מסה על זהות, אחרות, אתניות

מסה זו תציג בפניכם, הקוראים, התייחסות, בעלת אופי אקדמי, לזהות, לאחרות, לאתניות.

זהות

רעיון הזהות הינו מוטיב מרכזי במסורת הקלאסית של מדעי החברה בניתוח ובבחינה של תמורות מורכבות במערכת החברתית. במשך דורות היוו הזהות ותהליכים שמשויכים אליה מרכז ההתעניינות של מדעי החברה וההתנהגות כמו גם של תחומים מנטליים נוספים. לפיכך ניתן היה להניח שקיימת קשת מגוונת של הגדרות למושג זהות, אך בפועל לא כך הוא. לכל אחד מאתנו יש דעה אינטואיטיבית כיצד להגדיר זהות ולמרות זאת קיימים קשיים במינוח. הקלדת המילה זהות ומתן הפקודה בכל אחד ממנועי החיפוש ברשת האינטרנט תניב מאות אלפים אם לא מיליונים של אתרים שעוסקים בשאלת הזהות. במילים אחרות – תחום האפשריות וההגדרות הוא נרחב ביותר.

הגדרת זהות על פי מילון ספיר (1998) מציעה שתי אפשרויות:

• מכלול הפרטים המאפיינים מישהו או משהו באורח ייחודי.
• התפיסה העצמית של האדם. על פי אותו מקור "אני" הינו התודעה הפרטית של האדם, המרכיב של העצמי המודע לקיום עצמו (אגו).

כיום מתקיים דיון בשיח הציבורי ועולות שאלות בנושאי זהות: זהות אישית, זהות חברתית, זהות לאומית, זהות אתנית וכיוצא בזה. הזהות הפכה לאחת ממילות המפתח בשיח האקדמי והציבורי. וויליאמס (Williams, 1983) הוציא לפני קרוב לשני עשורים ספר הנקרא "מילות מפתח" שמכיל הסברים למילות מפתח ולמושגים בסוציולוגיה והמושג זהות (Identity) כלל אינו מאוזכר – המקום בין Idealism לבין Ideology הוא ריק. יש הרואים בזהות אמירה המחוללת תיאוריות שונות בתחומי ידע כדוגמת פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולאחרונה גם בתחומים משולבים כמדעי התרבות והגיאוגרפיה.

זהות מאגדת בתוכה עולם אינטימי אישי עם מרחב משותף לתצורות חברתיות וזהויות הן דימויים של העצמי בעולמות של פעילות חברתית. התהליך הבסיסי ביצירת זהות הוא האופן שבו אנשים מארגנים את מחשבותיהם ומכוונים את מעשיהם ואת פעילויותיהם ודרך הזהות בוחנים אנשים את שמתרחש סביבם. זהויות והפעילויות המשויכות אליהן חוזרות ומגדירות ובונות את עצמן בתהליך דיאלקטי תוך התייחסות לקונטקסט היסטורי. יצירת זהות – גם אינטימית וגם חברתית – זהו תהליך שדורש זמן.

עיון בספרות עכשווית העוסקת בסוגיית הזהות מעלה כי קיימות שתי נקודות השקפה בסיסיות: האחת שמתבוננת בזהות בזווית ראייה קלאסית/מסורתית והשנייה הינה זווית חדשה, פוסט-מודרנית. בתפישה הראשונה נטען למודל מסורתי שבו כל הכוחות הדינמיים שפועלים בו-בזמן – כדוגמת מעמדות חברתיים ומגדר – יוצרים זהות אחידה, יציבה וקוהרנטית. תפישת הזהות מושתתת על סיפר (נרטיב) משותף הנבנה בתהליכים הכוללים מקומיות, רשתות של קשרים וזיכרון.

