תהלים נגד טילים

שם המאמר היה אמור להיות שונה. אחרת. " האם אנו ממגנים את עצמנו לדעת או שמא תהלים הוא הפתרון נגד טילים". אבל חשדתי בו, בשם, שהוא ארוך מדי. ובלאו הכי העורכת תקצץ בו. לפיכך קיצרתי אותו בעצמי. ואפילו יצא משהו קליט. כאלו חרוז. אז מה הבעיה? הוא לא ממש שלי. שאלתי אותו מכתובת שנמרחה על הבטון. מחבר אלמוני. ואחרי הקדמה קצרה זו ניגש לעניין.

ראיתי אותם. את צינורות הבטון. כבר בעת שערכתי תחקיר בשטחי שדות פלשת – הבחנתי בהם. גושי בטון המונחים בפתחי המבנים. הקרווילות. ואחר כך לקחתי חברים לסיבוב באתרי שדות פלשת ושוב פגשתי אותם. והפעם החלטתי לתעד אותם. את אותם הגלילים האמורים לגונן על האנשים. בפני הטילים, הרקטות, הפצ"מרים ושאר מרעין בישין.

גילוי נאות. יצא שאני משתתף בצוות תכנון המכין תכנית מתאר ארצית לפיתוח תת-קרקע ולמיגון. ויש לה שם ומספר: תמ"א 40. לפיתוח תת-הקרקע כי משאב זה, הקרקע, הולך ואוזל. וצריך לנצלו בשום שכל. בנייה לגובה זה כיוון אחד. כבר עושים זאת. לבנות בתת-הקרקע זה כיוון נוסף. מה מותר ומה אסור והיכן. ונשאלת השאלה כיצד מעודדים את הבנייה בתת-הקרקע לאותם שימושים שאינם זקוקים לאוויר הפתוח ולאור היום. ובמקביל מקדמים מיגון. של אוכלוסייה ותשתיות. גם בתת-הקרקע וגם מעליו.  באותם התחומים שחוק התכנון והבנייה יכול לטפל. להקל על התהליך הסטטוטורי של פתרונות כאלה ואחרים. אם לא ניתן להקים ממ"ד – האם יש פתרון אחר שיקנה מחסה לעת צרה?  וזה מספר חודשים (טובים) שמנסה אני לקדמה, את התכנית, בדרך החתחתים של מוסדות התכנון. והנה חברו להם יחדיו – מה שראו עיני ועבודתי.

בגלריה האוניברסיטאית התקיימה לאחרונה תערוכה. "ארץ מקלט". אוצרות ועיצוב תערוכה, האדריכלים: שלי כהן, טולה עמיר, ניר רותם, דפנה לוין, אופיר זינטי.

המקלטים או הממ"דים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי הבנוי – לכל מבנה בארץ יש מיגון משלו, בתוכו או בסביבתו. תערוכת אדריכלות חדשה בשם 'ארץ מקלט', המוצגת בימים אלה בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר בת"א, עוסקת בדרכי ההתגוננות האזרחית במרחב הישראלי ובאפקט התרבותי והחברתי שלה.

כשאתה מגיע לתערוכה שהכותרת שלה כוללת את המילים 'התגוננות אזרחית בנויה', אתה שואל את עצמך, איך הפכו ממ"דים ומקלטים להיות נושא לתערוכה? מדובר במבנה אדריכלי קטן שמטרתו המוצהרת היא להגן על אזרחים. אולם היותו של המרחב המוגן חלק בלתי נפרד מתרבות החיים בישראל, מעסיק לא מעט אנשים ולכן אפשר לבחון אותו מהיבטים שונים.

זוהי תערוכה אדריכלית-מחקרית, שנוגעת בענייני תרבות וחברה ומחולקת לשמונה נושאים: למטה ולמעלה, פרטי וציבורי, פנים וחוץ, מרכז ופריפריה, לאום ומעמד, חירום ויומיום, הגנה והתקפה והיי-טק ולו-טק. התערוכה מציגה את המיגון האזרחי כחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל, ובה בעת מבקרת את נוף המיגון בארץ ומציעה חלופות למצב הקיים.

