הר של זבל

הר של זבל. הר הזבל. חיריה אינו לבד. לא. איני טועה בין זכר לנקבה. חיריה הוא שם של כפר ערבי שפעם שכן במקום שהיום צומת מסובים. מי שעינו חדה – ברביע הצפון-מזרחי של הצומת, ניתן לראות, עדין, מבנה ולו מרפסת שעמודיה קשתות, המעידות על טיב בוניו. ופעם, שנים רבות לפני שהאוכלוסייה המקומית התאסלמה או אוסלמה, שכנה כאן בני-ברק העתיקה. אותה בני-ברק שעליה נכתב: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסבין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל-אותו הלילה." אבל זה היה מזמן. מי באמת זוכר מי היה לפני מי.

שבת. בוקר. היום הגדול של רוכבי האופנים. רפרפתי על שפתותיה של זוגתי שתחיה ויצאתי אף אני לדווש. קמעה. מקסימום – שעתיים. כלומר שעה לכול כיוון. חתכתי לכיוון השדות (איני מחפש צרות בכבישים) ופעמי שמתי אל הר הזבל. מתנשא מעל סביבתו. אין לו שם מיוחד. אבל כמותו יש רבים. הרבה אחים להר הזבל. אם תתבוננו – ראו תראו את התילים המלאכותיים של מצבורי האשפה. בשנים האחרונות מוסטת האשפה אל הנגב. פח הזבל של המדינה. ובאתרים הישנים אין כל שימוש. על חיריה כתבו ספרים. אפילו פתחו מרכז מבקרים. על האחרים – לא. לא שומעים, לא רואים, לא מספרים. הרי זבל מחוסרי שם. אנונימיים.

וזה רק חלק קטן מהתמונה הכללית. מנתוני המשרד להגנת הסביבה עולה כי זוהו כ-3,000 אתרים שבהם הקרקע מזוהמת בשטח של אלפי דונם. בנוסף, חושדים שבסך הכול קיימים מעל ל-20 אלף אתרים שכאלה!!! לטפל בהם – משמעותו הוצאה של מעל ל-35 מיליארד שקל! אך זיכרו: הקרקע במחסור. ויום יבוא ותגיע ה"גאולה" לקרקע הזיבורית.

קיוויתי לנצלו לצורכי התפלת מי-ים. אך הוא מרוחק מדי ממי המקור. מי הים. שלא נדבר על ההשקעה העצומה בפינוי ובטיוב הקרקע שהזדהמה. שבעליל תביא לייקור מי המוצר. וויתרנו על הרעיון. כרגע – בלתי ישים. אך מי יודע? לפי חישובי כל כחמש שנים, בקצב גידול האוכלוסייה הנוכחי, ובהתנהלות כללית המשדרת "עסקים כרגיל", נזדקק למתקן להתפלת מי-ים. והקרקע היא משאב במחסור. זאת אומרת שיתכן שבעוד מאה שנה, בלית ברירה, יטפלו בהר הזבל. אגב, לידיעתכם, מרגע קבלת ההחלטה על הקמת מתקן התפלת מי-ים ועד גזירת הסרט והפעלת המתקן עוברות למעלה מחמש שנים. צר לי – אך לא הצטייתי בצבעים ורודים.

שבת "אביבית". בהיר. שמים תכולים.האוויר צלול. On a clear day you can see for ever. סוף דצמבר. השמים היו אמורים להיות אפורים-שחורים. ורביב וגשם אמורים היו העבים להמטיר. ואין. לא עננים ולא דובים. עובדה שמחזירה אותי למשפט הקודם. נמשיך הלאה. אל הר הזבל.

ארכיאולוגים מאתרים את הרי הזבל הקדמוניים. ועטים עליהם כמוצאי שלל. עצמות המעידות על בעלי החיים שאכלו, כלים שנשברו, חפצים שהושלכו ועוד. ועוד. פעם קראו למקומות הללו בשם פשוט: מזבלה. אני זוכר את המזבלה בדרך לחוסמסה. בדרך כלל מיקמו את המקום שאליו פינו אשפה בצד מזרח של היישוב. הקדמונים ידעו מאין ולאן נושב הרוח. ושהרוח לא ישא אתו את ריחות הצחנה מיקמו במזרח. כמו-גם בתקופתנו את אזורי התעשייה – דוגמה טובה: כרמיאל. רמת החי"ל. כן, יש דוגמאות למיקום שאינן מוצלח. הרצליה פיתוח. אך עם השנים שדרגו אותו. פינו את התעשיות המזהמות והמירו ב"היי-טק". אבל ההר שאליו משכתי ממוקם באמצע של שטח פתוח. In the middle of nowhere.