בתפישה השנייה, הרווחת לאחרונה, מוצגת זהות כמארג שמעוצב על-ידי כוחות חברתיים ופסיכולוגיים. לפי מודל זה זהויות הן מקוטעות, בעלות סתירות ומרובות משמעויות. הזהויות אינן נשארות קבועות אלא להיפך, הן משתנות כתוצאה מכוחות חברתיים, מדינמיקה של מעמדות, מלאומיות, מדת, ממין, ממגדר, מגזענות ומאתניות, והזהות יכולה להיות מוכללת (היברדית) או בעלת ריבויים, הזהות היא מעין עננה צפה והיא ערוכה על-פי רצונותיו של הסוכן האנושי. זהות פוליטית-תרבותית מציגה איזון בין דגשים פרטיים לבין דרישות ציבוריות. השיח אודות הזהות מניב שתי תוצאות: הזהות אינה קבועה בחיים המודרניים / הפוסט-מודרניים והמערכת שבתוכה הזהות נבנית היא עמומה.

בספרו "על ה'אחרים' בתוכנו" מציג בר-און (2000) את תפישת הזהות מנקודת השקפה פסיכולוגית-חברתית. תפישת הזהות מוצגת ומנותחת לפי מישור הזמן: עבר, הווה ועתיד. בעבר הזהות הייתה מונוליתית – אני מול האחר, שחור מול לבן – ועיצוב הזהות היה אורח חיים. גישה זו שבה עיצוב הזהות הוא משימת חיים היא גישה אקזיסטנציאליסטית. הזהות בגישה האמריקאית היא שיקוף של זהות עצמית ובגישה האירופית הזהות היא שיקוף של ההיסטוריה. בהווה הזהות המונוליתית מתפוררת. היא עניין הבלותי, ללא מטרה, מקרית ועד כדי זהות וירטואלית. בשלב השלישי, דהיינו בעתיד, תהא התעוררות של הכרה עצמית ודיאלוג של תפישת זהות רב-קולית. לזהות של בר-און יש אופי פוסט-מודרני במובן שקיימות סתירות בין מרכיבי הזהות – רצף של ניגודים ופרגמנטים שאינם מתיישבים זה עם זה – יש מקום לראות את האחר, להסכים או לא להסכים, אך לא להתעלם. בר-און רואה יתרון בביטול המונוליתיות – היכולת להשמיע את הקולות האחרים.

עבור מנואל קסטלס הזהות הינה מקור למשמעויות עבור בני-אדם (Castells, 1997). קסטלס מפרש את תהליך ההבניה של המשמעות על בסיס תרבותי כעדיפות המרכיב הבסיסי של משמעות על פני מקורות אחרים. במילים אחרות, זהות אינה תולדה של תהליך ביולוגי אלא תוצאה של תהליכים חברתיים. יתכן כי לפרט ו/או לקבוצה יהיו מספר זהויות ופלורליזם כזה הינו מקור ללחץ ולהתנגדויות במישור הייצוג העצמי ובמישור הפעילויות החברתיות. לדעת קסטלס יש להפריד את הזהות ממה שהסוציולוגים קוראים תפקידים או קבוצת תפקידים. לפי הסוציולוגים קיימת לאדם זהות מרובת פנים משום שהיא מהווה ביטוי של מכלול תפקידים המיושמים בעת ובעונה אחת בחברה – בן, אב, בעל, עובד, חבר, שכן וכיוצא בזה – ובכל תפקיד האדם לובש זהות אחרת. תפקידים מוגדרים כנורמות מבניות על-ידי מנגנונים חברתיים. משקל התפקידים מותנה ביחסי הגומלין שבין הפרט לבין המנגנון החברתי.

כסיכום ביניים של דיון בזהות ניתן להציע הגדרה אפשרית למושג: הזהות האנושית היא מערכת בארגון עצמי – רפלקסיבית, דינמית ומגיבה – הנמצאת בהידודיות (אינטראקציה) של מחשבות, רגשות ומניעים המאפיינים את הפרט, עם הסובב.

