צ'לסי הוטל, שיבויאה, טוקיו

טוקיו. רובע שיבויאה. בוקר. סוף שעת השיא ברכבת התחתית. נפלטנו מהתחתית אל מעבר החצייה שיש האומרים כי הוא העמוס בתבל. זה שעליו השקיפה סקרלט החצי עירומה. כן זו מ"אבודים בטוקיו". ג'והנסון. אבל אנחנו לא היינו אבודים. דקות קודם לכן השמשנו לראשונה את ה-J R Pass המקנה לך שוטטות בלתי מוגבלת ברכבות יפן. וגם בקו המעגלי בטוקיו. דני רצה לראות את מסדר פתיחת החנות "טוקיו הנדס". גם וגם. גם פתיחה וגם כלים. שלושה המתינו לפתיחה, ואחד, שזה אני, חצה הרחוב, ראה את שראה ופנה לבדוק. צ'לסי הוטל. והלוא יודעים אתם שביפן מקפידים יותר מישראל באשר לגרפיטי. אוי לו לזה שנתפס… והנה גרפיטי. והרבה (וזאת לאחר שאמש שוטטנו ברובע גינזה ולא הבחנתי בשמץ של גרפיטי). 

צ'לסי הוטל / לאונרד כהן

 זוכר מצוין איך בצ'לסי מזמן

את דיברת בעוצמה ורכות;

איך מצצת לי לאט על סדין מקומט,

כשברחוב לימוזינות חיכו.

זה היה היגיון של ניו יורק ומלון,

כשחיפשנו פרסום ובשר;

כך אהבנו כולנו, עובדי הפזמון,

כך אוהב עוד כל מי שנשאר.

אבל את השתחררת, את עשית את זה,

פשוט סובבת את הגב לקהל,

אבל את השתחררת, מעולם לא אמרת;

"אתה חסר לי, לא חסר לי,

אתה חסר לי, לא חסר לי," –

וכל הקשקוש המקובל.

זוכר מצוין איך בצ'לסי מזמן

היית כוכבת עם לב מהולל.

הסברת שוב ושוב שהיופי חשוב,

אבל אני מין יוצא מן הכלל.

ונופפת באגרוף בשם מי שנידון

לחיי נחיתות כעורים,

הסתדרת ואמרת: "אבל לנו לא רע,

במקום יופי קיבלנו שירים."

אבל את השתחררת, את עשית את זה,

פשוט קמת ויצאת מן הכלל,

אבל את השתחררת, מעולם לא אמרת;

"אתה חסר לי, לא חסר לי,

אתה חסר לי, לא חסר לי," –

וכל הקשקוש המקובל.

ואני לא חושב שאהבתי היטב;

יש המון ציפורי שיר פצועות.

זוכר מצוין איך בצ'לסי מזמן –

אבל נזכר לעתים רחוקות.

לאונרד כהן (2009), השירים, תרגום: קובי מידן, כנרת זמורה-ביתן, ע' 136-135.

ומי שרוצה יכול גם להאזין. כאן.

וכרגיל, ניתן למצוא גריפיטי על תריסי חנויות שנסגרו ועל הקירות שחובקים את מגרשי החניה:

הגעתי לפתיחה. הטכס לא הרשים. שתיים שקדו לאחד. אולי הגשם הפריע לקהל להתגודד. ואולי לא היו תיירים מלבדנו וכל השאר מורגלים. התאכזבתי. דני הבטיח הרים וגבעות. מאה עומדים למסדר כמו בסינגפור. אבל כאן כולה טוקיו. איך שלא יהיה השומר פתח…

 

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Sharvul  On 24 במאי 2010 at 1:41 PM

    הרחוב בו נמצאים טוקיו (Tokyu ולא Tokyo) הנדס וצ'לסי הוטל הוא חלק ממערך רחובות קטנים סביב רחוב "סנטה גאי" (Centa Gai, מהמילה Center באנגלית, ולכן "הרחוב המרכזי"), שיוצא מתחנת שיבויה לכיוון מערב ומסתיים בתיאטרון בונקמורה המכובד.

    זהו אחד האזורים היחידים בטוקיו בו ניתנת יד חופשית לאומני הגרפיטי להביע את עצמם, וכל זאת ברוח המקום המדיף ניחוחות של ה"יפני האלטרנטיבי" (בעיקר בעיני עצמו). המוזיקה (גם ברמקולים המרכזיים לאורך סנטה גאי), האופנה הכמו-פאנקיסטית, בתי האוכל המגוונים וכמובן הגרפיטי – כולם ייחודיים לאזור של של טוקיו (והכל במגבלות הסדר והטעם הטוב כמובן).

    הן בגינזה והן בשיבויה תמצא רשתות כמו טוקיו הנדס או מרואי (OIOI) או יוניקלו. אך האווירה שונה, כפי ששמת לב, בתכלית השינוי. לפחות על פני השטח.

  • mharpaz  On 24 במאי 2010 at 9:08 PM

    לנפקא-מינא
    תמיד כדאי ללמוד דבר חדש.
    תודה לך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: