפין. "גן-ההגנה". זאת לפי המפה. לפי השלט "פארק החורשות". מבולבלים? אתם תקבעו מה נכון ומה לא. או לחילופין: תחליטו אתם איזה שם לאמץ. הנה בור המים של אסתר אמזלג. ומי הייתה אסתר אמזלג?

במחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-19, השתקע חיים נסים אמזלאג (1916-1828) ביפו. העתקת מקום מגוריו הייתה קשורה בעסקיו בתחום הסחר הבינלאומי. עוד בשנת 1852 ערך ח"נ אמזלאג מסע דרך ארצות האגן המזרחי של הים התיכון לאחר שביקר בלומבארדיה, במדינות שהיו בשלטון ונציה ובשטחים האוסטריים. בטרייסטה קיבל תעודת-מעבר מן הקונסול הכללי של בריטניה, שהתירה לו לעבור באופן חופשי, "וללא מכשולים ומעצורים", וביקשה להושיט לו את מלוא העזרה במסעו לאיזמיר דרך האי קורפו ומשם המשיך ליפו דרך בירות. דומה, שמסעותיו אז היו קשורים לעסקיו, אלא שאין בידנו הוכחה ודאית לכך.

לאדם שעסק בסחר בינלאומי הייתה יפו המקום הטבעי להתיישב בו בארץ-ישראל. בזמן ההוא הייתה העיר בעיצומה של התפתחות לנמל המשרת את ירושלים והפכה למרכז הולך וגדל של העורף החקלאי. בשנים הראשונות של המאה ה-19 הייתה יפו תחת שליטתו של מוחמד אַגַא, הלוא הוא מיודענו אַבּוּ נַבּוּט (1818-1804), אשר פיתח את ביצוריה, את בנייניה ואת האמצעים לנהל בה מסחר. לימים, בימי השלטון המצרי של איברהים פחה (1841-1831), הואצה התפתחותה של העיר הודות לעלייה במספר עולי-רגל שעברו דרכה, לביטחון גובר ולסובלנות רבה יותר מצד השלטון. איכרים מצרים התיישבו אז ביפו ובסביבותיה ועסקו בעיבוד האדמה ובגידול עצי-פרי. בעיקר – פרדסים. שכונת אבו-כביר הייתה למעשה כפר של מהגרים מצריים. בעיר התיישבו גם יהודים, תחילה יוצאי צפון-אפריקה ואחר-כך אשכנזים.

בעשור שלאחר-מכן זכתה יפו להתפתחות כלכלית ופיסית מהירה, שצברה תנופה עם תום מלחמת קרים בשנת 1856. בשנות ה-50 המאוחרות (של המאה ה-19) כללה הקהילה היהודית כ-65 משפחות, מהן רק שלוש אשכנזיות. אנשיה היו סוחרים וחנוונים; רבים התפרנסו מעמל-כפיים, כגון סבלים, ספנים, שליחים או מכונאים. הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים, והודות לכך התרחב העורף הכלכלי של העיר. יפו הייתה זירה של התערבות אירופית הולכת ומתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולאריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר. לקראת שנות ה-80 של אותה המאה, גדלה האוכלוסייה במידה כה רבה עד שהיישוב התפשט אל מעבר לחומות העיר. תהליך זה הביא לדוגמה, להקמתה של שכונת נוה-צדק. על רקע זה התיישב ח"נ אמזלאג ביפו ובנותיה.

חיים אמזלאג התחתן פעמיים; אשתו הראשונה הייתה אסתר, בתו של יוסף לוי מחברון. בבואה בברית הנישואין היה בידה רכוש מסוים, שהשקיעה אותו לפני 1875 בקניית פרדס של עצי-הדר ליד יפו, בדרך לירושלים. הזוג החליט להכות שורשים ביפו ולהקים בה משפחה. תחילה התגורר אמזלאג בין חומותיה של יפו, בקרבת הנמל, לא הרחק מבית-המכס. על ביתו המרשים שנפרש על-פני שלוש קומות, ושבראשו התנוסס דגל בריטי, הגנו עובדים זרים. שומרים אפגאנים. בתחומי מכלול זה היה בית-כנסת, אחד מארבעת בתי-הכנסת שהיו ביפו לפי המפקד הרביעי של מונטיפיורי מ- 1866. עם הזמן עזב אמזלאג את הבית הזה בגלל השאון הרב של התנועה בסביבה הומה זו. הוא עבר לשכונת מנשיה.