ממה מושפעת הזהות? המודרניזם המאוחר מאופיין בגידול ההידודיות בין שתי השפעות מנוגדות וקיצוניות: השפעת תהליכי הגלובליזציה מצד אחד והנטייה האישית מן הצד האחר. ככל שהמסורת נחלשת וחיי היום-יום מתמסדים בתהליך דיאלקטי של עולמי-מקומי יותר ויותר פרטים נאלצים להתמודד עם בחירה של סגנונות חיים מתוך מבחר מגוון של אפשרויות. חברת הרשת מבוססת על הנגדה שיטתית בין העולמי למקומי עבור רוב הפרטים והחברות, על-פי קסטלס קיימים שלושה דגמים עקרוניים של זהויות (Castells, 1997: 8): זהות לגיטימית, זהות מתנגדת וזהות של פרויקט וכל אחד מטיפוסים אלה מוליך לתוצאה אחרת במיסוד החברה:

• זהות לגיטימית (Legitimizing identity). מוצגת על-ידי הארגון (המוסד) הדומיננטי בחברה במטרה להרחיב את השליטה. זהות זו מחוללת חברה אזרחית. לשון אחר: קבוצה של ארגונים ומוסדות כמו גם סוכנים אנושיים היוצרים ושבים ויוצרים מחדש את הזהות הלגיטימית הטוענת שרציונאליות והגיון מובנים בשלטון. זהות לגיטימית נראית כי נכנסה למשבר עמוק בשל שקיעת מודל מדינת הלאום שהוא המקור המרכזי ללגיטימציה.
• זהות מתנגדת (Resistance identity). קסטלס מניח כי זהות מתנגדת, מיוצרת על-ידי פעילים הממוקמים בעמדות ובתנאים מתאימים להערכה לפי ההיגיון השולט. פעילים אלה יוצרים איים של התנגדויות על בסיס הבלטת השוני והצגת עמדות מקוטבות מול אלו ש"מותרות" על-ידי מוסדות החברה וזאת על מנת לשרוד. זהות שכזו יוצרת קהילות וקבוצות ולפי קסטלס זהו הטיפוס החשוב ביותר שבין תהליכי בניית הזהות בחברה. בתהליך זה נוצרות תצורות של התנגדות קיבוצית – כנגד אחרים – בדרך כלל על בסיס של זהויות שמוגדרות בנקל על ידי היסטוריה, גיאוגרפיה או ביולוגיה שמקלים לתחום גבולות לקבוצות ההתנגדות. הקיצוניים הדתיים, הקהילות הטריטוריאליות והלאומניות הם דוגמה ל"הדרה של המדירים על ידי המודרים".
• זהות של פרויקט (Project identity). זהות זו הינה זהות שנוצרת על-ידי סוכנים חברתיים ועל בסיס כל חומר אפשרי של תרבות. הסוכנים האנושיים בונים זהות חדשה המגדירה מחדש את מעמדם בחברה ועל-ידי כך הם מנסים לגרום שינויים במבנה החברתי. הדוגמה הרווחת ביותר שנותנים רוב החוקרים היא כמובן הפמיניזם (התנועה הפמיניסטית). זהות זו מייצרת סובייקט (Subject) וסובייקטים נוצרים משום שקיימת בכל סוכן אנושי שאיפה ותשוקה להיות פרט אינדיווידואלי, ליצור היסטוריה אישית ולתת משמעות לתחום של התנסות אישית.

כאמור זהות הינה מושג מעורפל, חמקמק, ולפיכך קשה למינוח וניתנת להגדרות מרובות ומגוונות. כל פרט בחברה הינו בעל כמה וכמה זהויות: הוא בן למשפחה ו/או לשבט מסוים ו/או לקבוצה אתנית מסוימת, הוא חבר בקבוצת גיל מסוימת (דור הפלמ"ח, דור האספרסו ודור ה- X כדוגמאות מייצגות) והוא שותף לתרבות שהתגבשה במקום בו חי את השנים שעצבו את חייו והוא מגדיר מהי הנאמנות העליונה שלו ומהן נאמנויות המשנה.

אחרות

האחר קיים מאז ומעולם. מיהו האחר? הגדרתו של האחר היא פלורליסטית כיון שהגדרות משתנות לאורך זמן ופורצות גבולות מסורתיים ומציבות אחרים במקומם. אך למרות כל השינויים אמות המידה להגדרת האחר, הזר, היו ונשארו מבוססות על נושאים כגון דת, בריאות, פוליטיקה, צבע, שפה, גזע וכיוצא בזאת. האחר בחיי היום-יום יכול להיות עשיר, עני, אישה, ילד, זקן, חולה ועוד. מאחרי כל אחר נחבא אחר נוסף שמאפשר להפוך את קודמו לשווה יותר או ליותר לגיטימי. כל חברה מגדירה עצמה בראי האחר, אם בצורת דיאלוג ואם בצורות אחרות של יחסי אהבה-שנאה. כאשר קבוצה דומיננטית מכוננת את האחר שלה היא מכוננת למעשה את זהותה העצמית ולפיכך היא זקוקה לאחר. יחסי הגומלין עם האחר יוצרים אחר בעל מאפיינים שליליים. האחר, הלא-אירופאי, נתפש על ידי תרבות המערב (אירופה) כנחות ועליו להיות כפוף לנו: החל מדיכוי ועבדות במאות הקודמות ועד לאימפריאליזם מתוחכם, כלכלי ותרבותי – העולמיות של ימינו.

נושא האחר, הזר, מוצג כיום בקונטקסט פוסט-קולוניאלי ופוסט-מודרני על רקע של זרמי הגירה וחילופי תושבים בכפר הגלובלי. תיאוריות פוסט-מודרניות ופוסט-קולוניאליות עורכות שימוש רב במושגים "אחר" ו"זר" תוך שיבוצם ההתחלתי כחלק משוליים והבלטת המעבר מהשוליים אל הגלעין. בעוד שבעבר הובלטו הפן האקזוטי והסקרנות האנתרופולוגית כלפי האחר חודר הזר כיום למודעות הציבורית כחלק ממכלול החיים בסביבה בתר-מודרנית. הגלעין והשוליים, שני מושגים מרכזיים של הפוסט-קולוניאליזם, מדברים על ריבוי פניו הלגיטימי של האחר מנקודת מבט של הגלעין. הגלעין הוא קליידוסקופ רב-פנים שבו כל אחד הוא האחר ויש לו לגיטימציה לאחרות אינדיווידואלית וסובייקטיבית.

בערים הגדולות שבמדינות מערב אירופה (ערי-עולם) בולטת עלייתו של הצביון ההטרוגני (מנקודת מבט דמוגרפית) שמקורו בכניסה מסיבית של מהגרים אל הערים, בעיקר ממדינות העולם השלישי – ספיחי עידן הקולוניאליזם – או ממזרח אירופה. מגמה זו של גידול במידת ההטרוגניות של אוכלוסיית ערי עולם מתקיימת בצד תהליכי גלובליזציה אחרים היוצרים באמצעות הטכנולוגיה והתקשורת עולם כלכלי חדש.

"בכול הערים הגדולות באירופה, אתה רק יוצא מהשכונות המפוארות ומגלה מציאות של מהגרים ועובדים זרים, שכמעט שום קשר לא מתקיים בינה לבין המציאות האמידה, השבעה" (אורי קליין, ברצלונה האחרת, הארץ, גלריה, 24 פברואר 2011).

קחו לדוגמה את ניו-יורק. זאת עיר שלכול הדעות היא "עיר-עולם". שוני דמוגרפי ורב-גוניות אתנית מאפיינים את העיר בשל היותה מוקד משיכה למיליוני מהגרים. מנתונים דמוגרפיים עולה כי ברחבי מטרופולין ניו-יורק, על 30 מיליון תושביו, קיימות כ- 200 קבוצות אתניות שונות ו- 40% מתושבי העיר מדברים שפה זרה (שאיננה אנגלית) בבתיהם.

בדרך כלל הנוכחות של האחר איננה רצויה ולמרות זאת האחר מציב את אחרותו, את שונוּתו, אל מול הזהות המקומית שמדירה אותו. מיעוטים אתניים (במחקרים רבים מביאים כדוגמה את הצוענים) מוצגים כאובייקטים רעים המקנים הרגשה של אי-נוחות. אחרות יכולה אם כן להוליד גזענות במצבים מסוימים. בין המילה "זר" לבין המילה "מוזר" ישנה קרבה. המילה זר מייצגת את העולם החיצוני והמילה מוזר מצביעה על משהו יוצא דופן או שונה. הגזענות היא תגובה לאחרות ומשותפת לכל חברה אנושית: הגזען פוחד מהאדם הזר ששונה ממנו. הוא נזהר מפני אחרים שאינם מוכרים לו במראה החיצוני ובמאפיינים התרבותיים. שנאת זרים וגזענות אינן משויכות דווקא למאבק על דיור ומקומות עבודה ואין זה מדויק לפרש ששנאת האחר נובעת כתוצאה של התנגשות תרבותית.

השיח בנושא שנאת האחר משרת לא רק את האישור המחודש של הזהות הלאומית והדימוי העצמי אלא משמש גם כאלמנט של מאבק פוליטי – של מי התפקיד לדאוג למדינה ולחברה. מצד אחד, בתום המלחמה הקרה, נפתחו גבולות מדינות אירופה המערבית והן אינן יכולות עוד למנוע כניסת זרים ומן הצד השני פוחתת בציבור הנכונות להמתין לפתרון ארוך-טווח לבעיות חברתיות ולכן התשובה הפשוטה היא להרחיק את הזרים.

החברה הישראלית מתמודדת מראשית כינונה עם דמותו של הזר והאחר. כבר בתנ"ך מופיע המושג זר ונוכרי. בתחילה מיוחס הזר אל העם הישראלי: אברהם אבינו מהגר מאור כשדים אל ארץ לא ידועה ולא מוכרת לו, יוסף נמכר על ידי אחיו והופך לזר בארמונו של פרעה ובני ישראל מהווים נטע זר בגלות מצרים. עם כיבוש ארץ ישראל ויישובה על-ידי שנים-עשר השבטים חל מפנה מקוטב בתפישת האחר ולפיו מי שאינו מבני ישראל הוא האחר, הזר. המונח גר, שמשמעותו מי שאינו תושב קבוע בארץ הופך לשם נרדף ביהדות לזר. בצורה זו נקשרת תופעת הזרות עם הקרקע כיוון שהגר אמנם מתגורר בארץ אך אינו משתקע בה.

יחס הינו המושג המרכזי להבנת המשמעויות בהתייחסות לפרט ולקהילה שזהותם מכוננת באופן רב-תרבותי. הזהות מעוצבת על ידי יחס אל האחר – הכרה בשוני של האחר וכבוד לזולת. זאב לוי (1996) דן במושג "אחר" בפילוסופיה של עמנואל לווינס. מול גישות המתייחסות אל האחר כאובייקט שיש להשתלט עליו – למשל קולוניאליזם – מעמיד לווינס את האחריות. לדידו, היחס והאחריות לאחר האנושי הם בראש סולם העדיפויות. האחריות לאחר הינה חלק בלתי נפרד של משמעות חיים אנושיים אותנטיים. לווינס מעניק לרעיון הרב-תרבותיות את התימוכין המוסרי והאתי המתבסס על התנ"ך.

אתניות

אתניות הינה עקרון בולט של הארגון החברתי וניתן להבינה כהשתייכות של פרטים לקבוצה חברתית מסוימת עם מיתוס אמיתי או שקרי בדבר שורשים משותפים וזיכרונות משותפים, ואשר להם לפחות יסוד תרבותי משותף אחד – שפה ו/או דת ו/או מנהגים וערכים תרבותיים משותפים, מוצא שבטי (ביולוגי) ו/או גיאוגרפי משותף (שבו אין הם בהכרח חיים יחד) המהווים בסיס ליצירת תחושה של שייכות לקבוצה ושל סולידריות קבוצתית. במובן צר, אם כי עדכני, עם סיום ההצהרה על פיצוח הגנום האנושי וברוח הביו-טכנולוגיה ניתן להגדיר קבוצה אתנית כקבוצה אשר ה- DNA של חבריה משתייכים לאב-טיפוס מסוים. האתניות קבועה ומוחלטת והאדם אינו יכול לשנות את זהותו האתנית.

בספרו "הגזענות כפי שהסברתי לבתי", באמצעות דו-שיח בין המחבר לביתו ועל-ידי סדרה של שאלות ותשובות, מגדיר הסופר המרוקני טאהר בן ג'לון קבוצה אתנית כדלקמן (1998: 42):

– עוד מילה שאני לא מכירה; מה זה קבוצה אתנית?

– זוהי קבוצה של יחידים שיש להם במשותף שפה, מנהגים, מסורת, תרבות וציוויליזציה, אותם הם מעבירים מדור לדור. זהו עם המאופיין על-ידי זהות מוגדרת. האנשים הפרטיים המרכיבים את העם הזה יכולים להיות פזורים על-פני ארצות שונות.

– תן לי דוגמאות.

– היהודים, הברברים, הארמנים, הצוענים, האשורים דוברי הארמית, היא שפתו של ישו הנוצרי וכדומה.

המושג אתניות מקושר ישירות לקבוצה אתנית ולכן נזכיר כי קבוצה אתנית אינה קיימת בזכות עצמה אלא נצרכת לאחרת שתגדיר אותה כקבוצה אתנית. זהות אתנית אינה אך ורק תיאור ניטראלי של קשרי גומלין בין מרכיבי הקבוצה אלא גם הצהרה של חבר בקבוצה על מיקומו החברתי, מעמדו וכוחו אל מול קבוצות אחרות. מיקום הפרטים במערכת הכללית והדינמית של קשרים חברתיים ומאבקי כוח הם קריטיים בהבנת הזהות האתנית.

סמית (Smith, 1986) ערך מחקרים בנושא מוצא אתני של אומות והגיע למסקנה שיש להפריד את האתניות לשתי תצורות: אתניות לרוחב ואתניות לעומק. אתניות לרוחב היא אקסטנסיבית במרחב, משתרעת על שטחים רבים אך רדודה בהיררכיה החברתית. לעומתה, אתניות לעומק הינה אינטנסיבית במרחב ובעלת עומק בממד ההיררכיה החברתית. כדוגמה לחלוקה זו נוכל לטעון כי אתניות לרוחב נפוצה באזורים כפריים וחקלאיים בעוד שבערים רווחת האתניות לעומק. האתניות היא עניין קדום והיא נחלקת בדרך כלל לתת-קבוצות שאף הן ניתנות לחלוקה פנימית. סמית משווה את האתניות לבצל – בסוף קילוף השכבות מגיעים למשפחה. אולם אין מדובר בעניין ביולוגי גרידא – השייכות הינה לעתים קרובות פיקטיבית. קחו למשל אותנו, היהודים. איש מאתנו אינו יכול לדעת (ובוודאי לא להוכיח) אם הוא צאצא ישיר של אברהם אבינו או שמא של שבט אחר שהתגייר במרוצת השנים והמיתולוגיה גוברת אפוא על הביולוגיה.

בריטניה. הזהות הבריטית כיום הינה מוכללת ומורכבת מפרטים וקהילות של סוכנים אנושיים שהגיעו ממקומות שונים – מרחבי האימפריה הבריטית לשעבר – וביחד מגדירים מחדש את הזהות הבריטית. לא בכדי בחר בנדיקט אנדרסון (2000) לפתוח את ספרו "קהילות מדומיינות" בציטוט של הסופר דניאל דפו:

וכך, משעטנז אשר כזה,

פה מתחילים דברי-ימיו של ערב-רב זה הקרוי אנגלים,

אשר נולד באנס, בנאף ותשוקות

מזרע בן בריטון צבוע ורחם של בת סקוט:

וצאצאיהם למדו עד מהרה לרתם עגלותיהם

אלי מחרשת בעל ממלכת רום:

מכאן צמח לו גזע ממזרים,

בני אי-כבוד, ללא לשון ושם, ובלי יחוס אבות,

דם סקסים ובני דניה בעורקיו,

בליל-תערובות. ובנותיהם רחבות-השת,

כמותן כהוריהן, אמצו בחשק כל גויי-הים אל חיקיהן.

ונצר נאצל לאותו זרע-פיגולים הוא רום-היחס המזקק,

תפארת האנגלים.

במרבית המקרים יש לאתניות קשר הדוק עם טריטוריה ורוב התיאורטיקנים מייחסים לכך את אמת המידה המרכזית ליצירת חברה אתנית וזאת משום שהאתניות מתייחסת למוצא שבטי שקשור למקום. אך גם הסבר זה מכסה על קשת של אפשרויות החל מקבוצות המזוהות עם טריטוריה באופן מובהק עד כדי יצירת אומה – מדינת הלאום – ועד לקבוצות אתניות המפוזרות בעולם ואשר להן רק מיתוס של מוצא ומספר אלמנטים תרבותיים משותפים. במקרים רבים קבוצות התפשטו במרחב והתערבבו עם קבוצות אתניות אחרות ולכן יש לערוך הפרדה בין טריטוריה שבה מתקיימים המיתוסים ומצויים השורשים לבין אזורי מגורים בפועל.

קיימות אמות מידה נוספות פרט לטריטוריה: דת, שפה, ואמונה של מוצא משותף, אך ברוב המקרים (אם כי לא בכולם) הזיקה לטריטוריה היא החזקה ביותר והיהדות היא דוגמא מובהקת לכך. תהליכי העולמיות (גלובליזציה) משנים את כללי המשחק כאשר נוצרות קהילות – מקצועיות, כלכליות, דתיות או אומנותיות הקושרות אנשים מטריטוריות שונות – במיוחד בגלעינים הבין-לאומיים ובסביבות פוסט-מודרניות. קבוצות אלו אינן חדשות אך קבלו דגשים והן לכאורה יותר ניטרליות לגבי מקום וזהות. בעשרים השנים האחרונות של המאה ה- 20 אנו עדים להתעוררות ניכרת של זהויות מקומיות ולהתחדשות תחושות של שייכות אתנית מקומית ובמיוחד לאחר התמוטטות ברית-המועצות והמדינות שהרכיבו בעבר את הגוש המזרחי – כדוגמת מדינות חבר העמים, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה.

זהות קיבוצית

זהות קיבוצית היא מצרף של הזהויות האישיות והקבוצתיות השונות המרכיבות, בעיני המגדיר, קולקטיב. ההיסטוריונית אניטה שפירא (1997) כותבת כי לעתים נדמה שהניסיון להגדיר זהות קיבוצית אינו אלא ניסיון סרק הבא לתאר משהו שאינו קיים אלא במוחם של החוקרים, שכן מאחורי ההגדרה חבויה הנחה סמויה שקיים דגם אידיאלי של זהות משותפת ועל החוקרים מוטלת המשימה לחושפו. הסוציולוג אייזנשטדט מחזק אמירה זו בטענה כי ההבניה הקיבוצית אינה נתון טבעי אלא "ההבניה של הזהויות הקיבוציות היא מרכיב בסיסי של חיי החברה" (אייזנשטדט, 1998: 13).

לזהות קיבוצית יש מספר רבדים: רובד של זיקה רגשית ושייכות למערכת לאומית, רובד פוליטי ורובד חברתי-תרבותי. כל אחד מהגורמים – מקום, אזור, מעמד, מין, גיל ועוד – יוצר מסגרת שמאפשרת צמיחה של זהות קיבוצית (מסוג מסוים) בתוכה. כל קבוצה שכזו זקוקה לפרקטיקות, לסיפר ולשיח המאגדים את האנשים לקבוצה. לעיתים אין אדם מודע לזהותו ולייחודו התרבותי והאתני וטבעם של אלה נגלה ומתחדד כאשר הוא בא במגע עם אחרים. במסה זו נביא שתי דוגמאות: האחת של האינטלקטואל סטוארט הול יליד ג'אמיקה והאחרת של הסופר הפרואני מריו וארגס יוֹסה.

הול (Hall, 1997) מביא מניסיונו האישי (ההדגשות במקור):

אני יכול לספר לך מניסיוני האישי. נולדתי בקריבים. בילדותי, אף לא אחד בקריבים קרא לי שחור. המילה כלל לא היתה בשימוש. הם השתמשו ב-40 מילים נרדפות אחרות בעבורה אך מעולם לא קרא לי מישהו בשם שחור. כאשר הגעתי לבריטניה, אימי אמרה לי: "אני מקווה שהם לא יהפכו אותך לאחד מן השחורים המצויים שם". אני יכול לומר לך כאשר נעשיתי אינטלקטואל שחור, בשנות השישים [של המאה העשרים], לאחר ששחור הפך לסמל של משהו שונה על ידי כל התנועה החברתית, או אז זה הפך למראה שאליה הבטתי ואמרתי: "זה מה שאני, אני שחור, כמובן". (שם, 12)