מרחב מוגן נחשב לכל סוג של מקלט שנבנה בתוך מעטפת המבנה הקיים. לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ועם התגברותם איום הטילים מכיוון עיראק, נכנסו לשימוש המרחבים המוגנים. בעקבות מלחמת המפרץ, בשנת 1992 תוכנן הממ"ד (המצאה ישראלית) ונכנס לחוקי הבנייה של המדינה. מטרת החוק הייתה לספק מיגון מפני התקפות אוויר והתקפות טילים שזמן ההתראה עליהן קצר מכדי לאפשר גישה למקלט. 

חידושים של ממש לא היו בה. בתערוכה. לפחות לא לי. גם שם דנו בסוגיה אם אנו ממגנים את עצמנו לדעת. ואף ערכו ערב עיון באוניברסיטת תל-אביב. ושאלו שאלות. ולא בטוח שהיו תשובות. כי אף אחד לא ממש יודע כיצד תיראה המלחמה הבאה. ומהי כמות הטילים שיונחתו על ראשנו והאם המיגון באמת מגן. ואולי אנו עושים צחוק מעצמנו ועוטפים את עצמנו בשריון העולה מיליונים רבים – חץ, כיפת ברזל ושאר ירקות מתוצרת התעשיות הביטחוניות שלנו (בלי להספור את הפטריוט של אנקל סם) – מול חפצים מתעופפים ששווים רק כמה אלפים בודדים וחלקם נעשה מצינורות ההשקייה שנגנבו מישובי עוטף עזה.

ובאותו הערב יצאתי מאוכזב. ראשית – כי לא חדשו לי דבר. שנית – שהתעלמו ממני. לא לקחתי את זאת באופן אישי. לא ממני התעלמו אלא מהתכנית שאותה מקדמת המדינה. תמ"א 40. ובהפסקה שאלתי את המארגנת מדוע אין דיון בתכנית המתאר הארצית. היא משכה בכתפיה ואמרה כי לכך אין זמן. נדהמתי מהתשובה. אך לא חוללתי מהומה. מחד אני לא "זהבי עצבני" ומאידך זה לא היה ממש עוזר…

ובוקר אחד, תחת גשם דקיק, כאילו אנגלי, עברתי בסמוך לניצן. נכנסתי לאתר הקרווילות. וצילמתי. בעיקר מגוניות, אותם גלילי בטון וגם קצת מחסות. ארסנל הפתרונות שהוקם (או הונח) כאן בחופזה בימי מבצע "עופרת יצוקה". גלילי הבטון העלו בי זיכרונות של מראות נשכחים מימי ילדותי עת עברנו מבורות סופגים לחיבור לרשת הביוב העירונית. ותעלות נפתחו וכבישים נחרצו. והונחו צינורות בקוטרי ענק. ואנו, הילדים, רצנו בתוכם בקומה זקופה. ועד היום אני זוכר את שם היצרן: "יובל גד". מפעל אשקלוני.

ניצן – שניים או שלושה רחובות, שאף לא אחד מהם נמתח בקו ישר, שמהם יוצאות סמטאות קטנות ללא מוצא. לא הצלחתי להבין מדוע בשטח מישורי מתפתלים הכבישים. לא כל יישוב צריך להיבנות כמו מודיעין… ופיקוד העורף (פקע"ר) פיזר, בלית ברירה, בימי החנוכה ההם, מיני פתרונות למקלוט בחוצות היישוב – מיגונים, מיגוניות ומחסות.

הנחתי את מכוניתי בצד והתחלתי לצלם. והגעתי לשלט שבישר כי ברחוב זה גרים פליטי גדיד.