אשפה היא חלק בלתי נפרד מחיי האדם. הוא חי ומייצר אשפה. מרבצי זבל: לכלוך אישי, ביתי, קהילתי, עירוני, ארצי. קשקשי הקרקפת, שערות שנושרות, דונג האוזניים, ציפורניים קטומות, גלדי עור, גודש האף, ליחה, מוגלה, רוק, שתן, צואה…

וכמו שאני נמשכתי אל ההר- כך נמשכו גם רבים וטובים. ובדרך פגעתי בזולה שמיקמה את עצמה בלב הפרדסים. אך התאילנדים לא היו. תהיתי היכן הם. הרי אנו לא ממש מעבדים את האדמות. אנו אדוני האדמה. איכר, יוגב, פסו מן הארץ. המעסיק תפס את מקומם. שאחרים יעבדו…

טיפסתי על ההר. משפחות תמרנו את דרכן למעלה. מי ברגל, מי באופנים. היו שהגדילו – עלו עם הג'יפ. הרי בשביל מה יש ג'יפ? שנים שאין משליכים כאן אשפה. כלומר לא באופן פורמלי. פה ושם ערימות של פסולת בניין. וזאת מעידה כי פלוני שיפץ את ביתו. איך שלא יהיה – מישהו מתח קווי מים ושתל זיתים. מטעי זיתים על קבורת האשפה. משפחות עורכות פיקניק על ההר. כלבים וילדים מתרוצצים כה וכה. והאם היהודיה עם הבננה או עם פלחי התפוז. אין כמו אמא. היו שגלשו במורדות ובמדרונים. ספורט אתגרי. אקסטרים. מי ברגל, מי באפנים, מי ברכב ומי על נילון…

ומראש הר הזבל נשקף נוף שרוני טיפוסי. ונשקפים גם בתי כפר-סבא, רעננה ונתניה.

וכי ניתן לסיים רשימה ללא סיפור? אי-אפשי. ובכן:

 לילד נשמע הביטוי הר הזבל כמו עיר חתולים. עובד העירייה, יהודי ממוצא אשכנזי שכל שיחו מתובל ביידיש והביטוי הר הזבל שגור בפיו כשם נרדף לאשפה. בעיירות פולין ורוסיה תחום האשפה שמחוץ לעיר היה מכונה הר הזבל. כך שחיריה היא הר הזבל של בני ברק הקדושה.

קבוצה של קבצנים ערכה חתונה לילד וילדה יתומים בתוך בור של זבל. את הסיפור הזה סיפר רבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב. מאה שנה לאחר שנפטר ר' נחמן באומן מיקם סרגי אייזנשטיין את פועלי המפעל המתמרדים בסרטו "שביתה" בבורות הקבצנים שמחוץ לעיר ונתן לי להבין שסיפורו של ר' נחמן אינו רק אלגוריה מופלאה על העולם בזבל אלא מתבסס על מבנה ממשי של עיר ובורות ענק לזבל לידה שהם גם בית עם שמיכות זבל לעניים בקרה. מספר ר' נחמן שביום החמישי בא אל המשתה קבצן גיבן כדי לתת להם מתנת דרשה ובירך אותם שיהיו כמוהו. וזו אכן הייתה מתנה, שכן מהו הגבנון אם לא היכולת להיות מעט המחזיק את המרובה, לערום הרבה על נקודה קטנה, חטוטרת. לא רק לאדם הרוחני יש סגולת מעט המחזיק את המרובה – כך זה גם בגשמיות. זאת סיפר ר' נחמן מברסלב כשסיפר על שבעת הקבצנים.

ועוד סיפר בשם הגיבן: אני ראיתי מועט מחזיק את המרובה כזה. כי פעם אחת ראיתי הר שהיה מונח עליו הרבה זבל וטינוף. והיה חידוש אצלי: מהיכן בא על ההר הזה הרבה זבל וטינוף? והיה שם אדם אחד אצל אותו ההר, ואמר: כל זה ממני. כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר. והשליך שם תמיד על אותו ההר את הזבל והפֶרש שלו שמהאכילה והשתייה שלו, וטינף שם. עד שעל ידו נתרבה הזבל והטינוף שם על אותו ההר. נמצא שזה האיש הוא מועט מחזיק את המרובה, כי על ידו נתרבה הזבל כל כך. ולמה חד זאת דווקא הגיבן מפני שגיבנת היא הרבה יותר גב. הר הזבל הוא החטוטרת בשולי העיר של הבטן הרזה בעלת הטבור החשוף והנוצץ במרכז העיר.

העיר ביא כמו אדם המליך את צואתו גלויה וחשופה לעין כול בעוד הוא זולל וסובא עד שהיא גובהת לידו להר. כזאת הייתה רומא. בשוליה היה ריכוז של בורות שלתוכם הושלכו בחוסר סדר אנשים, חיות ובהמות, גופות, פגרים וכל סוג של פסולת. בתקופת המגפות נשארו הבורות פתוחים יומם ולילה. כאשר התמלאו עד גובה פני הקרקע, מילאו הרומאים גם את תעלת המגן שהקיפה את חומת סרביו טוליס בגופות שהושלכו פנימה, עד שהר אשפה, זבל אדם, הצטבר לגובה הרחובות הסמוכים.

מקור: חביבה פדיה (2006), בעין החתול, עם עובד, ע' 31.

התקפלתי בחזרה לביתי. הלוך ושוב – כולל נשיאת האופנים על-מנת להתגבר על כל מיני מכשולים כאלה או אחרים – קצת יותר משעתיים.

צילומים: משה הרפז (25 דצמבר 2010). כל הזכויות שמורות. רזולוצית התמונות הוקטנה על-מנת לפגוש את תנאי הקבלה לאתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דן  On 24 בינואר 2011 at 6:17 PM

    גם הכתבה וגם התמונות מעניינות ביותר.
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: