תם ולא נשלם. תם המסע בפולין אך לא נשלם הזיכרון. בהגדה של פסח כתוב שבכול דור ודור צריך אדם לראות עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים. ולכן צריך לזכור ולא לשכוח, ולכתוב על-כך, ולהנחיל זאת לדורות הבאים אחרינו לטובה, לשלוח את ילדינו לשם, את כולם. ללא יוצא/ת מן הכלל. כאן אין משתמטים. הידע הוא הכוח. אין יכולים אנו לברוח מעברנו. אנו גם לא צריכים לברוח ממנו. ובלי עבר להיכן נלך?
אביבה הותירה בידי מספר עמודים מצולמים. איני יכול שלא להביאם בפניכם. הם מסכמים כל שידענו:
הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI.
אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידוע מימיו. מעבר לשער השתרע עד האופק כביש אספלט שטוח וריק. הוא יצא לדרך והיה מהלך על כביש האספלט הריק בצעד קל, כמעט מכונף. בשמים החיוורים האירה שמש חיוורת. לפתע פתאום ראה הרחק דמות רצה לעברו. לא מיד ניחש מי הדמות, רק כשהצטמצם המרחק ביניהם הכיר בה בחורה שאהב. היא רצה להקביל את פניו, הרוח בידר את שערה. לא עבר זמן רב והיא נפלה אל בין זרועותיו, קורנת ומחייכת. "יש לך סיגריה?" שאלה בקול מתנשף מהריצה. הוא נעצב אל לבו. הוא נזכר כי שכח את הסיגריות במחנה, על הדרגש, והבין שאם הוא רוצה למלא אחר בקשתה של הבחורה שהוא אוהב, הוא מוכרח לחזור למחנה. והוא חזר.
הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI.
אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידוע מימיו. מעבר לשער השתרע יער צעיר. הוא יצא לדרך בצעד קל, כמעט מכונף, והיה מהלך בשביל יער, בין עצים, שיחים ושרכים, והירח האיר את דרכו בזוהרו החיוור. לפתע פתאום, כשהביט כלפי מעלה, ראה כי השמים מעליו שחורים, בלי ירח, והבין שהאור המאיר את דרכו הוא אור הזרקור של מגדל השמירה, שלגילה אותו ולכד אותו ברשתו. וידע שהוא מוכרח לחזור למחנה. והוא חזר.
הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI.
אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידוע מימיו. מעבר לשער השתרע עד האופק כביש אספלט שטוח וריק. הוא יצא לדרך והיה מהלך על כביש האספלט הריק בצעד קל, כמעט מכונף. בשמים החיוורים האירה שמש חיוורת. לא ידוע כמה זמן ארכה הליכתו, עד שלפתע פתאום ראה כי הכביש חסום במחסום מתרומם. החץ המצויר על לוח לבן הורה את המשך הדרך. הוא פנה אפוא בצייתנות ימינה והמשיך ללכת בצעד קל בכביש האספלט, שדמה דמיון מוחלט לכביש שעזב לפני רגע, וכך המשיך ללכת – לא ידוע כמה זמן – עד שמחסום דרכים מתרומם חסם שוב את דרכו. חוד החץ שעל הלוח הלבן הורה גם הפעם ימינה. הוא נעמד והתבונן סביבו. ומסביב לא התרחש דבר. היה ריק ובשמים חיוורים רק שמש חיוורת. הוא יצא לדרך בכיוון שהורה החץ. לא ידוע כמה זמן ארכה הליכתו. עד אשר ראה מולו שער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI. לפני השער עמד איש אס-אס שקרא לו לגשת אליו באצבע הרומזת שהיתה כפופה כקרס. כוו.
אידה פינק (2004), "וריאציות ליליות על נושא", בתוך: כל הסיפורים (מפולנית: דוד וינפלד), עם עובד, ע' 162-161.
עשרים ואחד השתתפו במסע. פלוס אבי, המדריך. פלוס יאנוש המדריך המקומי, הפולני. פלוס ולדיסלב, הנהג. שבכול מקום אסור היה לו לעצור את האוטובוס. הוא עלול לחטוף קנס… ובכול הפסקה או עצירה שתק בדרך-כלל, בעיקר חייך ועישן. אבי קרא למסע בשם "סמינר נוסע". אך אני לא חשתי שאני משתתף בסמינר. עבורי זה היה מסע. למעשה שהיתי בבועה מתניידת, מתנייעת. כמעט סטרילית. מנותקת מסביבתה. נעה מאתר לאתר. מיציאה בבוקר מהמלון בו שהינו ועד לארוחת הערב שממנה נאספנו למלון שבו נלון. כמעט ולא התאפשר להתחכך באוכלוסייה המקומית – למעט נותני שירותים כאלה ואחרים – במלון ובמסעדות. ובאין חיכוך ומגע – אין שאלות ואין תשובות. ואינך יודע מה חושבים המקומיים עלינו ועל העולם. מאוד מנומסים הפולנים. עוטים מסכות. וצריך זמן לקלף אותן. איך התרשמו מהישראלים הצעקנים ואחוזי התזזית? ובכלל – רצוי להחליף דעות. לשמוע את האחר. אך לא היה את מי לשאול. אבל צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. תמיד.
אין עליו, על שמואל-יוסף טשאטשקעס, שמכתביו אצטט לכם (ש"י עגנון, תשל"ו, אורח נטה ללון, שוקן):
בית המדרש הישן נתעברה צורתו, ארונות שהיו מלאים ספרים נתעלמו, ולא נשתייר מהם אלא כששה שבעה דפים, והספסלים הכבדים והארוכים שזקני תורה היו יושבים עליהם – מקצתם ריקניים ומקצתם ישבו עליהם בני-אדם שאין מכירים בין מקום למקום.
ועל מקומו של הגבא"ד ישב אחד מן החבורה, אלימלך קיסר שמו, שפגעתי בו אתמול ברחוב והלעיג עלי כששאלתי אותו על עסקי מלון. אפשר שיעמדו מהם גדולי תורה ויחזירו תפארתה של תורה לעיר, ספרים שנאבדו שוב לא יחזרו. חמשת אלפים ספרים היו לנו בבית מדרשנו הישן, ואפשר ארבעת אלפים, ואפשר שלושת אלפים, מה שלא נמצא כן בשאר כל בתי מדרשות שבעיר ושבסביבותיה. אף התקרה והכתלים נשתנו. תקרה זו שהיתה שחורה מפיח העשן, עכשיו היא מסוידה בסיד, והכתלים אל שהיו שחוקים עכשיו הם מטוייחים. איני אומר שהשחור יפה מן הלבן והשחק נאה מן הטיח, אלא אותו פיח מעשן נרותיהם של אבותינו היה, שהיו מאירים להם בתורה, וכתלים אלו כל זמן שהם שחוקים ניכר עליהם כל אדם שהיה יושב שם. ואם נמוכים היינו בעינינו כנגד אותם ששחקו את הקירות, הרי חשובים היינו שהיינו בדורם. עכשיו דומים הכתלים המטוייחים כאילו לא ישב שם אדם מעולם. (ע' 15-14)
[…]
ליגלג אלימלך קיסר ואמר, שמא מבקש מר רשות, הרינו נותנים לו. ואם רוצה נמסור לו את המפתח ויהא אדון על כל בית המדרש כולו. נענה אחד ואמר, אנו יוצאים מכאן ואין אנו צריכים למפתח, נמסור לו את המפתח ולא יתגלגל באשפה. גבאי, תן לו את המפתח ויחזיק בו. ראה הגבאי שידי פשוטה לקבל. עמד ועלה על המגדל והלך אצל שולחן הקריאה והכניס ידו לתוך התיבה שבשולחן והוציא משם מפתח גדול של נחושת שחפיו של ברזל וירד ועמד על גב מעלה תחתונה שבמגדל והושיט לי את המפתח. זה המפתח הגדול שהייתי פותח בו את בית מדרשנו הישן בזמן שהייתי נער והייתי משכים ומעריב בתורה. זה כמה שנים לא ראיתיו אפילו בחלום, ופתאום ניתן לי לחלוטין בפרהסיא בבית המדרש ביום הכיפורים. נטלתי את המפתח בידי וטמנתי בבגדי. (ע' 20)
[…]
וכך ישבתי בצל השלוה המתוקה עם אשתי וילדי. זו השלוה המתוקה שאין אדם טועם אלא כשהוא יושב בתוך ביתו. אני הייתי מתעסק בשלי ואשתי היתה מתעסקת בשלה. יום אחד בדקה את כלי הדרך ושטחה אותם בחמה, אחר כך נטלה את ילקוטי לתקנם, שמרוב תשמיש נקרע העור שבפנים ונעשו שם חורים. עם שהיא מתעסקת בילקוטי קראה לי ושאלה מה זה?- ראיתי שהיא אוחזת בידה מפתח גדול שמצאה בסדקי ילקוטי. עמדתי נבהל ומשתומם. הרי מפתח בית מדרשנו הישן הוא, ואני נתתיו מתנה לבנו של ירוחם חפשי ביום שנכנס לברית, והיאך נתגלגל ובא לכאן? אלא ודאי ירוחם חפשי שעשה עצמו חפשי מן המצוות אינו מרוצה שעשיתי את בנו שומר בית המדרש הישן והלך והחזיר לי את המפתח וטמן בילקוטי. בתוך שאני מתרעם בלבי על ירוחם שהחזיר לי את המפתח הושיטה לי אשתי את המפתח וראיתי שלא זה המפתח שעשה לי המסגר הזקן. ואיזהו, זה המפתח שמסרו לי זקני בית המדרש הישן ביום הכיפורים סמוך לנעילה. אלף פעמים חיפשתיו ואלף פעמים נתייאשתי ממנו ואלף פעמים חזרתי וחיפשתי אותו ולא מצאתיו ועשיתי לי מפתח אחר, ועכשיו שאיני צריך לא לזה ולא לזה חזר ובא. כיצד נעלם וכיצד חזר ונגלה. קרוב לוודאי שיום מן הימים הנחתיו באמתחתי והחליק ונפל לתוך חור אחד ונתעלם ממני, או אולי ביום שלבשתי את האדרת החדשה הוצאתי את המפתח מבגד של קיץ על מנת לשום אותו בבגד של חורף ושכחתי. כמה צער וכמה עגמת נפש וכמה טריחות הייתי מסלק ממני אילו נמצא לי המפתח בזמנו. אבל אין טוענים על שעבר.
אחר שנחתי קצת מן התפעלות הלב סיפרתי לאשתי כל המעשה, שלא ידעה עליו כלום, מאחר ולא הזכרתיו באיגרותי, מפני שביקשתי לפרש לה כל הענין בפרוטרוט ולא הספקתי לכתוב עד שנאבד המפתח, ומשנאבד המפתח לא הזכרתי אותו באיגרותי.
שאלה אשתי, מה מבקש אתה לעשות במפתח זה? שלח אותו לשבוש. אמרתי לה, אותי שיש להם מיותר להם ואת באה ואומרת בטל עליהם מפתח שני. אמרה אשתי, אם כן מה תעשה בו? נפל לתוך פי מאמרם זכרונם לברכה, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ שיקבעו בארץ ישראל. אמרתי לי, לכשיקבעו עצמם בארץ-ישראל – אותו אדם המפתח בידו. עמדתי וצפנתי את המפתח בתיבה ותליתי את מפתח התיבה על לבי. ולמה לא תליתי את של בית מדרשנו הישן על לבי, מפני שאין הלב יכול להחזיקו מחמת כבדו. שהאמנים הראשונים היו עושים מפתחותיהם גדולים וכבדים ואינם לפי שיעור לבנו.
המפתח צפון במקום שצפנתיו ואני חזרתי לעבודתי. וכשהייתי נזכר בו הייתי מחשב בלבי, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו'. ואני פותח את חלוני וצופה לחוץ שמא הם מתגלגלים ובאים לקבוע עצמם בארץ ישראל. אוי, האדמה שוממה ושותקת ואין קול פסיעותיהם של בתי כנסיות ובתי מדרשות נשמע. ועדיין המפתח מונח ומצפה עמי לאותו היום. ברם הוא שעשוי ברזל ונחושת יכול לעמוד כך, אני שאני בשר ודם קשה לי לעמוד בי. (ע' 440-439)
רוצה לומר – מקומנו כאן. אפשר היה לכתוב בפרק הסיום עוד מלים רבות. ולצטט צטוטים רבים. להרחיב. לבקר. לסגור חשבון. למחות. אני אסתפק במשפט אותו אמרה זוגתי שתחיה: "מבחינתי, כל יום היה שואה." ותשאלו, בכול אופן, מה לי יש לאמר? ואענה כי את משנתי פרשתי ברישא ובסיפא אוסיף כי דרך כתיבת 37 הפרקים הללו נתוודעתי לחומרים חדשים (ישנים) שאלמלא הכתיבה לא הייתי מגיע ונוגע בהם.
צילומים: משה הרפז ([1] אנדרטת השואה, ברלין [אדריכל – פיטר אייזמן, 2005], [2] אנדרטה לשואה ולגבורה, כיכר רבין [פסל – יגאל תומרקין, 1975]). פורסם לראשונה ב- 2.5 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".
משה הרפז 
תגובות
לייק