נכנסתי לישוב. כלומר לסמטה. הנרי קרטייה ברסון אמר פעם שאם התמונה שלך לא יצאה "טוב" סימן שלא היית מספיק קרוב. אז התקרבתי לגוש הבטון שהיה מוטל בסוף המבוי. מאחד הבתים יצאו שני אנשים. א' ו-י'. ושאלו למעשיי. והשבתי. והתפתחה שיחה. השניים נמנו על עשרת המשפחות הראשונות שהקימו בזמנו את היישוב גדיד. לדבריהם ב- 1975. לא כל-כך מסתדר עם השלט – תשל"ט, אבל מי סופר…  גדיד = קטיף תמרים. שלושים שנה עסקו בחקלאות. וב-2005 נותקו. והיום? על הפנים. אין עבודה. אין חיים. ועדין הם רוצים לעבד את האדמה. זה בנפשם. אמרתי שאני מתעד את כל הנעשה ושאולי יבוא יום וכל האתר יימחק וייוותרו רק התמונות שצילמתי (ושצילמו, קרוב לוודאי, גם אחרים). "מה קורה עם בתי הקבע?" שאלתי. והשיבו – עוד רחוק היום. "אז מה יהיה?" שאלתי. "יהיה בסדר." השיב א'. מכלל הן אתה שומע לאו. כלומר עכשיו לא בסדר. והוא הסכים אתי שמסקנתי נכונה.

י' שאל אם יש לי זמן. כי אם כן – שאסע לפארק ניצנים, אל האגם שנוצר בעקבות אירוע הגשם האחרון. ושאעמוד בשקט. אולי יתמזל מזלי ואראה את עדר הצבאים/איילים. נסעתי לשם. קולות ירי נשמעו ממטווח הטירונים. בעלי החיים השכילו להיחבא. לא ראתי דבר וחצי דבר. לא צבי לא איל, לא עופר. ירדתי לחוף הים.

לא. אין לי תשובה באם אנו ממגנים את עצמנו לדעת. כי מי יכול לתת תשובה מה גובר על מה – הפן הפסיכולוגי או מצוקת התקציב. ברור מאליו שלא ניתן למגן את הכול. צריך להחליט: את מה כן ואת מה להותיר לאחוזי ההסתברות של חקר הביצועים, בתרחיש כזה או אחר, אם יפגע (או לא) הטיל ביעדו. באיזה מקרים תכניס המדינה את ידה לכיסה ותממן ובאילו מקרים יופרט המיגון. כלומר המדינה תכניס את ידה לכיסו של האזרח. דומני שמקבלי ההחלטות קיבלו החלטה. טילי הגראד שנחתו לאחרונה על באר-שבע, שנתיים לאחר מבצע "עופרת יצוקה" ממחישים בפנינו את הדילמה.

צילומים: משה הרפז (פברואר 2010). כל הזכויות שמורות. רזולוצית התמונות הופחתה ע"מ להעלותן לאתר. הצילומים הם – פחות או יותר – לפי מסלול ההליכה בישוב. מהכיכר המרכזית שבכניסה, דרומה ואחר-כך איך שנשאו אותי רגליי. הרשימה ראתה אור ב-7 במרס 2011 במגזין-רשת "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  ביום 11 במרץ 2011 בשעה 4:35 PM

    המצגת יפה והסוגיה נאה היה שידונו בה, אבל.
    בארץ, בה נגד איום הטילים תולים בשמים את הפתרון ובבורא עולם שמים מנותקים – ממיני סוגים שונים ומשונים – את מבטחם, אין זה חכם לצפות שיתנו כבוד לתכנון פרי מחשבה ראשונה ואולי גם שניה.
    נגד טילים לא צריך להתמגן אלא על התוקפן לאיים בתגובה ממש הולמת. אבל במקום שבו אין מחשבה תכנונית אין גם מחשבה עניינית.
    מתמגנים במקום לכתוש את היורה באותם האמצעים בהם הוא משתמש. מאיימים איומי סרק ולא עושים דבר עד שמבין האוייב שאלה ידברו וידברו עצמם לדעת וכל שנותר לו לעשות זה עליהם להמשיך ולטפטף.

  • צביקה ארצי  ביום 11 במרץ 2011 בשעה 4:38 PM

    ההשלמה של דברי הקודמים היא שיש להשתחרר מעודפי השטחים ולדבר ולעשות שלום.
    היד המושטת לשלום צריכה להיות יד פלדה עטויה בכסיית פרווה. ירצה האוייב בשלום תשאר היד עטויה לא יחפוץ יגלה את אגרוף הפלדה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: