שדות פלשת [11] – משטרת עיראק-סואידאן / המפלצת על הגבעה / מצודת יואב

 האגדה מספרת ששבע פעמים (!) הצליח הצבא המצרי למנוע את כיבוש משטרת עיראק-סואידן. רק בפעם השמינית הצלחנו. ברשותכם נבדוק זאת.

המפקד האזרחי (מא"ז) של נגבה, יצחק דובנו (ששם הקוד שלו היה "יואב" ולימים כונה המבצע לשחרור הנגב בשם מבצע "יואב"), שלח מברק לגד' 3 של גבעתי ב-12 במאי 1948:

"הערב בשעה 18:30 נתפסה משטרת עיראק-סואידן ע"י מצרים בשיתוף פעולה עם מספר כפריים מזוינים. הצבא הבריטי עשה את הכנותיו לפינוי המשטרה בסתר, את גמר הכנותיו סימן לערבים על-ידי הדלקת פצצות תבערה. אחרי הסימן נפתחו דלתות המוסך וכמה עשרות כלי רכב צבאי עזבו את הבנין בכיוון למג'דל. אותו רגע גלשו מהגבעה השכנה כ-40 מצרים, נכנסו לבנין ותפסו בו עמדות."

מקור: אברהם אילון (1959), חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, ע' 496.

את המבנה המבוצר, שחלש על ציר הרוחב מג'דל-פלוג'ה-בית ג'וברין-חברון, כינו בשמות רבים: משטרת עיראק-סואידן; יצחק שדה קרא לו "המפלצת על הגבעה"; אבא קובנר הוא שטבע את השם "מגדל יואב".כאמור,  על-שם מא"ז נגבה שנהרג בקרבות על הישוב. זהו מבנה משטרה בריטי, האופייני לשנים שלאחר המרד הערבי הגדול או אם תרצו מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1939). לקח מאותם אירועים. הבריטים הזעיקו לארץ מומחה ללוחמה בטרור – סר צ'ארלס טיגארט. הוא פיתח דגם – אב-טיפוס – של מבנה משטרה. את הדגם הזה, בצורה כזו או דומה, מימשו הבריטים במקומות שונים – אסטרטגיים לדעתם – בארץ ישראל. 56 מבני משטרות הוקמו בתוך כארבע שנים. אם כבר – אז כבר. חדי העין ודאי יבחינו בקווי הבניין הישרים, בפרופורציות שבין האורך, הרוחב והגובה. מראה טיפוסי של הסגנון הבין-לאומי. אבל זו לא עיר לבנה. בחורינו הקיזו דם. כאן ובצפון – מצודת כ"ח. 

מג"ד 3, הנמען, היה סקפטי למשמע דיווח זה. בידו החזיק ידיעה שהתקבלה מש"י ובה כתוב היה כי:

"ב-13.5 עזבו אנשי הצבא המצרי אשר ישבו במשטרת עיראק-סואידן את בנין המשטרה ולתוכו נכנסו אנשים מעיראק אל-מנשיה, פלוג'ה והסביבה. בשעות היום שומרים על בנין המשטרה ששה זקיפים בלבד."

מקור: שם, שם.

כיוון שכך, שלח המג"ד כוח קטן בלבד. פלוגה. רק מחלקה אחת יועדה לפריצה. השאר לחסימה ולאבטחה. פלוגה מגד' 4 אבטחה את המעגל השני. אין פלא שהניסיון כשל. הכוח הפורץ חטף אש ישירה. כנראה שעל המשטרה שמרו יותר משישה חיילים… והתקפלו בחזרה. כך הסתיים לו הניסיון הראשון שנערך בליל 19/18 במאי.  

כך נראתה המצודה מתוככי קיבוץ נגבה:

 

הניסיון השני נערך בלילה שבין 21 ל-22 במאי. גבעתי הטילה לקרב כוח גדול יותר. נקבעו שלושה כוחות פריצה. אבל הם לא רוכזו למאמץ מרוכז. הניסיון השני נכשל. אבדותינו – 4 הרוגים ולמעלה מ-40 פצועים. 

בפעם השלישית הוטלה המשימה על חטיבת הנגב.תורה לתקוף מדרום. בל נשכח שמסדרון פלוג'ה – מג'דל הוחזק בידי המצרים שחצצו בין הכוחות ולמעשה כיתרו בכך את יישובי הנגב. זה היה בליל 11/10 ביוני. המצרים הצליחו במשימתם להדוף את ההתקפה. שוב רשמנו כישלון בטור החובה. הגיעה שעתה של ההפוגה הראשונה. 

הניסיון הרביעי היה אמור להתבצע בליל ה-13 ביולי. אולם הוא לא יצא לפועל. משום מה סופרים אותו במספר ניסיונות הכיבוש. מי אני שאמחה או אלין על כך? 

הניסיון החמישי. בליל 9/8 ביולי הוצאנו לפועל את מבצע "אנ-פאר". קיצור של "אנטי-פארוק". מאמץ דו-חטיבתי. גבעתי תתקוף את הכפרים בית-עפה ועיראק-סואידן (מצפון לדרום). פלמ"ח-נגב את מבנה המשטרה (מדרום לצפון). גבעתי ביצעה את שהוטל עליה. כבשה ולאחר מכן יצאה מהכפרים משום שמלכתחילה לא נועדה לשבת בהם. חטיבת הנגב שלחה למלאכת הכיבוש פלוגה מתוגברת מגדוד באר-שבע. ההתקפה החלה באיחור רב. כוח הפריצה הראשון הצליח להתגבר על 4 גדרות כשנתקל בחמישית. המודיעין לא ידע על החמישית. השחר האיר. הכוחות נסוגו. אלתרמן כתב שיר. 

והחושך פתאום ימחה ובאין קפל

וגב למחסה, אור מקפיא ומדביר

יערטל את חצר המצודה המותקפת

ואת צחור השבילים ואבני הגיר

ואת פני הזונקים למלאכתם בצוות

ועטים בכפיפה וצעקה אל קיר, –

כי באש מחליפה כברת ארץ נושבת

בעלים, עת סובב גלגל זמן על ציר.

מקור: נתן אלתרמן (1957), עיר היונה, ע' 167.

הסתיימו קרבות עשרת הימים ההפוגה השנייה יצאה לדרכה. והמשטרה? עדיין קוץ בישבננו אם לא למעלה מזה… 

ניסיון מס' 6 התקיים ב-20/19 באוקטובר. לאחר תום ההפוגה השנייה. גד' מס' 1 של גבעתי הסתער על משטרה. וגם הפעם נכשל הניסיון. מדוע נכשלנו? על כל משיב, יהודה ולאך, המג"ד:

לא ידענו מראש שבבניין שוכנת פלוגה של הצבא המצרי ולה כמות גדולה של מק"בים ומקלעים, ולא "מחלקה בעלת מורל נמוך" בלבד. [מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, ע' 532]

ההתקפה ה-7 תוכננה בקפדנות לאחר לימוד מדוקדק של מודיעין ובכלל זה חקירת שבויים ופענוח מסמכי אויב. התכנון נערך הפעם על-ידי מטה החטיבה. המשימה הוטלה שוב על גד' 1. ולאך בחר הפעם בפלוגה ג'. יוסף עדוי – זה שיצחק שדה כינה אותו בספרו בשם: "הגיבור האלמוני הנהג מבני תימן"  –  וכפי שהנכם מבינים אינו אלמוני כלל ועיקר – הוא שהתנדב לנהוג את המכונית טעונת חומר הנפץ. פיצוצו של חומר זה אמור היה ליצור פרצה בגדרות ובקיר המשטרה. וכך מספר דוד:

תפקידי היה להתפרץ עם מכונית משוריינת טעונה טונה חומר-נפץ ולהפעיל, יחד עם חבלן שיסע אתי, מנגנון פיצוץ שיפוצץ את החומר של המשוריין, במטרה לבקוע פרץ בקיר המשטרה. (מקור: שם, ע' 542)

המכונית התפוצצה מוקדם מדי. החבלנים היו במשלט הצומת הצפוני. רחוקים מדי. מטוס מצרי הגיח והפציץ. הבוקר הפציע. כרגיל נאלצנו לסגת…  ומייג'ור צאלח באדר, מפקד המשטרה, רשם ביומנו:

האויב התקיף את המבצר התקפה עזה שנמשכה עד הבוקר. אלוהים עזר לנו להתגבר על ההתקפה הזאת, ולגרום לאויב אבידות כבדות. מודה אני לאלוהים, שהציל אותי ואת הקצינים והחיילים מסכנה גדולה וממוות. גבורתכם בעת הגנתכם על המבצר ועזרת האל, הצילונו והצילו את כבוד הצבא המצרי. (מקור: שם, ע' 543)

סוף-סוף הגענו לפעם השמינית. בפעם זאת בא "הזקן". לא בן-גוריון אלא יצחק שדה. בראש חטיבה 8. ובפעם השמינית הצליחה סוף-סוף חטיבה 8 במקום שבו חטיבות גבעתי ופלמ"ח נגב כשלו. על בסיס הידיעות שעמדו לרשותו שאל הזקן את עצמו: מדוע לא יכולנו לה, ל"מפלצת על הגבעה"? מה חסרנו בכול אחת מ-7 ההתקפות? כאמור, יצחק שדה היה סבור שהוא מוביל את ההתקפה השמינית. כאמור, לא עדכנו אותו שאחת ההתקפות, הרביעית במניין זה, לא יצאה מהכוח אל הפועל. והוא פקד, בניגוד למקובל, על התקפה לאור היום! ממערב. בשעה 16:00. כאשר השמש תהא בעיני המגנים.

קיבוץ נגבה והמשטרה מגבעה 113:

 

לעניות דעתי היה לו יתרון נוסף. המצרים החלו להרגיש את טבעת החנק. הממד הפסיכולוגי החל בפעילותו. העדויות מספרות שכבר ב-16:10 – 10 דקות לאחר תחילת ההתקפה הרגלית –  כבר נצפו הבורחים הראשונים. למזרח. לכיס פלוג'ה. 

שאול בן-חיים, סמל מרגמות מגד' 51 של גבעתי, רשם ביומנו:

לאחר שנכשלו שני הנסיונות האחרונים שבוצעו ע"י גדודנו, נפוצו שמועות כי "הזקן" בא לקחתה. באותם ימים יושבים היינו על גבעה 113, אותה כבשנו, ומשתעממים בהפוגה עד שנעשה לפתע "שמח" ונוכחנו, כי השמועות היו להן "רגליים". ביום ההתקפה רעמו תותחינו. בעודם רועמים, הופיע ה"זקן" בלוית כל פמליתו והקים את המטה הקרבי שלו על גבעה 100 ומעל לאותה שלוחה קם יער של תרני אלחוט.

כל אותה השעה לא פסקה לרגע ההרעשה מכל הכלים, שפתע התורן של גג המשטרה ועליו הדגל המצרי, התמוטט ונפל. שאגות שמחה פרצה מפי הכל. הטנקים המשיכו להתקדם ומשהגיעו התפרשו לצדדים והבטיחו את אגפי אותם זחל"מים שהסתערו לגדר, פוצצוה וניגשו לקיר הבניין. בעמדנו על 113 ראינו בבירור כיצד יורדים בחורים אחדים מזחל"מ ומניחים את חומר הנפץ ליד הקיר.

עשן כבד כיסה את הכל. אך לפתע נשמעו קריאות מכיוון עמדת הפיקוד: "הם נכנעו!  הם נכנעו!"

מקור: שם, ע' 581-580.

 

לאחר שחבלני גד' 89 הצליחו לפרוץ את הקיר המערבי של מבנה המשטרה ולחדור פנימה – נכנע המפקד המצרי, המייג'ור שקודם בינתיים לדרגת קולונל, צלאח באדר. הוא הובא אל יצחק שדה. והזקן אמר לו:

"אני מברך אותך על מלחמת הגבורה של אנשיך". מקור: רם אורן (2007), המטרה – תל-אביב, קשת, ע' 300.

 

רשמו בפניכם: ב-9 בנובמבר 1948 נכבשה תחנת המשטרה הבריטית על-ידי כוחותינו. במסיבה שהתקיימה ב-13 בחודש, בנגבה, העניק הזקן את הדגל לנגבה, לרגל שחרורה הסופי מהמצור. ואמר:

"הנצחון הוא לא רק לנו. ידוע שפה לחמה חטיבת גבעתי… ועיקר הנצחון הוא לאלה שהם חתני השמחה היום – לנגבאים." [מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, ע' 582]

ואני קורא בדף הקרבי שחיבר אבא קובנר:

עיראק-סווידאן, בבטון כתליך בטחת – כבקרן אמון, אך לבנו להט מדמים וחרון. כי נשבענו בחללי נגבה: כל כדור וכדור שנורה מצריחיך – לא ייסלח. כל פגז ופגז שעקר אילן ונפש – מידיך יינקה. והפגז שהוטל על קברו של יצחק דובנו – לא המית את המת: הוא כרה את קברך, מפלצת!

כמגדל עוון ועונש, על צריחים עקובי דמים, ניצבת על נתיב העמק – כחיה על הגבול: כך היו נדלקות עיניך, להאיר לפגזי רוצחים – ולא ידעת,כי מאחורי הבית כבר ניבט בך יום תגמול ובא!

– גורו, גורו לכם, פולשים!

מבצר זה יקרא מעתה מגדל יואב, יד ליצחק – יואב דובנו, מפקד נגבה, אשר מותו הזין קרקע מגינים בישראל ודמו הרווה את אדמת הבית, ותינוקות נגבה ישתלו פרחים בהר.

מקור: שם, ע' 583-582.

ב-1982 הוקמה מחדש חטיבת גבעתי. לא עוד חטיבת מילואים מס' 5. אלא חטיבה סדירה. והוחלט על הקמת "בית חטיבת גבעתי". הלוא לצנחנים ולגולני כבר יש אתרי הנצחה ומורשת חטיבתיים. המקום שנבחר היה משטרת עיראק-סואידן. המפלצת על הגבעה ששמה, לאחר כיבושה, הוסב ל"מצודת יואב". באותם הימים החזיק במבנה חיל האוויר. אך אט-אט העביר עוד ועוד חדרים לטובת גבעתי. והוחלט שהאתר ינציח את גבעתי לדורותיה. בשנת 1992 הוקם המוזיאון החטיבתי הפתוח לקהל הרחב. אם אתם בסביבה אתם מוזמנים להיכנס. האתר אינו פתוח בימי שישי ושבת…

 

וביום חולין אחד הגעתי לפתחה של המשטרה. וחלפתי על-פני חיל של גבעתי. בחצר – ניתן להסתובב חינם. המוזיאון – 18 ₪. ונכנסתי לרחבה. וממולי הקיר המצולק. והחור השחור. וסבבתי את המצודה. וקורטוב ממה שצילמתי הנני מביא בפניכם, ארבעת הקוראים הנאמנים:

 

ובחצר מתקיימת תערוכת נשק. צנועה (לא כל הכלים באמת מתש"ח…):

 

וממול למצודה, ליתר דיוק גיאוגרפי מדרום לה, בכביש הכניסה הפנימי ל"חמי-יואב", מטרים ספורים לפני מגרש החניה, מונחת לה מצבה. גלעד לחייל המצרי האלמוני. ושוב אותם המרכיבים כפי שראינו בפארק הד-הלום: אובליסק פרעוני ו-4 שמות החקוקים בו. והפעם שני אל"מים, רב"ט וטוראי. שיהיה. לא זכור לי שהיו כל-כך הרבה אל"מים מצריים בכוח שפלש. כך או אחרת – האתר מוזנח. לא מטופל. צמחיה פולשנית מכה בו שורש. ראו תמונות מ-2005 והשוו לאלו מ-2010.

נתחיל ב-2005:

 

ונקנח ב-2010:

כנראה שגם המצרים קצרים בתקציב לתחזוקה שוטפת…

צילומים: משה הרפז. התמונות בשחור/לבן נסרקו מתוך ספרו של אברהם אילון והוקטנו לשם הכנסתם לכתבה. במקור אין ספרור לעמודי הצילומים וכן אין קרדיט לאלה שצילמו. איתם הסליחה. רשימה זאת פורסמה לראשונה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" ב- 13 בינואר 2011.