מדבריו של יוסה, זוכה פרס נובל לספרות של שנת 2010, עולה נושא של הרחבת זהות – ההשתייכות לקהילה לאומית מצומצמת (פרואנית) מורחבת לקהילה תרבותית רחבה יותר (דרום-אמריקנית):

"רק כאשר הגעתי לאירופה, לספרד בתחילה ולאחר מכן לצרפת ולבריטניה, הסתבר לי שאני שייך לקהילה רחבה יותר מאשר הקהילה הפרואנית. רק באירופה התחלתי לחקור את שורשי הדרום-אמריקנים". [מקור: ראיון עם יוסה (הסרט מ- 1989) שודר בערוץ 23 (חינוכית 2) ב-12 פברואר 2000]

סיכום

הדיון התמקד בזהות האישית, באחרות, באתניות ובתהליכי ההבניה של הזהות הקיבוצית, וכל זאת תחת השפעת תהליכי העולמיות. משהו קורה לפרטים שנכנסים למרחב הישראלי: זרים שמגיעים כעובדים ארעיים מגלים בארץ את זהותם הלאומית (שנל, 1999), הפלסטינים שבאו לעבוד בישראל מגדירים מחדש את עצמם (פורטוגלי, 1996), העולים מברית-המועצות לשעבר הפכו מקהילה מדומה לקהילה במציאות (זילברג ולשם, 1999) והמונח "יהודי מזרחי" קיים אך ורק בארץ. ההגדרה כ"מזרחי" של כל מי שאינו אשכנזי חוללה שותפות חדשה בין מי שמעולם לא היו ביניהם קשרים: עיראקים, מרוקאים, מצרים, פרסים וכיוצא בכך. כאשר קבוצה דומיננטית מכוננת את האחר שלה היא למעשה מכוננת את זהותה העצמית וכתוצאה מהתבוננות במראה נולדה זהות אשכנזית חדשה – מי שאינו מזרחי.

במציאות הישראלית התגבשו זהויות מתנגדות שקוראות תגר על ההגמוניה הוותיקה. נעשה ניסיון להפוך עדות (קבוצות אתניות) לחלק מתפישת הלאום כפי שהוגדרה על-ידי ההגמוניה והתפרקותה של זו מאפשרת לקבוצות מקופחות (או שמחשיבות את עצמן כמקופחות) להתגבש מחדש.

מקורות:

אייזנשטדט ש"נ (1998), "ההבניה של הזהות הקולקטיבית", סוציולוגיה ישראלית, א(1), עמ': 13 – 31.

אנדרסון בנדיקט (2000), קהילות מדומיינות, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב. בן ג'לון טאהר (1998), הגזענות כפי שהסברתי לבתי, בבל, תל-אביב.

בר-און דן (2000), על ה'אחרים' בתוכנו: תמורות בזהות הישראלית מנקודת מבט פסיכולוגית-חברתית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

זילברג נרספי ולשם אלעזר (1999), "קהילה מדומה וקהילה במציאות: עיתונות בשפה הרוסית וחידוש חיי קהילה בקרב עולי חבר המדינות בישראל", חברה ורווחה, חוברת יט (1), עמ': 9-37.

לוי זאב (1996), האחר והאחריות – עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

פורטוגלי יובל (1996), יחסים מוכלים: חברה ומרחב בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

שנל יצחק (1999), עובדים זרים בתל-אביב, מכון פלורסהיימר למדיניות ציבורית, ירושלים.

שפירא אניטה (1997), יהודים חדשים יהודים ישנים, הוצאת עם עובד, תל-אביב.

 Castells M. (1997), The information age – economy, society and culture: Volume II – The power of identity, Blackwell, London

Hall S. (1997), “Random thoughts provoked by the conference ‘Identities, democracy, culture and communication in Southern Africa”, Critical arts, Vol. 11, No. 1/2, pp: 1 – 16

Smith A. D. (1986), The ethnic origin of nations, Basil Blackwell, Oxford

Williams R. (1983), Keywords: a vocabulary of culture and society, Fontana, London