ב-12 ביולי, במקביל לקרב בעבדיס ובנגבה יצא כח ממשטרת עיראק-סואידן, עקף את נגבה וכשהוא נסמך על מוצב גבעה 113 תפס את משלט 105. ממש בעורפו של הקיבוץ. והדרך ממחנה ג'וליס לנגבה – נותקה.
בערב הגיעה הפקודה ממטה החטיבה – לכבוש את גבעה 105. צ'רה, המג"ד, הוציא פקודה למפקד פלוגה א':
אויב – בגודל לא ידוע נערך להגנה על המשלטים מערבה לכביש ג'וליס-נגבה. ריכוז א' – 105. ריכוז ב' – 102. ריכוז ג' – 103. בריכוז א' מוצבים תותחים.
כוחותינו – פלוגת חיל-רגלים בציוד רגיל בתוספת 3 פיאטים. 3 ג'יפים ברזרבה.
התפקיד – לתקוף ולהשמיד את האויב.
השיטה – תצא עם פלוגתך בשעה 122300 בכלי-רכב למחנה ג'וליס. משם תנוע לעבר הכפר ג'וליס ותצא מכיוונו ליעדים במבנה. תפצל את כוחותיך בנקודת היערכות: מחלקה אחת תעלה על ריכוז א', שנייה על ריכוז ב' ושלישית בעורף להבטחת אזור הפעולה.
מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, ע' 293.
בליל 14/13 ביולי תקפו פלוגה א' של גד' 54 ופלוגת הג'יפים, בפיקודו של המג"ד, צ'רה, את המשלט. חיילי החי"ר לא כל-כך עמדו במשימה. ואז נקראו הג'יפים לעזרה. "לשטוף" את הגבעה. ואכן היא נשטפה. אחרי קרב קצר ברחו המצרים לכיוון גבעה 113. לפי התחקיר – היה זה כוח של כגדוד. שוב תקפנו ביחס הפוך בין מגן לתוקף. הפעם הצלחנו. בבוקר נספרו עשרות הרוגים – מעל ל-100 גוויות! – ושלל רב.
הקרב על כיבושו של משלט 105 היה ניצחון מכריע. וכך מתאר אותו הדף הקרבי של חטיבת גבעתי:
חזית הדרום
מטה חטיבת גבעתי
מות לפולשים!
דף קרבי אור ליום 14.7.1948
כלבי אנגלו-פארוק תחת גלגלינו!
מכת החושך – מכת הדם
מיני נגבה – עוד הם עומדים כחומת ברזל מלובן ונחשולי כלבים מסתערים ומנפצים ראשיהם אל כתלי המגן, פורצים ונסוגים, ויללת פצועיהם מתערבת ברעמי שרפנלים – השלך פתאום הס בשדה הקטל.
הבוקר האיר: ואין תותחי האויב פועלים. שעה 0900 – המגנים מתכוננים, כבכל יום – לחידוש התקפת האויב – ולא באה.
שעה 1200: טנקים לא יורדים. שעה 15:00: חיל הרגלים לא עולה על הגבעות. שקט: שקט מוזר בשדות.
אך אנחנו יודעים: היום לא יבוא האויב. כי בלילה הזה היה ליל מכת הדם.
בשעה 0300 יצאה פלוגת חיל הרגלים בסיוע כוח הקומנדו הממונע של החטיבה להתקפה על ריכוז הצבא המצרי שערך את כוחותיו מחדש במשולש נגבה-ג'וליס-"113". ההתקפה נמשכה כל אותו לילה, עד שחר. תחת מחץ הסתערות של חיל-הרגלים והממונעת שלנו, נפרצו קוי האויב והריכוז המצרי נתרסק בבהלה בלתי שכיחה נסוג לכל העברים. למעלה מ-10 פיאטים, 2 מכונות-יריה, 4 זחלים ושלל רב השאיר האויב בשדה.
בשעת ההסתערות רותקו יחידותינו באש חזקה של האויב – שכוחו נמדד לגדוד מלא – ובקרב ממושך ועז, פנים אל פנים, הוכרע צבא האויב – ושועלי-שמשון פרצו עברו קדימה! ולפתע – הייתה רכה האדמה – גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם.
נרתע הנהג: בני אדם תחת גלגליו! רגע, זכר את נגבה, את בית-דראס – וידרוס!
אל רתיעה, בנים: כלבי רצח – דינם דם!
וככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החירות.
ולא די, שנסו מותניים, בחורים: הנה הג'יפים שלנו יהיו מחר לאמפיבות! כי בנחל נצעד. בנחל דמם של פולשים. מבית עפה אל עיראק סוואידאן. מאשדוד אל – – – עד יטבעו עד צוואר! – עד לא ישובו כלבים לגבול מאורתם.
דרסו!
כלבים.
אבני מסורת קרבית: לציון המשימה ולאות הוקרה וכבוד, תקרא מעתה הפלוגה הממונעת: שועלי שמשון.
מקור: אורי אבנרי (1990), בשדות פלשת, זמורה ביתן, ע': 141-140.
בואו ונקרא את שכתב הצד האחר, השני, המצרי. בזיכרונותיו, כתב מיודענו גאמאל עבד-אל-נאצר את המשפטים הבאים:
נודע לי בבית-החולים בו שכבתי פצוע, מפי קצין מפלוגתי, כי על הפלוגה אשר עמה יצאתי, עם שחר, אל המוצב שעל פרשת הדרכים בין נגבה והמושבות, הסתער בלילה חיל-הרגלים, פרץ קרב כידונים, נורו יריות ונזרקו רימונים. אך לבסוף השאיר האויב נשק ותחמושת בשדה-הקרב, ואילו חיילנו חזרו למוצביהם כגיבורים.
[…]
נטלתי מכונית משוריינת ויצאתי לדרך בלוויית אחד מקציני התותחנים. לא עברה שעה קלה וכבר מצאתי עצמי בין החיילים הנצורים, אשר נטשתים לאחר שנפצעתי ולא ראיתים זה עשרים וארבע שעות. כשדי גיהינום נראו חיילנו, אך למרות האימים שעברו עליהם החזיקו מעמד בגבורה רבה. הוריתי למפקד הפלוגה את דרך הנסיגה. קצין התותחנים התחיל מטווח את תותחינו על מוצבי האויב. מבצע הנסיגה עלה יפה, למרות מאמצי האויב הנואשים. אותו יום נראה גדודנו במצב עלוב ומעורר רחמים…
מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, ע': 300-299.
ומה קרה לשועלים? לקקו את פצעיהם. אבנרי מספר על מקלחת, הוצאת שלל ופינוי הרוגי פלוגה א' של גד' 4:
בפרדס ליד סואפיר ערכנו מחדש את כוחנו – אנו הפלוגה שנשאה מן היום הזה את השם "שועלי שמשון". רק מחצית האנשים שרדו אחרי פעולת הלילה. כיצד נפעל הלילה בשלוש פעולות שונות?
מקור: אורי אבנרי (1990), בשדות פלשת, זמורה ביתן, ע': 142.
ב-18 ביולי השיג הרוזן ברנדוט את הסכמת שני הצדדים להפוגה. קרבות עשרת הימים הסתיימו. בשעה 19:00 יצאה ההפוגה השנייה לדרך.
עצרתי את המכונית מול השלט הקטן, השחור, המצביע לכיוון עבדיס. אנו על הכביש היורד ממחנה ג'וליס לנגבה. יורדים דרומה בעקבותיה של חטיבת גבעתי. השלטים הגדולים מכריזים על הקמה של שכונה "צבאית" חדשה בקיבוץ נגבה. סוג של "הרחבה". והיכן גבעה 105? אז זהו שהאזור שטוח. ולא נראית באופק גבעה נישאה. יגעת ומצאת – תאמין. בקצה מטע מונח סלע רב מידות. ועליו הציון כי כאן (או בסמוך…) היה משלט 105. שלט המוצב ליד הסלע, היה אמור לתת לנו, הצופים, את תמונת הקרב. כתבתי "היה". זאת משום שהשלט דהוי. וכל שכתוב עליו נמחק עם הזמן. כמו גם הזיכרון.
בל תטעו: התמונות הקודמות, שבתחילת המאמר, צולמו לפני כחמש שנים. עברתי בסביבה. חיפשתי מחצבות נטושות על-מנת להפכן לאתרים להחדרת מים. כחלק מתכנית מתאר ארצית משולבת למשק המים. אבל התמונה האחרונה, של יולי 2010, מדברת בעד עצמה. לעצמי אוכל לומר כי איכשהו שימרתי תיעוד. במקרה. אז לא חשבתי שאכתוב על-כך ואעלה זאת לרשת. אבל החיים דינמיים. ואתה זורם…
כן, תאמרו – נדרש תקציב. נכון. מסכים אתכם. אך לא אצביע על מקור. שנערי האוצר יפתרו (או שלא…).
צילומים: משה הרפז (2005, 2010). תרשים המשלט ותרשים הקרב נסרקו מותוך ספרו של אברהם אילון (הלך לעולמו זה לא מכבר). כל התמונות והסריקות הוקטני על-מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאתר. רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב- 23.12.2010 ב-"מחשבה שניה", פוסט-מגזין לנושאי תרבות וחברה.
משה הרפז 
תגובות
כתבה מעניינת על הקרבות המלחמתהשחרור וצילומים מאירי עיניים.