רשמי מסע בפולין [36] – ראדזין או היכן נולד אבי?

פולין, ווארשה. טבורה של עיר. מלון נובוטל. אתמול סגרנו מעגל. מעגל קלאסי. בכיוון השעון. ווארשה, לובלין, קרקוב, לודז' ושוב ווארשה. עוד 24 שעות ואנו על המטוס שייקח אותנו בחזרה לארצנו הקטנה. שעת בוקר ואנחנו בלובי. ממתינים לפאבל שמאחר כבר כחצי שעה. הוא אמור לקחת אותנו לראדזין. מי זה אנו? בן-דודי חגי וכותב שורות אלו. ונשותינו גם. אבותינו אחים. הם עלו ארצה מראדזין. היו. הלכו לעולמם לפני שנים רבות. סבא וסבתא משותפים. כמה חודשים טובים הפצירו רבקה וחגי שנצטרף "לסמינר הנוסע". כך הם הגדירו את המסע לפולין. לא הלכנו להרצאות המכינות. לא עמד לרשותנו הזמן. מי זה יכול להרשות לעצמו לנסוע, ועוד במחצית היום, ללהבות חביבה? ואנו הרי נמנים על מעמד שכירי החרב שלא תמיד יכולים להכתיב את סדר היום (אם כי, בהגדרה, תמיד אפשר להחליט אחרת…).

אך הם, רבקה וחגי, לא פסקו להפציר. שמרנו לכם מקום. תבואו. ההרצאה הבאה ב… ורבקה טענה, בלי לחכות לאישור או להסכמה, שכבר רשמו אותנו. מכלל לאו אתה שומע הן. כלומר – הם שמעו כן. לבסוף נפלה ההחלטה. OK. נוסעים. ראינו בכך הזדמנות, די נדירה ויתכן שלא יהיה לה תחליף, לראות ולבקר את מחנות ההשמדה מחד-גיסא ואת חצי מורשתי מאידך-גיסא. אבי היגר מכאן לפלשתינה-א"י. ב-1933. אמי עלתה ארצה מעיירה זעירה ליד קייב. אוקראינה. ב- 1923. ראוי לציין שאני אף פעם לא חיפשתי, עד נקודת הזמן ההיא, את שורשיי. ככול שזכור לי אף ילדיי לא היו בעניין (אלא אם זוגתי שתחיה פטרה אותי מלהכין שיעורי בית במקום הילדים…).

לא פיתחתי ציפיות גבוהות. למעשה לא היו לי ציפיות. ניגשתי פסימי למשימה. מקסימום – אתאכזב לטובה. העניין שדרבן – הסקרנות. החיפוש, הדרך. גם אם בסופה נגיע למבוי סתום. לדלתות נעולות. וכאמור, נסענו. אך לא היינו מוכנים ובהחלט לא ערוכים. לא לזוועות המלחמה שפגשנו במלוא עוצמתן הטורדת ולא לשאלה מאין באנו. למעט הפיתרון הלוגיסטי של הניידות ותרגום לשפה המקומית. ובכול זאת נסענו. כי אנו, הישראלים, תמיד מאלתרים. תמיד מאותגרים. זה בגנים. נולדנו מאלתור. זהו סמלנו המסחרי. ובאין את מי לשאול, לתחקר, מה הייתה ראדזין בשביל הורינו וכיצד המשיכו האודים והניצולים את קהילתם תוך שחזור העבר, יצאנו למסע. אמנם הספקתי לקרוא מעל לאלף עמודים על תולדות פולין ותולדות היהודים בפולין (ראו בהרחבה בפרקים מס' 2 ו-3 של רשמי המסע בפולין) באלף השנים האחרונות – אך תסכימו אתי שזהו רק קצה של יוד או של קרחון ששמונה מתשיעיותיו אינן גלויות…

