בית רומנו. האמנם הקניון הראשון של ת"א?

בית רומנו – האומנם ה"קניון" הראשון בת"א?
 
בית רומנו. בת"א ולא בחברון. ג' טען שהוא הקניון התל-אביבי הראשון. החנינו את המכונית ליד "סדנאות האמנים". על הפרק סיור בגלריות הדרומיות: סדנאות האמנים, ארליך, אלפרד, דרום – ככול שיספיק לנו הזמן (בהתחלה אפילו פינטזתי על "מתחם נגה"). תחילה הלכנו למזרח. אחר כך פסענו לכיוון צפון. הגענו ל"דרך יפו".  הגיעה העת לחזור. כיוון שלא חוזרים באותה הדרך החלטתי להשלים את מלבן המסע – לפנות למערב ולאחר מכן להדרים. חום יולי-אוגוסט. נצמדים לצל הבתים על מדרכות האספלט המלוהטות. יצאנו מפלורנטין ואנו מקיפים את שכונת "מרכז מסחרי" בדרכנו שוב לפלורנטין. לסגור את המעגל. בעצם את הריבוע…

פנינה נכנסה לאחת החנויות. אני נותרתי בחוץ. על המדרכה. תר אחר פיסה של צל. ומסתכל. בפינת הרחוב היה ממוקם דוכן (פעם כנראה והיה נייד…). מיצים וכעכים. גם בייגלה… לידו ישבו שניים. נקרא להם א' ו-ב'. (כמה מקורי הדבר). שתי נשים שאחת מהן דחפה עגלת ילדים עצרו אף הן. איכשהו פספסתי את ההתחלה אולם הן שאלו איפה יש שירותים. א' צחק ואמר שאם היה לו הוא היה מיליונר. ב' ענה להן בערבית. הללו הודו והמשיכו בדרכן. ב' פנה אלי ואמר: "כשאני מדבר בערבית החבר'ה האלה חושבים שאני באמת ערבי." שאלתי אותו מניין לו הערבית המשובחת לדבריו והוא השיב: "בעיקר מהצבא."  ענייני שו-שו. ובכול זאת מהיכן. התחמק מהתשובה. ב' טען כי יש לו כשרון לשפות. עברית, ערבית, גרמנית (שהה באוסטריה כשלמד פיזיותרפיה). "אבל תשאל אותי כמה זה עשר ועוד אחד אני לא יודע." אמרתי שבזאת אני יכול לעזור לו ובתמורה הוא יעזור לי עם השפות.

 

בית רומנו ניצב ממול. ממוקם בגדה הצפונית של דרך יפו. בקצה הצפוני של שכונת "מרכז מסחרי". האם השם של השכונה הזאת עדיין מוכר? המבנה תופש כברת שטח בנפחו ביחס למבנים הצמודים לו. אך חזיתו לא מרשימה במיוחד. עובר אורח אפשר ולא ישים לב לפנימו. במרוצת השנים ספג הטיח את פיח המכוניות והאוטובוסים של הרחוב הסואן.
שאלתי מה הם יודעים על בית רומנו. לא הרבה השיב ב'. אבל הוא הביא את ג' מחנות סמוכה. ג' טען כי בדיוק עכשיו מלאו לבית רומנו שישים שנה. "בית רומנו הוא הקניון הראשון של ת"א ובנה אותו יהודי סלוניקאי בשם רומנו." א' לא התלהב: "תעזבו אותו." רטן. ג' הוסיף: "הכי טוב שתכנס שמה בסוף . בצד ימין יש את החנות של כהן. חנות בגדים. תשאל אותו. הוא הכי ותיק."

 

 

 

 

 

זוגתי שתחיה צצה מאי-שם. חצינו הרחוב. נכנסנו לבית רומנו בשערו הדרומי. שער ברזל שבשבתות ובלילות יהיה מוגף. מרבית החניות הן של מוצרי טכסטיל. בגדים מכול הסוגים. כאן החלו החברות הגדולות את דרכן. חנויות שמכרו תוצרת לודזיה, גוטקס ואחרות. נותרו השלטים. מעט חניות מוקדשות לסדקית. השומר לא אייש את עמדת השמירה המאולתרת. הוא היה טרוד בהסדרת חניה. צרה מכדי להכיל את כולן. וזאת לאחר שבעליהן קיבלו ממנו את האישור להיכנס…

מבנה מלבני, מאורך ובעל חצר פנימית. בחצר נפרקות/מועמסות הסחורות מכלי הרכב. בעיקר מסחריים. נמתח מרחוב יפו ועד לתוואי המסילה התורכית של קו "יפו-ירושלים". פתחו הצפוני מופנה למסילה הישנה. היום מגרש חניה. בעתיד – קצה "אוטוסטראדת שלבים" שמתחתיה תשעט הרכבת התחתית. ביום מן הימים. המבנה בעל ארבע קומות. פה ושם תלויים מזגנים. קומת כניסה – חנויות. השאר – עסקים קטנים/זעירים: מחסנים/משרדים/מפעלים. וישנו גם מרתף. נראה יותר כפסאז'.

ארבעה גרמי מדרגות. מדרגות רחבות. משוישות.  ויש גם מעלית. בארבעת הפינות הפנימיות של החצר. פניתי לעלות במדרגות. מחפש אחר זווית צילום אחרת. מבט על. לאחר שהושב סדר המכוניות על כנו חזר השומר לעמדתו והסתכל עלי במבט תוהה. איש עם כובע ומצלמה. מה לו ולמקום הזה? מה בא לחפש? משך בכתפיו. ושוב נקרא לסדר…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עליתי לקומה השנייה. חציה מעין אכסדרה. מרפסת מעטרת את הדופן הפנימית של המבנה. המרפסת פונה לחצר. התבוננתי באקשן שבחצר. הסתכלתי למעלה. אין עוד מרפסות. הקומות העליונות נטולות מרפסת. אבל מה עם הגג? המשכתי לטפס. הגעתי לקומה השלישית. נער צעיר הגיח מאחד החדרים. נמוך קומה. בגופיה. ניכר עליו שהוא כועס. פנים מתוחות. שפת גוף תוקפנית. נקרא לו ז'. "מה אתה עושה כאן? זה שטח פרטי." סינן בכעס. הסתכלתי ימינה. הסתכלתי שלאלה. לא ראיתי שום שלט בנדון. גם לא נכנסתי ועברתי בדלת כלשהי. לא הסכמתי איתו. חדר מדרגות הוא המרחב המשותף. הוא לא התרשם ושוב קרא: "שטח פרטי." התעלמתי והמשכתי לעלות. שמעתי אותו קורא. האם הזעיק עזרה כנגד הפולש? בקומה הרביעית כל הדלתות היו סגורות. גם אלה שהובילו אל הגג. שבתי על עקבותיי. ואכן בקומה השלישית חיכתה לי התגבורת. נקרא לה ח'. "למה לא אמרתם שהגג סגור?" הקדמתי ושאלתי. "שטח פרטי." חזרה התגבורת על המנטרה.  כל עוד צועקים – לא נורא. לרגע חשדתי שהם יעברו לאלימות פיזית. שפת הגוף הורתה על מינון גבוה של עצבנות וכעס. רעד קל שאינו מוסבר. אבל זה לא קרה. המשכתי לרדת. השניים השתתקו. נותרו למעלה. מן הסתם שבו לעיסוקם. תופעה מעין זאת מתרחשת בתדירות גבוהה. במקומות מסוימים. אדם זר, לא מוכר, החמוש במצלמה הוא בגדר של חשוד. בעיקר חושדים בו כי הוא שייך למס-הכנסה. מן הסתם ישנם דברים בגו…

 

 

 

אספתי את זוגתי והמשכנו לקצה הצפוני. פנינו ימינה. לא מצאנו את כהן…

 

היציאה הצפונית

 

 

 

דלת שמובילה לשומקום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במרשתת חיפשתי את "בית רומנו". התל-אביבי. NADA. לא מצאתי דבר וחצי דבר. או שמגיעים לחברון או לחנות הממוקמת באזור או לטיול/סיור שנושק למקום. אך לא למי בנה ומתי. פניתי למדפי הספרות שלי. אצל "ספר ת"א" של דרויאנוב (1936) וב"ההיסטוריה של תל-אביב" (2001) שחיברו יעקב שביט וגדעון ביגר (כרך ראשון: משכונות לעיר 1909 – 1936) לא מצאתי אזכור למקום. חיפשתי תחת השם "מרכז מסחרי". גם כאן העליתי חרס.

בספר "עיר לבנה, עיר שחורה" (2005) שכתב שרון רוטברד נמצאה תשובה חלקית. מצאתי מפה של ת"א המתוארכת לשנת 1945. הפרטים נכונים ל-1941. המקום שבו ניצב קיים בית רומנו היום אין כל סימון למנה. מגרש ענק ריק ממבנים. מכאן עולה כי נבנה הבניין אחרי 1941 ומשמע שמושג הזמן של ג' די נכון.

 

משמע צריך ללכת לארכיונים. אלה שלא העלו אותם לאינטרנט. לא לכל שאלה תמצאו תשובה באינטרנט. צריך ללכת למילה הכתובה בספר מאובק המונח על מדף. רק צריך למצוא את המדף הנכון…

 

ביקשתי מאילה שתקשר אותי עם בעלה. דני. יש לו חנות בהרצל. שנים רבות. ממשיך דרכי אבות. עסק משפחתי. דני הסתקרן. הוא זכר שהיה עובר ליד בית רומנו בדרך לבי"ס תחכמוני שבו למד. סוף שנות ה-40. כבר אז ניצב הבניין על תילו. הבטיח לבדוק. לאחר מספר ימים חזר עם תובנות חדשות. בתחילת הרצל יש חנות שבעליה למד עם יפה רומנו. הבת של רומנו. המבנה, לטענתו, הוקם ב-1944 כבניין למשרדים. ואכן עם קום המדינה שכנו בו משרדים ממשלתיים. בתחילה היה זה משרד הביטחון. לאחרמכן משרדי מס הכנסה. נפל לי אסימון – פקיד שומה 1. את זה דווקא זכרתי. אבל זה כבר היה בשנות ה-70.

 

פניתי לאתר משרד הביטחון ושאלתי שאילתה. בכתב. לאמת את הטענה. וחזרו אלי בדוא"ל: "מבדיקות שערך משרד הביטחון עולה כי בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 היו אגפי משהב"ט פזורים בשישה מבנים ברחבי ת"א – יפו. אחד מהם היה "בית רומנו" בו שוכנו משרדי אגף האספקה של משהב"ט. עם השלמתו של מבנה הקבע של משהב"ט בקריה, ב- 1952, פונו משרדי אגף האספקה מ"בית רומנו" ונמסרו לידי משרד העבודה." (סוף ציטוט ותודה לאחראית על אגף הפניות של משהב"ט).

 

הפניתי שאלה, בכתב, לגנזך עיריית ת"א – יפו בבקשה לקבל את שנת הבנייה המדוייקת, את שמו המלא של היזם ואת שם האדריכל. חלפו ימים רבים. כשאקבל תשובה הודיעכם.

 

צילומים: משה הרפז (2009)