באותן השנים, של המחצית השנייה של המאה ה-19, רכש אמזלאג קרקע חקלאית בסביבת יפו. הוא היה אחד היהודים הראשונים שעשה כך. יש לשער, כי יעץ לאשתו להשקיע בצורה דומה, בעומדו על האפשרויות שהיו טמונות בפיתוחו של שוק פרי-ההדר. אסתר רכשה כרם ממזרח ליפו, ליד הדרך לירושלים. בקרבת הרהט הציבורי (סביל) על-שם אבו נבוט. בשנים שלאחר הרכישה עלה ערכו של שטח זה, שכלל באר ובריכה לאגירת מים, בעקבות נטיעתם של עצי-פרי, במיוחד פרי-הדר. עם השנים נבנה בשטח גם בית דו-קומתי. ביארה זו (פרדס מושקה) שימשה מעון-קיץ למשפחה.  

בימי ביקורו בארץ-ישראל ב- 1875 התארח שם סר משה מונטיפיורי, וביומנו תיאר את הכנסת-האורחים של משפחת אמזלאג: "מן-הסתם היה זה קרוב לשעה שבע בערב כאשר הגענו. נתקבלנו בסבר פנים יפות על-ידי בעלת הבית, שהייתה מוקפת משפחה צעירה חביבה ביותר, וכן על-ידי אחדים מידידי המשפחה. הוגש לנו משקה מרענן, שהיה מורכב ממי-שקדים וממי-ורדים, וכעבור עשר דקות הוגשה ארוחת-ערב במיטב הסגנון האירופי. מאכלים במגוון כמעט אין-סופי, בחלקם סוריים ובחלקם צרפתיים, הוגשו על-ידי מלצרים לבושים בסגנון צרפתי, שדיברו בשפות רבות: צרפתית, איטלקית, ספרדית, גרמנית וערבית. כל הדברים האלה היו עשויים להשכיח מלבנו את העובדה שאנו בארץ-הקודש אילולא הזכירו לנו זאת מדי פעם החום המעיק ועקיצת יתוש בלתי-קרוא."

מעובד מתוך: רות קרק ויוסף גלס, חיים אמזלאג ביפו (מתוך אתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית)

ובגן, לא ממש חשוב מה שם לו, ושמו יקבע על-ידי משתמשיו, שורר כאוס. נו-טוב, יכול להיות שאני מגזים וכאוס היא מלה קשה מדי. ובכול זאת: ערימות אשפה בצד מחוסרי דיור. הומלסים.

וכך מגיעים לכנסייה הרוסית המוסקוביה (בערבית: ביארת אל מסקוב). הלא היא "מגרש הרוסים" של ת"א-יפו.

ב- 1835 סייר באזור דיפלומט רוסי ושמו אברהם נזרוב. הוא העלה השערה שבמערת קברים קדומה שמצא קבורה יהודיה כשרה בשם טביתא, צביה בלשוננו, שלימים הפכה לקדושה נוצרית, שהשליח מס' 2, פטרוס, שני רק לפאולוס (שאול התרסי), שמעון בן-יונה בלשוננו, הלוא הוא האפיפיור הראשון למניין האפיפיורים, החזיר לחיים. וכך כתוב:

תלמידה ביפו ושמה טביתא תרגומו צביה והיא מלאה מעשים טובים וצדקות אשר עשתה. ויהי בימים ההם ותחלה ותמת וירחצו אתה וישימוה בעליה. ולד קרובה היא ליפו וישמעו התלמידים כי פטרוס שם וישלחו אליו שני אנשים ויפצרו-בו לבלתי העצל לעבר אליהם. ויקם פטרוס וילך אתם ובבאו העלהו אל-העליה ותגשנה אליו כל-האלמנות בוכיות ומראות לו את הכתנת ואת הבגדים אשר עשתה צביה בעודה עמהן. ויוצא פטרוס את-כלם החוצה ויכרע על-ברכיו ויתפלל ויפן אל-גויתה ויאמר טביתא קומי ותפתח את-עיניה ותרא את-פטרוס ותתעודד.  וישלח ידו ויקם אתה ויקרא את-הקדושים ואת-האלמנות ויעמד אתה חיה לפניהם. ויודע הדבר בכל-יפו ויאמינו רבים באדון. ויואל לשבת ביפו ימים רבים עם-בורסי אחד ושמו שמעון.

מקור: הברית החדשה, מעשה השליחים, פרק ט', פסוקים 36 – 43.

בתקופה דאז טרם הייתה ידועה העובדה כי למעשה כל רכס הכורכר הוא עיר מתים יהודית מתקופת המשנה והתלמוד. הארכיאולוג והמדינאי הצרפתי שארל קלרמון-גנו חפר באזור הכנסייה וחשף את עיר המתים. את הנקרופוליס. זה היה ב-1871. נמצאו 34 מצבות שיש, שעליהן חרותים אותיות בעברית וביוונית וסמלים יהודיים כגון לולב, מנורה והמילה "שלום". קלרמון-גנו תיארך את המצבות לתקופה שבין המאה ה-1 ועד המאה ה-3 לספירת הנוצרים.

אגב – השימוש ביוונית מעיד על תקופה קדומה יותר. בתקופה שתיארך קלרמון-גנו היית מצפה לכתובות בלטינית!

ב-1840 שבו התורכים לשלוט בארץ-ישראל. זה היה אחרי עשור שבו שלט בה איברהים פחה. אותו מצרי שמרד בסולטן העות'מני. המעצמות האירופאיות התורניות, ורוסיה בראשן, ניצלו בדרכים שונות את מעמדה המעורער של האימפריה העות'מנית להרחבת השפעתן וביסוס מעמדן הפוליטי בארץ. הצאר הרוסי השתמש בכנסייה הפרובוסלבית לקידום ענייני רוסיה בארץ הקודש. הנה כך הפך ביקור הארכימנדריט אנטונין קספוטין למסע לרכישת קרקעות ונכסים: אדמת הכנסייה הרוסית בעין כרם, מגרש הרוסים בירושלים ושטח המוסקוביה מזרחית לעיר יפו. בכל השטחים שנרכשו הוקמו כנסיות, מנזרים ואכסניות לצליינים הרוסיים. שטח המוסקוביה – 32 דונם. ב-1894, נחנכה כאן כנסייה מפוארת אשר נקראה, מטבע הדברים, ע"ש סנט פטרוס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו מכאן הרוסים והמקום שימש את הצבא העות'מני. בתום המלחמה הוחזרה המוסקוביה לבעליה. אלא שהבעלים התחלפו. באותם הימים התחוללה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית והשטח הנ"ל, כמו גם שטחים ומתחמים רוסיים אחרים, היה במרכז התכתשות של שנים ארוכות. בין האדומים ללבנים. בין הקומוניסטים לצאריסטים. הקומוניסטים כבר הספיקו לרדת מהבמה. כך או אחרת – השטח עדיין שייך למוסקבה. לרוסיה.

השער נפתח. שתי נזירות יצאו ממנו ושמו פעמיהן לרח' הרצל. כי-כן הגיע תורי ללכת לאותו הכיוון. ברחוב ללא שם. 3938. אומרים שהשתנה ל"עופר כהן". ואולם לא מצאתי עדות לכך בשטח. אבל אולי פספסתי. במפגש עם רח' הרצל, על גדתו המזרחית, ממוקמת אגודת צער בעלי חיים.

פסעתי צפונה. על הגדה המזרחית. נאמן לדרכי שבאותו מסלול, אם אפשר, אין הולכים פעמיים. אחזור במערבית. תם החלק השני של המסע.

צילומים: משה הרפז (2010). כל הזכויות שמורות. הרשומה פורסמה לראשונה ב-16.7 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".