עוד בארץ תיאמתי עם ש' שפאבל יחכה לנו. קבענו את יום ה-ע' ואת שעת ה-ש'. וייקחנו, במכוניתו, מווארשה ל-ק"ק ראדזין ובחזרה. שעתיים לכול כיוון. מה שיותיר בידנו בין 4 ל- 6 שעות אור ביעד. ומה שנספיק – הוא שנספיק. אבל פאבל מאחר. בסוף הגיע. ותירץ – פקק אדיר פגשו בדרך מלודז' לווארשה. מדוע לא ארגן ש' מכונית מווארשה? איך שלא יהיה קניתי את הסיפור. הייתה לי ברירה? הרי תלונות לא עוזרות… ויצאנו לדרך.

והגענו לעיירה. ראדזין פודולסקי. עוד שעת נסיעה ומגיעים שוב ללובלין. באנו לכאן חוש באווירת השטעטל. ללכת ברחובות שבהן נהגו אבי ושאר היהודים להתהלך בהם. ולתהות: האם כאן פסע? היכן היה בית הספר? היכן בית המדרש? היכן קן השומר הצעיר? והאם ביצע שליחויות מטעם הוריו? לך דע.

הנה אנו משייטים ברחובה הראשי. רח' ווארשאבסקה. זה שבא מווארשה. לאורכו היו מרוכזים מרבית היהודים. וגם סבי, סבתי, דודי, דודתי ובעלה ובנם הקטן. אף הוא משה. אלה שהתאיינו במשרפות הארורות. ידעתי שהתגוררו ברחוב הזה. אבל בתחקיר שערכתי טרם צאתי, באתר יד ושם, פספסתי את העיקר – את מספר הבית. שתבינו – הוא היה בידי. ואיכשהו נשמט מאותם הניירות שנשאתי באמתחתי לכאן. הפכתי שוב ושוב את הניירות. אין. וזה ברור לכם שכשבתי לביתי – על הנייר הראשון שראיתי על השולחן היה רשום הנתון שבראדזין נצרכתי אליו. בית מס' 20. כואב. הרגשה של החמצה נוראית. הרי לא אשוב לשם רק לשם כך. ואולי כן?

רחוב ווארשאבסקה מסתיים (או שמא מתחיל…) בכנסייה. אדירה. אחד ממרכזי העיירה (הארמון והשוק הם האחרים. ביחד יוצרים משולש. שהוא המרכז). מה עושים? פאבל הציע להתחיל מהכנסייה. משכנו בכתפיים. אבל הלכנו. מצאנו כומר תורן. בדקנו. אין נתונים. כאן לא ניהלו רישומים של לא-יהודים. הרי אנו יהודים. זה היה ברור ומובן מאליו. אבל זרמנו עם פאבל. בסך הכול הוא מנסה לעזור.

הרואים אתם את הכנסייה? גבוהה ושולטת. תפקידה לשלוט. להיות גדולה. לגמד את האדם. ועכשיו תנסו להבין מה חשו היהודים – יום-יום – כשיצאו מביתם לפרנסתם. מצריף העץ והזפת אל המדרכת. והכנסייה ממעל. מה הרגישו? וביתו של האדמו"ר ובית הכנסת שלו שכנו רק מטרים ספורים ממנה. היום – משמש המבנה לאחסנה. הנה שרידיו:

הרי לכם בניין של אבן. שתי קומות. מסיבי. אני קורא בשלט: כאן שכנה מפקדת הגסטאפו באותם ימים ארורים. ואחר-כך נכנסו לכאן האדומים. נ.ק.ו.ד. הידוע לשמצה. לפני המלחמה היו לו, לבניין, חיים אחרים. לפי שהתברר לי לאחר מכן, שכר אבי כאן חדר. בקומה השנייה. עם חברים. צעירי השומר הצעיר. זה היה בתחילת שנות ה-30.

ראינו ארמון רחב ממדים. הופתענו. לא ידענו על קיומו. אז הלכנו אליו. לסיבוב של התרשמות. כיצד קם ארמון כה ענק בעיירה כה זעירה? אז זהו שקודם קם הארמון. ואחר-כך הוקמו  משכנות "העובדים". העורף הכלכלי של הארמון. צריפי עץ וכו'. וכך קמה לה עיירה. והגיעו אליה יהודים. ב-1704 הגישו היהודים עתירה לאדון העיר דאז, פלוני הנושא את השם סטאניסלאב שצ'וקה, תת-הקנצלר של ליטא, ובה ציינו כי הם, היהודים, אינם מורגלים לעבודות חובה.

חזרנו לרח' ווארשבסקה. וצעדנו מהכנסייה אל העירייה. אולי שם נמצא את מבוקשנו. שם ותאריך לידה. לא, אל תתפלאו. איני יודע את תאריך לידתו המדויק של אבי. רק את שנת הלידה. אביו של חגי מבוגר מאבי במספר שנים. ואולי נוכל לחזור במעלית הזמן לאחור. מי היה סבא של סבא שלי? אצל אסימוב זה עובד. במציאות שלנו – לא.

כאמור, לאורכו של רחוב זה היו משובצים בתי היהודים. כמעט ולא נותרו צריפים מאותם שנים. ברח' ווארשאבסקה מצאנו שניים בלבד. בדיעבד, כשאני בודק את הצילומים והמיקומים על גבי המפה, מגיע אני למסקנה שבית מס' 20 אינו קיים. מתי, מתת-יה, שהייתה שם לפני 15 שנה, טוענת שב-1995 עדין ניצבו צריפי עץ משוחים בנייר זפת רבים על תלם ברחוב זה.

אחד הצריפים מתוך השניים מט ליפול ונעול. כבר זמן רב שלא התחוללה בו פעילות. אבל הוא אינו מס' 20.

השני, מס' 17, בצד של המספרים האי-זוגיים, דווקא היה מאויש. דפקנו על הדלת הקדמית. לא היה מענה. חיפשנו סימן למזוזה. לא מצאנו. סבנו את הצריף. שלחנו את פאבל. דפק בדלת. בקושי הסכימו לפתוח. איכשהו הצליח פאבל במשימת הביניים. פתחו. שתי אחיות. גילן מופלג. ביחד שואף ל-200. חיל ורעדה ניכרו בעיניהן. במיוחד נבעתו לאחר ששמעו שיהודים אנו. לאחר המלחמה הן גורשו מאוקראינה. הגיעו לכאן. רכשו את הבית מהאפוטרופוס הממונה על הרכוש הנטוש. האם זה מזכיר לכם משהו? זאת אומרת שבית זה היה שייך בעבר ליהודים. שנטבחו, בצורה כזאת או אחרת, על-ידי הנאצים. ניסינו להרגיע. אין לנו כל כוונה לזרוק אותן לרחוב. אין אנו באים להשיב לעצמנו את רכושנו. זה לא ממש עזר… הן המשיכו להחוויר ולרעוד.

משם הלכנו לעירייה. לאורכם של השיכונים שהוקמו בתקופה הקומוניסטית. בתים בסגנון בנייה סובייטי. מבננים למגורים. מזכירים, במידה רבה, את השיכונים שנבנו בארצנו בשנות החמישים: "מבני הרכבת".

הגענו. קיבלו אותנו במאור פנים. מאוד השתדלו. מהנדס העיר. והאחרים. וקראו לעוד מזכירות ופקידים. על מלאכת התרגום ניצח פאבל. הרי לשם כך שכרנו את שירותיו. הם באמת ניסו לסייע לנו. דלתות הארכיון של העירייה נפתחו בפנינו. ישבנו מול הממונה. אגנס. קדושה נוצרית. והיא הפעילה את אנשיה. ונשלפו תיקים. מתחילת המאה העשרים. צהובים ודהויים. שבהם רשימות מסודרות. בכתב יד. בעט נובע. ואז צצו להן וגחו הבעיות.

מסתבר שאמנם שמורים בספריית הארכיב העירוני מחברות נתונים מאותם הימים. אך אבוי. המידע כתוב בכתב יד קירילי עתיק. פלך לובלין, כידוע, היה בתחום רוסיה מחלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 ועד מלחמת העולם הראשונה. וכתבו, מטבע הדברים ברוסית. חלפו 120 שנה. אף אחד לא יודע לקרוא את הכתב הקירילי הישן. תלכו לארמון (לימים הפך למבנה ציבורי). שם מרוכזים כל מסמכי העיר. מיום היוולדה. בעצם אל תלכו. קיימת בעיה. כולם יצאו לחופש באוגוסט. אין אם מי לדבר. תכתבו להם מכתב. בספטמבר.

קיבלנו תשורות צנועות. מפת העיר. מגן. קיצור תולדות העיר. סיכה. דב שנוכל לענדו על דש בגדנו. הודינו ויצאנו לשוטט בעיירה. הגענו לרחבת השוק. לשעבר. היכן שמיקמו את הגטו המאולתר. היום חנויות.

המשכנו לבית-העלמין. מרוחק כשני ק"מ מהארמון. הגענו. בית-העלמין היהודי צמוד דופן לבית-עלמין נוצרי. כתף לכתף. בסופו של יום מחזירים כולם את נשמתם לבורא. מטופח. מצוחצח. שבילים מרוצפים. מצבות שיש שחורות. בוהקות בשמש. פרחים. לא. התיאור אינו של בית-העלמין היהודי אלא של בית-העלמין הקתולי. את בית העלמין-היהודי מקיפה גדר מתכת. סמל מגן דוד מוטמע בסורגי הגדר. ובתוכו? פתחנו את השער. אנו בפנים. העזובה השתלטה. שתים או שלוש מצבות שבורות. בורות. צמחייה פרועה חוגגת. את אבני המצבות, כרגיל במקומות הללו, לקחו המקומיים לריצוף הדרכים.

מצבה אחת ניצבת בכניסה. מצבה קיבוצית. משותפת. גלעד ל- 4,000 יהודי העיירה שמרביתם נכחדה. הוצבה כאן לפני כ- 15 שנה. השלט יוצר בארצנו. גם האבן הוטסה מהארץ. יזם את הפרויקט – פסח טורקלשוורץ. יליד המקום. שברח לרוסיה וניצל. הוא שדחף את העסק. סייע בידו אפרים סנה. הבן של משה סנה שנולד כאן. בשם משפחה אחר. טקס. דגל פולין. דגל ישראל. שוטרים. 2 כמרים. רב.

חודשים לאחר מכן, בשכונה תל-אביבית, בבית ישן, פגשנו את האלמנה. עליזה. מעל לתשעים. חדה כתער. ופסח – מנוחתו עדן. מתי נתנה לנו את האפשרות לשכפל את ספר יוצאי ראדזין. ותודה לבת.

פתחתי את ספר יזכור של העיירה. במרוצת שנות החמישים נכתבו עשרות של ספרים מעין אלה. אלה שעלו קודם, והמעטים ששרדו, כתבו את ההיסטוריה שלהם. כנ"ל גם בוגרי ראדזין. גם הם כתבו את ספר הקהילה. לצערי – רובו כתוב ביידיש. לשמחתי – אבי כתב בו מאמר בעברית. האם שונה הייתה ראדזין מעיירות אחרות? למאמרו קרא אבי – צרור זיכרונות.

לא הייתי בתוכך בתקופת הסער והזעם, שעברה עליך, רדזין עיר מולדתי ועיר נעורי; לא הייתי עד כששתית את כוס התרעלה במלואה. בימי שלטון התופת הנאצית. מרחוק ליוויתי בהתרגשות ובמתיחות את ימי עברה אלה; קיוויתי לראותך שוב שלמה וממשיכה במסכת החיים, אשר היו טבועים בך במשך הרבה דורות –  והנה הורמה היריעה ונחשפה לפנינו התמונה האיומה; ביחד עם יהדות פולין המעטירה, עמוקת השורשים ורבת היוחסין, ירדה גם את יהדות עיירתנו תהומה…

בתוך המפה הדמוגרפית הכללית היוותה עיירתנו נקודה זעירה ובלתי ניכרת; אולם בתוך מסכת החיים הרבגוניים היהודיים. בתוך התנועה הציונית החלוציות תפסה עיירתנו תפקיד חשוב.

