ת"א – רחוב וולפסון 13

דוד וולפסון היה הנשיא השני של הקונגרס הציוני. והנה זכה שיקראו רחוב על-שמו בתל-אביב. כמובן שאנו זוכרים שהמערכת הממסדית כופפה את המתיישבים, הקיבוצניקים, והמירה של שמו של הקיבוץ "תל-עמל" ל-"ניר-דוד". ע"ש וולפסון… אבל מי באמת זוכר?…

ירדנו דרומה. אך הפעם לא הרחקנו נדוד. רק לדרום ת"א. שלומית שלחה אותנו לראות את שאנו מבקשים באחת החנויות שבאזור. הפרטים – מה ואיפה – לא ממש חשובים. הם רקע לסיפור. תירוץ למיקום. רחובות יצרניים. רהיטים, מנורות, בגדים, כלים, תבלינים. ועוד… כאן פועל החוק השני של הכלכלה: Mee Too. אולי מי שמחפש לא ימצא בחנות שאליה נכנס, לשכני, ויבוא ויכנס אליי לחנות. וזו רק החזית. כי ברחובות הצדדיים, העורפיים, מצויים היצרנים, הפועלים, העמלים, המהווים עורף לחזית המוכרת. הינטרלנד בלשון הגיאוגרפית.

ובוולפסון 13 נתקלנו בקיר. זו הייתה ויטרינה ישנה שנחסמה והסתתמה. ונראה כי שנים לא נגעו בה. מצידה הפנימי. ועל חזיתו של הקיר נערמו קרניים. עשרות קרניים נעוצות בקיר. ועוד חפצים. אסמבלאז'. מודה ומתוודה – זאת לא ראיתי קודם וגם לא ידעתי על קיומו של הקיר המקורנן. וזוגתי אמרה: "מה הסיפור?" ויצאתי לתור אחרי הסיפור.

ונכנסתי לחנות הראשונה משמאל. הפינתית. שהקיר שלה – הוא הוא הקיר המקרין. חנות סדקית. כפתורים וכו'. שתי נשים וגבר. מדפים וארונות עמוסים. ושאלתי לפשרו של הקיר. וענו לי: "אתה לא יודע? זה מאוד מפורסם. אפילו תיירים מגיעים לכאן."  "ובכול זאת," שאלתי, "מי עשה, מתי עשה?". השתררה שתיקה. ואחר מכן הסבירו שהם לא יודעים מי האחראי לקישוט החיצוני של חנותם, הם לא רוצים להתעסק איתו, הוא בא בלילה ועושה מה שעושה. "כמה זמן זה נמשך?" התעקשתי. לא זוכרים. בטח מעל לעשר שנים. ופנו לעיסוקם. הבנתי את הרמז. שלוש דקות החסד שניתנו לי נגמרו…

עברתי לחנות השנייה. זו שמימין לקיר המפוסל. שניים עסקו בפריקת ציוד מטנדר שמיקם את עצמו בחזית הקיר. לוחות עץ. פורנירים. פורמייקה. לבידים. הבטתי למעלה. השם התנוסס – מקור הפורמייקה למטבחים. וחזרתי על השאלות. והשניים, תוך כדי שהמשיכו בפריקה, סיפרו לי שזהו ש'. ש' המשוגע. הוא עוסק בעיצוב הקיר. נכון. מעל לעשור. כבר תריסר שנה. לפעמים הוא גם קורא בקפה… או פותח בקלפים או במה שזה לא יהיה. ורצוי לא להרגיז אותו. צפויות קללות ללא סוף וגבול. ובכלל, הם צריכים להמשיך לעבוד. גם כאן נגמרו שלוש דקות החסד.

זהו. התחקיר נגמר. ובפינה חיכה לנו בית-קפה. מקומי. לוקלי. לא משוייך או מסונף לרשתות. יתרון. כבר קיבל נקודת זכות. התיישבנו. אפשר לקבל פעמיים קפה הפוך, נטול, אחד גדול ואחד רגיל, וקרואסון – לא שוקולד? ונותרו רק הצילומים לזיכרון.

צילומים: משה הרפז (2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכאל יעקובסון  On 17 במרץ 2010 at 8:57 PM

    האמתש בוולפסון לא יוצא לי הרבה להסתובב למרות שאני מאד אוהב את המקום.

  • שרון רז  On 17 במרץ 2010 at 9:42 PM

    פסיכי לגמרי, ביזאר קשה. נתקלתי כבר בדברים די דומים. אתה תוהה על מורכבותו של מוחו של האדם…
    תודה שהבאת

  • אתי דרור  On 16 בנובמבר 2014 at 1:17 PM

    אומנם עברו 4 שנים מאז שנכתבה הכתבה ועכשיו אוכל לשפוך אור על התעלומה. תמיד הקיר יוחס לאיש בשם שמעון המקלל, שבא לשבת על כסא ועוסק בכישופים וקללות. אך האמת היא שהשופרות על סורגי החנות נתלו ע"י אבי, יהודה יבנאי, בעל החנות למסגרות ממש ממול. הוא התחיל לתלותם כהלצה וכשראה שהתחילה אגדה אורבנית סביב השופרות המשיך לתלות דברים נוספים ולנפח את האגדה. הקיר והחנות של אבי הפכו להיות תחנה קבועה בסיורי פלורנטין עד שהחנות עליה תלויות השופרות נקנתה והשופרות הוסרו. אך בזה לא תם הסיפור…. את השופרות החליפה דלת מיוחדת בחנותו של אבי המלאה חתימות וד"שים מכל מיני אומנים וציירים שעברו או התגוררו בסביבה. אפשר למצוא שם חתימה של דודו טופז, קובי אוז, מנשה קדישמן , מאיר פיז'חזדה וכיוב…. לצערי אבי נפטר לפני כחודש ובזה תמה אגדה אורבנית שחיה ונשמה והיתה חלק אינטגרלי בשכונה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: