רשמי מסע בפולין [20] – בורות ההריגה ביער טרנוב

יער בוצ'ינה. זבליטובסקה גורה. בורות ההרג.

טרנוב (Tarnow), הינה עיר הסמוכה לקרקוב. פעם התקיימה כאן קהילה יהודית גדולה. כ- 25 אלף יהודים מכלל כ-55 אלף מתושבי העיר. דבר לא השתייר בשלמותו. בקושי עדויות לימים שעברו. בית כנסת הרוס ושרידי בית עלמין במרכז העיר. יש המתעכבים לראות את השרידים הללו אך אנו חלפנו ביעף. בפאתי העיר מצוי פארק. אזור לשימושי פנאי ונופש. שלט. סוגי ציפורים, בעלי-חיים. טבע. או-טו-טו בנייני המגורים של הפרברים פולשים לתוכו. תהליך מוכר וגלובלי. העיור הולך ומתפשט. יער. מסלולים להליכה וגם לדיווש. שבילים. פלג זורם. ובתוך כל הפסטורליה הזאת, השקט והשלווה, ציוץ הציפורים וזמזום היתושים (הם היו גדולים ומחוצפים) – בורות ההריגה.

 

סיפור מזעזע ועם זאת אופייני לתהליכי הרצח שהתחוללו. הפרטים ידועים ורשומים בספרי ההיסטוריה. יבשים ועובדתיים. הגרמנים קבעו מועד להשמדת יהודי גטו טרנוב ובהזדמנות זאת שאלו את עצמם מדוע לא לחסל גם את האינטליגנציה המקומית, הפולנית. תחילה העסיקו הגרמנים "קבוצת עבודה" של כ- 40 פולנים בהכנת התשתית הפיזית – כריית בורות ביער הסמוך לעיר. אז הוא היה מרוחק דיו ומבודד. שלא ישמעו את היריות. שלא יראו את הרצח. שלא יהיו עדים. בשלוש לפנות בוקר ב-11 יוני 1942 החלה ההשמדה. היהודים (וגם הפולנים) שרוכזו ברינק, כיכר העיר, רחבת השוק, הועברו להשמדה ביער. 50 איש במשאית. סבב למשאית –  חצי שעה. שיטת הסרט הנע. פורדיזם. מול הנרצחים הוצבו הרוצחים. כיתה צבאית. עשרה חיילים. ירו. רצחו. טבחו. השמידו. שלוש שעות למשמרת. בסופו של יום – הושמדו עשרת אלפים איש. שמונת אלפים יהודים ואלפיים פולנים. גם ברינק טבחו הגרמנים. אומרים כי ערימת הגוויות שנערמו התנשאה לגובה של שלושה מטרים. על הגוויות פזרו כלור וכיסו בעפר. שכבה דקה של עפר – עשרים ס"מ. יעילות. לא להשקיע בכיסוי התועבה מעבר למינימום שנדרש. היעילות החסכונית היא שחשפה את שנטמן באדמה. הגשם שטף את השכבה הדקה. נחשפו הגוויות. העצמות התגלו. המקומיים סימנו במקלות עץ את מיקום הבורות. לאחר המלחמה הוקם במקום אתר הנצחה. אנדרטה, גל-עד, שבילים מרוצפים ובורות. 7 בורות. 3 ליהודים. 3 לפולנים. 1 לגורל משותף.

ת:  כשהגענו למקום ראינו אנשים ערומים, מופשטים. עדיין חשבנו שאלה רק עינויים. רציתי בכל זאת לראות, להיוודע, להיות בטוחה. הסתובבתי והסתכלתי מה מתחת לאותו תל, לאותה במה, מה בשוחה, בבור. וזה נתחוור ונודע לי. ראיתי כבר שוכבים כמה שורות של אנשים אשר נורו למוות, ב-12 אנשים היו שם. ואני רוצה עוד להזכיר כאן שילדתי אמרה לי עוד בגיטו: אמא, מדוע הלבשת לי את בגדי השבת, הרי ליריות ולמוות מובילים אותנו; וכשעמדנו ליד הבור אמרה: מדוע עומדים אנו ומחכים, הבה נברח. וצעירים אחרים ניסו וביקשו לברוח, אך לא הצליחו להתרחק, אף לא צעד אחד. בו-במקום ירו בהם והרגום. היה קשה מאוד בהליכה. הילדים סבלו. התחלפנו. אנשים נשאו את ילדיהם ונשאו ילדי-אחרים על ידיהם כדי לדחוק את הקץ, לדחוק את קץ העינויים של הילדים. ההורים והאמהות היו נפרדים לשלום מילדיהם. אב בית הדין:  איך נותרת בחיים מכל ההרג? היועץ המשפטי:  היא תספר את הכל בלשונה. אב בית הדין:  טוב, אדוני ידריך אותה קצת. ת:  אותנו הובילו, האיצו אל הבור. כבר היינו ערומים. אבי לא רצה להתפשט כליל, הוא נשאר בבגדיו התחתונים. היועץ המשפטי:  אז קרעו ממנו הגרמנים את הבגדים? ת:  הגיע תורו להריגה. אמרו לו להתפשט. לא רצה להתפשט את כל בגדיו. נשאר בבגדיו התחתונים. היכו בו קשות ולא רצה. קרעו מעל גופו את הבגדים וירו בו. אני ראיתי. ש:  והוא נפל אל הבור. ת:  אחר-כך תורה של האם. האם לא רצתה להיות ראשונה ושלחה אותנו. אנחנו שלחנו אותה. בין כה וכה לקחו אותה. דחפו אותה וירו בה. אחר-כך הגיע תורה של אם האב. אשה כבת שמונים. אחר-כך הגיע תורה של אחות אבי. גם היא עמדה כשילדים פעוטים בידיה. ש:  לבסוף הגיע תורך? ת:  אחר-כך הגיע תורי. אחר-כך היתה האחות: כמה שלא סבלה בגיטו, כמה שלא ספגה, בכל זאת ביקשה להישאר בחיים. עמדה עירומה והתחננה על חייה. יחד עם עוד חברה. הסתכל לעיניה וירה בה ישר, בה ובחברתה. אחותי וחברתה, שתיהן נורו. ועוד אחות. אחר-כך הגיע תורי. ש:  הוא שאל אותך משהו? ת:  הפניתי את ראשי. הרי הלכנו כשפנינו אל הבור. הפניתי את ראשי והוא שאל אותי: במי לירות בראשונה – בבתך או בך? לא עניתי דבר. הרגשתי איך שהבת נקרעת מעלי, הרגשתי את זעקתה האחרונה ושמעתי כיצד היא נורתה. אחר-כך פנה אלי. הפניתי את ראשי. הוא תפס בשערותי וביקש לירות בי. נשארתי עומדת. שמעתי יריה, אך נשארתי עומדת. הוא סובב אותי בחזרה. החל לטעון שוב את האקדח. סובב אותי וירה ונפלתי. ש:  ואז נפלת לתוך הבור? ת:  נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עלי. חשבתי שאני מתה. אבל בכל זאת, עם כל מותי, אני מרגישה משהו. הרגשתי שאני נחנקת כי נפלו עלי אנשים. הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני יכולה לנוע, שאני חיה. אני נחנקת: אני שומעת את היריות. עוד אדם נופל. אבל נאבקתי ונאבקתי שלא איחנק. לא היו לי כוחות. והנה פתאום אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל לאחרים. אני רואה אנשים סוחבים, נושכים, שורטים, מושכים אותי למטה. בכל זאת אני, בשארית כוחותי, עולה כלפי מעלה. עליתי ולא הכרתי דבר. אנשים כה רבים היו מוטלים ושכובים – לא הכרתי דבר. רציתי להכיר, אבל לא יכולתי. קולות אימה, קולות נוראים. ילדים זועקים אבא, אמא. לא יכולתי לעמוד על רגלי. אב בית הדין:  הגרמנים היו עוד שם באותו הזמן? ת:  לא. הגרמנים לא היו. לא היה אף אחד. היועץ המשפטי:  את היית ערומה ומלוכלכת בדם. ת:  הייתי ערומה ומגואלת בדם, מלוכלכת מכל הגופות אשר שוסעו. ש:  מה היה לך בראש? ת:  כאשר ירה בי היה לי פצע בראש. יש לי עד היום סימן גדול שאני פצועה בראש מהגרמנים (העדה מראה את הצלקת). בכל זאת יצאתי. מחזה איום ונורא. קולות-האימים היו למעלה מנשוא, קולות הילדים הקוראים לאביהם ולאמם. חשבתי: אולי בכל זאת אמצא את בתי בין כל הילדים. התחלתי קוראת שמה: מרקלה. ילדים קראו לאבותיהם ולאמהותיהם. איש לא הכיר את אחיו. ש:  היו עוד נשים? ת:  הנה אני רואה במרחק שתי נשים. אני לא הכרתי אותן, הן לא הכירו אותי, אבל רצנו זו אל זו. אמרנו: מי את? אמרנו: מה נעשה? אמרנו: גם את נשארת בחיים? בינתיים שמענו קול אשה קוראת: הוציאו אותי מתוך בור-הגוויות. ידיה היו שלוחות. ש:  הוצאתם אותה. זאת היתה… רוזנברג. ת:  הוצאנו אותה מתוך הגוויות של האנשים שהיו נושכים, גוססים. בקשה שנמשה עוד. לא היה לנו עוד כוח. ש:  נקצר, גברת יוסלבסקה. זה היה קשה לספר וקשה לשמוע. ספרי לנו, הסתתרת? ת:  כך נאבקנו כל הלילה וחלק מן היום. פנינו כה וכה וראינו גרמנים עם סוסים, עם אתים, שבאו לסביבה. ש:  אז הם אספו את כל הילדים שנשארו וירו בהם שוב? ת:  בתנועת-יד פקדו הגרמנים על הגויים לאסוף את כולם. החלו אוספים באתים, ועוד נשארו רבים בחיים. ילדים תעו על פני השדות, ואני הלכתי. בשדה היו ילדים רבים. הילדים באו, נטפלו אלי ולא עזבו אותי. ישבתי שם בשדה ולא זזתי. ש:  אחר-כך באו הגרמנים ואספו שוב את הילדים?     ת:  הגרמנים ציוו על הגויים לאסוף את כל הילדים אבל אלי לא נטפלו ואני נשארתי שם. בילדים לא היה צורך לירות הרבה. נתנו יריה או שתיים וכבר נפלו. הנערה רוזנברג התחננה על חייה בפני הגרמנים. אך לא שעו לה. ירו בה. ש:  גברת יוסלבסקה, אחרי שעזבו את המקום עלית על הקבר וישבת שם. ת:  הגרמנים יצאו והשאירו את המכונית עם הדברים בלילה. ניגשתי לקבר וביקשתי את נפשי למות: מדוע נותרתי אני? האחרים כבר נגמר עמהם. חשבתי שייפתח הקבר ואפול גם אני אל תוכו. דם ניתז לכל עבר, עד היום, כשעוברת אני ליד מזרקת מים, אני חושבת על הדם שהוקז. האדמה רעדה ואני חפרתי ביד, ביקשתי להיכנס אל תוך הקבר הזה. חפרתי בכל כוחותי אולם הקבר לא נפתח עוד. זעקתי אל אבי ואל אמי: מדוע נותרתי אני בחיים? מה חטאתי ומה פשעתי? אנה אפנה? אין לי איש. ראיתי בעיני את כולם נרצחים והרוגים. נשארתי שם שלושה ימים ושלושה לילות. רבקה יוסלבסקה, מתוך: "עדויות במשפט איכמן", בתוך: ישראל גוטמן וחיים שצקר (עורכים), השואה ומשמעותה, תשמ"ג, מרכז זלמן שזר, ע': 96-93.

  
עמדנו מול בור הילדים. הנאצים רצחו וקברו 800 ילדים באותו היום. הגדר הכחולה הייתה מעוטרת בציורי ילדים, לבבות, בלונים… ילדים. משלחות של בתי הספר שלנו עוברות דרך אתר זה. חלק מנתיב הייסורים והדעת. הדלקנו נרות. אל מלא רחמים. פרק תהלים. אבי הקריא מדף עדות את סיפורה של אחת שנרצחה, נקברה, והצליחה איכשהו למלט עצמה מהתופת ולחיות על מנת שנזכור את סיפורה הפרטי ואת השואה בכלל.

זעם עצור בלב. רצון לבכות. ונזכרתי בדברי המשורר שאמנם לא התכוון לאסון הזה אלא לפוגרום אחר, מוקדם יותר. ההוא שבקישנייב. 1906. ובכול זאת שורות השיר הדהדו בזיכרוני:

"וארור האומר: נקם! נקמה כזאת, נקמת ילד קטן עוד לא-ברא השטן – ויקב הדם את התהום!" ח"נ ביאליק, תרצ"ט, "על השחיטה", בתוך: כל-שירי, דביר. ע' קנט.

ובשולי הטרגדיה הקולקטיבית מתרחשת טרגדיה איומה, אישית. בתזמון נוראי. אחד החברים שבקבוצה מקבל טלפון שבן-אחיו נהרג בתאונת דרכים. "אני לא מאחל לאף אחד לעמוד מול קבר של 800 ילדים ולקבל הודעה שאחייני נהרג." כך אמר. עוד ילד מת.

אני עדיין מחכה לנקמה.

נסענו לקרקוב. הלוא היא קרקא בלשוננו. נחפזנו להשתכן בטרם ישקע השמש. יום שישי. השבת כבר בפתח. זה היה סיומו של היום השלישי.

לפרקים קודמים – ראו בארכיון במדור פולין. המשך יבוא…

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)