עוד ברחבי העולם היהודי המסורתי, ב"חצרות" וב"שטיבלעך" השונים של הרביים השונים בפולין, ידועה הייתה עיירתנו בחסידות הרדזינאית המיוחדת, ב"תכלת" שלה. וזכורני – נערים עדיין היינו – עת התגנבנו אל גנו של הרבי ולתוך הצריף, שעמד שם. היינו מסתכלים, כיצד ר' יהושע קייטלגיסר מטפל בכחול הזה, צובע פתילות לטליתות.

בילדותי שמעתי הרבה סיפורים על אורח חייהם ומנהגיהם של טיפוסים חסידיים שונים, אשר מרחוק באו לשבת העיר בקרבת הרבי, ליהנות מדברי תורתו ולחיות בצל חסותו, וביתנו שימש פעם מקום ריכוז ואכסניה של חסידים אלה. ועל אחד מהם, יהושע מאיר מפיוטירקוב שמו, שמעתי מספרים: יהודי עשיר היה ובערוב ימיו מסר את כל העסקים לבניו והוא בעצמו ישב את רוב הימים בקרבת הרבי ורחוק ממשפחתו. חדר מיוחד הוקצב לו בבית, עם ארון ספרים גדול. במרבית שעות הלילה היה ער, למד ועיין בספרים; לפנות בוקר ניגש אל בית-הכנסת. בילה שם שעות מספר עם הרבי וחזר הביתה. אז היה נרדם קצת, קם והמשיך ללמד ולעיין.

ובהעלותי זיכרונות מהימים ההם, בשנות העשרים, לאחר גמר מלחמת העולם הראשונה. אני רואה את עצמי יחד עם קבוצת חברים יושבים בבית הרבי מנדל הרש ליפא'ס ולומדים תורה. בחדר קטן ואפל, שרק לעתים נדירות חדרו לשם קרני אור ושמש. היינו יושבים מהבוקר ועד הערב. רק פעם בשבוע הרגשנו את עצמנו, לכמה שעות ביום, חופשיים – היה זה ביום רביעי. ביום זה היה ברגיל יום השוק; ולאשתו של המלמד היה דוכן של מנופקטורה בשוק – וביום הרביעי בשבוע היה הוא יוצא לעזור קצת לאשתו להשגיח, שהגויים הבאים לקנות לא יגנבו משהו מן הדוכן… על כן היו שעות אלה בשבילנו שעות חג – סגרנו את הספרים והיינו מתבטלים ומשתובבים כאוות נפשנו.

ומתי היה הוא, הרבי, נהנה מתלמידיו? – מדי הזדמנו לביתו של אחד התלמידים;  שם, בבית, היו חוזרים על כל מה שהיינו לומדים בזמן האחרון ואם התלמיד עמד במבחן והתמצא בכל והבעיות – היה הרבי אז שמח בחלקו, כי ידוע ידע, שעתידים הוריו של אותו תלמיד להנות אותו במטבע מיוחד כלשהו. אך היה והתלמיד לא עמד במבחן והרבי היה מתרגז מאוד וזמן רב לא סלח לתלמיד על כך.

ולא רחוק מהחדר של הרבי מנדל הרש ליפא'ס קיים היה בית הספר, הידוע היה כבית הספר של דוד פישל'ס – ואותנו הנערים קסם בית הספר בזה מאוד. מלבד זה הגיעו אלינו ידיעות על תנועות נוער, המתקיימות בעיר ואנחנו את טיבן לא ידענו. וזכורני, שבערב חורפי אחד ניגש אל החדר חיים שלימק, שגם אחיו היה בין התלמידים בחדר, וסיפר לנו על קיום תנועת נוער כזאת וקרא אותנו להצטרף אליה. רצה הרבי לעמוד בפרץ ולא לתת לתלמידיו לעזוב את החדר – אולם לא יכול היה לעמוד בפני הכוח והרצון שדחפו אותנו לשם; וביום בהיר אחד השתחררנו מחבלי החדר ונכנסנו ללמוד בבית הספר הנ"ל.

בתוך ים של רדיפות ונגישות אין סוף; בתוך משטר עוין ומאכזב להמוני העם היהודי, החל משלטון האנדאקים, דרך שלטון פילסודקי והסנאציה עד פרעות בריסק ופשיטק – תחנות המערכה והיאבקות הבלתי פוסק של יהדות פולין בגולה לזכות קיומה הכלכלי והחברתי – התקיימה ועמדה עיירתנו. לא היו בה בתי חרושת ומחסנים שיוכלו להעסיק צוותי אנשים עובדים ופקידים. לרוב היו אלה סוחרים זעירים ובעלי מלאכה עצמאיים ואתם מספר פועלים שכירים. המקצועות היו מוגבלים: חייטות, סנדלרות, כובענות ונגרות; אלה היו המקצועות שרכישתם אפשרית הייתה. אך לא ארכו הימים וממציאות וממחשבה כאחד גמל הרעיון אצלנו – כבכול העיירות הפולניות – ובעיקר לצעירים היהודיים שבה: אין עתיד בעיירה!

והחלה מקננת המחשבה לעזוב את העיירה. לצאת לכרך או לנדוד למרחקים – אולי שם לבנות את חייו בעתיד. וחלקי הנוער אשר בתנועות החלוציות לא הכירם מקומם – מחפשים להם על המפה העולמית מקומות הגירה.

מבין התנועות בעיר, אשר ציינו דרך ברורה לנוער, יש לציין בראש ובראשונה את תנועת "השומר הצעיר", שריכזה בתוכה את מיטב הנוער החלוצי. המזיגה המיוחדת של פעולה ספורטיבית, חיי תנועה, חינוך והכשרה לקראת חיי עבודה וקיבוץ בארץ ישראל, היא, היא שמשכה את בני הנעורים להיכנס לשורותיה. בערבי הקיץ החמים, כשיצאת קצת מחוץ לעיר לשאוף אוויר צח ומרענן, היית פוגש בקבוצות קבוצות בפינה, בשדה, באחו וביער – והן יושבות ומשוחחות על הווי ותנועה. תנועה זו עמדה גם בראש כל הפעולות החברתיות והציבוריות בעיר, פעילה ומפעילה אחרים. ובין ראשוני העולים לארץ בשנות העשרים ואחר כך עם גלי העלייה המוגברת בשנות השלושים, היו יוצאי תנועה זו מצייני דרך ומפלסים.

בין יתר המפלגות יש לציין גם את ה"בונד", שניהל פעולה מפלגתית ציבורית וקיים מועדון וספרייה יפה.

השכבות האזרחיות היו מאורגנות לרוב במוסדות כלכלה ועזרה הדדית, כמו ארגון הסוחרים, ארגון בעלי מלאכה וכו' – ובמרכז החיים הכלכליים של המוסדות הנ"ל עמד הבנק היהודי העממי. הבנק שימש ושירת את כל שכבות היהודים בעיר, נענה לכל מבקש עזרה כספית; היה זה מוסד דמוקרטי במלוא מובן המילה.

האם שונה הייתה עיירתנו ממאות עיירות אחרות בפולין? – אכן שונה הייתה עיירתנו מאחרות. החל במפנה המהפכני, שהנהיגה החסידות הרדזינאית – והקימה נגדה את כל העולם החסידי; דרך כל הכוחות הציבוריים, החברתיים והאישיים, אשר גנוזים היו בה ואשר מדי פעם ופעם פרצו והופיעו מעל במת החיים הציבוריים-הכלליים ועד לתרומה הציונית-חלוציות המיוחדת באיכותה ובכמותה היחסי – שונה בייתה עיירתנו ועמדה משכמה ומעלה. אי המנוחה ואי ההסתגלות לשיגרה ולמקובל; ראייה אכזרית את פני המציאות וחתירה מתמדת לשנותה – אלה היו מתכונותיה העיקריות.

ואנו, שהתחנכנו והתבגרנו לנוכח האור הזה, שדעך ואינו עוד, נדע לשמור בתוכנו את ניצוצותיו, שהלהיבו בנו את יצר החיים והיצירה.   

מקור: שמחה רייכנברג (1957), "בצלה של העיירה", בתוך: ספר רדזין (כינס וערך: יצחק זיגלמן), ע' 152 – 155.

תשובתו של אבי לשאלה היא חד-משמעית. אכן הייתה שונה עיירת הולדתו של אבי מאחרות. ולו רק בגלל הטלית שזורת התכלת שקוממה מתנגדים רבים לחסידות ראדזין. 

ובאה המלחמה. והשואה. ב- 6.12.1939 כותב עמנואל רינגבלום ביומנו על גירוש יהודים מרדזין: "מרבית יהודי רדזין גורשו מביתם בשלהי 1939 לסלווטיץ, פרצ'ב וקוצק. לאחר מכן בוטלה הגזרה וחלק מהמגורשים חזר לביתם." (ע' 14). למעשה – חזרו אל מותם! ב- 8.5.1942 כתב רינגבלום כי:

מספרים סיפור הממחיש את יחסם של יהודי פולין לצדקה. לפני כשנתיים כתב הרבי מרדזין לחסידיו בלובלין שימכרו את רהיטיהם ואת הכסף יחלקו לצדקה. הוא מבין שעתה אין הם עושים עסקים עוד ואין להם כסף. על כן עליהם למכור את הרהיטים. החסידים לא שמעו בקולו ואת רהיטיהם לא מכרו. הגרמנים החרימו בלובלין את הרהיטים כמעט בכל הדירות. לאחר מכן כתב הרבי לחסידיו שימכרו את הפרוות שלהם ואת דמי הפדיון יתנו לצדקה. גם הפעם לא שמעו החסידים בקולו. באו הגרמנים ולקחו מכולם את פרוותיהם. לאחר מכן כתב הרבי לחסידיו שימכרו את בגדי השבת ויועידו את הכסף לצדקה. גם זאת לא קיימו החסידים. והיהודים גורשו מלובלין. (ע' 357-356)

"ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רע הגזרה" (מתוך "ונתנה תוקף" של ר' אמנון ממגנצה). אמר ר' יודן: שלושה דברים מבטלים גזירות רעות, ואלו הם: תפילה וצדקה ותשובה. ושלושתן נאמרו בפסוק אחד. אך דבר לא מנע ולא עצר את מכונת ההשמדה.

ואבי, בשנת 1933 מימש את שכתב. כחניך "השומר הצעיר" הפליג לדרכו ובחר לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. ולעבוד כפועל בניין (עד שאמי התערבה והעבירה אותו לעבודה משרדית). וכאן כבר חיכו לו שני אחיו הגדולים ממנו בשנים – אברהם (אביו של חגי) וחנוך. כאמור, בראדזין נותרו ההורים (סבי וסבתי), אח ואחות שהספיקה להינשא ולהביא ילד לעולם. הם נשרפו חיים במחנות ההשמדה. רשימה זו – לזכרם של כל קרוביי יוצאי ראדזין שנפטרו – בארץ ובגולה.

צילומים: משה הרפז (20 אוגוסט 2010). כל הזכויות שמורות. הרשומה התפרסמה לראשונה ב- 18.4.2011 ב"מחשבה שניה".