ארכיון תג: ש"י עגנון

סיפור על סיפור

בחצרות החסידים הלך, וממשיך להלך, וכנראה שימשיך גם ללכת, ומתגלגל לו סיפור. ש"י עגנון העלה אותו על הכתב באחד מכתביו. הפעם לוקח אני אותו, את הסיפור החסידי, ומעתיקו מילה במילה, לא מעם עגנון אלא כפי שכתב לאחרונה חיים באר:

"אני לא יודע מה לענות לך, אבל אני יכול לספר לך סיפור. סיפור חסידי שעגנון שכלל אותו וסיפר לגרשם שלום, שבחר לחתום בו את ספרו על זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית. אני משוכנע שכבר שמעת אותו, אבל מה בעצם אכפת לך לשמוע אותו עוד פעם. סיפור חכם אפשר לשמוע כמה וכמה פעמים, כי בכל פעם אתה טועם בו טעם אחר כמו שכל אחד מיוצאי מצרים טעם מה שרצה לטעום במן שירד להם מהשמים כל בוקר. כשהיתה צרה מתרגשת על עם ישראל, היה הבעש"ט הולך למקום מסוים ביער, מדליק אש, מכוון כוונות ומתפלל והצרה היתה חולפת. דור אחד אחר כך, כשהתרגשה צרה כזאת, הלך 'המגיד', יורשו של הבעש"ט לאותו מקום ביער ואמר: 'את האש כבר איננו יודעים להדליק, אבל אנחנו עדיין יודעים לכוון את כוונות התפילה,' והוא התפלל והצרה חלפה. ושוב, דור אחר כך שבה הצרה והתרגשה וממשיך דרכם של השניים, ששכחתי משום מה את שמו, הלך אל אותו מקום ביער ואמר: 'את האש איננו יודעים להדליק, גם את התפילה ואת כוונותיה איננו יודעים לומר, רק את המקום ביער אנחנו מכירים, ודי בכך,' והצרה חלפה. וכשחזרה הצרה והתרגשה בדורו של רבי ישראל מרוז'ין [נינו של המגיד ממזריטש שהיה תלמיד הבעש"ט] התיישב הרבי על כס הזהב שלו ואמר: 'איננו יודעים להדליק את האש, גם את התפילה איננו יודעים לומר, ואפילו המקום ביער כבר אינו ידוע לנו, אבל את הסיפור הזה אנחנו עדיין יודעים לספר.' והוסיף עגנון שהסיפור של הריז'ינאי השיג בדיוק אותה תוצאה שהשיגו מעשיהם של קודמיו." [חיים באר, חלומותיהם החדשים, עם עובד, 2016, עמ' 367-366].

סיפרתי ת'סיפור ל-ב"ה. והלה רמז לי שלסיפור החסידי ישנם שורשים עמוקים המתחילים לפני 3K שנים. הסיפור לעיל אכן מהדהד סיפור תלמודי ומתכתב עם המדרש. יצאתי לחפש אחריו. מצאתיו. והרי הוא מונח לפניכם:

זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח (איכה ד, יב): הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וגו', אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר (תהלים, יח, לח): אֶרדּוֺף אוֺיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ל, יז): וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו'. עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יד, יב): וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו', לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ, כב): וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו'. עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר [מדרש רבה, איכה רבתי, פתיחתא ד-חכימי/ סימן ל']

וכפי שוודאי שמתם/ן לבכם/ן לעניין – הרי לכם/ן ארבעה, גם בסיפור הראשון וגם בסיפור השני, העוקב אחריו, מלכים ו/או אדמו"רים, ההולכים ומתעייפים. אך הקב"ה, לאורך כל הדרך, הוא הדואג לבני ישראל.

© כל הזכויות שמורות. הקוראים והקוראות מתבקשים אך ורק לקרוא. ותו לא. שנאמר – לקורא עניין. שום עסק מסחרי אינו מותר ואסור בתכלית.

בעקבות רבי משה בן נחמן (הרמב"ן)

רבי משה בן נחמן (הרמב"ן). מכונה בפי אנשינו גם נחמני ובפי הערלים דאז בונאסטרוג די פורטה. נולד בתתקנ"ד (1194). הרמב"ן היה: פוסק, מקובל, משורר, רופא, רב, פרשן, פילוסוף, מלמד, פעיל ציבורי, מגשר ומפשר… בקיצור – איש אשכולות כלבבנו. בשל כך זכה הרמב"ן למעמד בלתי-מעורער ביהדות ספרד. ממשיכי דרכו הניבו את חוג ג'ירונה.

אנו, אוסף האותיות למילים ויוצר מהן משפטים, וזוגתו שתחייה, נתחיל ממקום לידתו, נתרשם מביקור במוזיאון הרמב"ן בג'ירונה, נספר סיפורים נאים אודותיו, ונקנח במקום קבורתו שלא נודע, אך אנחנו ביקרנו בו.

וכך כתב הרמב"ן:

"כיצד המציא וברא את עולמו? כאדם שהוא מקבץ את רוחו, ומצמצם את עצמו, כדי שיחזיק מעט את המרובה. כך צמצם אורו בטפח שלו ונשאר העולם חושך, ובאותו חושך קצץ צורים וחצב סלעים, כדי להוציא מהם הנתיבות הנקראות פליאות חוכמה." [1]

להמשיך לקרוא

שבע מעשיות נאות של ר' ישראל בעל שם טוב

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד. ולילה אחד, בין הערב לבין הבוקר, ביקרני רבי ישראל בן אליעזר. בעל השם. ריב"ש. בעל שם טוב. הבעש"ט. ואמר לי כי כעת הגיעה שעתו. ושאלתי לפשר דבריו. פשט ולא דרש. ומנה הבעש"ט שורה של מכובדים, אפילו מכובדים עד מאוד, שכתבו אודותיו. כינסו סיפורים. האדירו וההדירו ולא הדירו ממלאכת העשייה.

להמשיך לקרוא

היכן חנוך ומי ימלא מקומו? ובני יעקב משיבים לשאלה הראשונה ועגנון לשנייה

היכן חנוך ומי ימלא מקומו? ובני יעקב משיבים לשאלה הראשונה ועגנון לשנייה. תחילה רוצה אני לומר/לכתוב כי חביבו של עגנון היה חנוך. שכן כתב עליו כך:

"חנוך שמח בחלקו ומשמח את סוסו. קודם שיאכל וישתה נותן לבהמתו. חלב צפורים אין הסוס מבקש, ואת שמבקש חנוך נותן לו, לפיכך שניהם חביבים זה על זה ומסייעים זה את זה. כשחנוך עייף הסוס מושך את העגלה, וכשהסוס עייף חנוך מושך את העגלה, וכשהעגלה עייפה שניהם מושכים אותה." [1]

והנה הגיע החורף אל שבוש ומשהו השתבש:

"אף בבית מדרשנו הישן גבר אגרופה של צנה. נכנס אתה ואין חומו מקיף אותך. יושב אתה ואין לך קורת רוח מישיבתך. העצים מתמעטים והולכים וחנך אינו מביא חדשים. זה שלושה ימים שלא בא חנוך לבית המדרש ולא הביא עצים. חנוך שהיה רגיל לבוא כל שנים שלושה ימים נטל לעצמו דרך אחרת. שוקל אני כל גזר עד שאני מטילו בתנור ושואל, היכן חנוך והיכן העצים.

מה ראה חנוך שעקר רגליו מבית המדרש, שמא אוצר מצא בשלג והעשיר ואינו צריך לייגע עצמו בהבאת עצים. שיאלתי עליו את אנשי בית המדרש. אמר ראובן, ראיתיו היום. אמר שמעון, לא כי, אלא אתמול. אמר לוי, אתה אומר אתמול, שמא היה זה שלשום. אמר יהודה, בעגלתו ראית אותו או בלא עגלתו ראית אותו? אמר יששכר, מה חילוק אם בעגלתו או לא בעגלתו? אמר זבולון, חילוק גדול יש בדבר, שאם בעגלתו ראה אותו לא ראה כלום, שהרי שלשום שבת היה, נמצאים דבריו מכחישים אותו. אמר יוסף, מה דעתך בנימין? אמר בנימין, דעתי כדעתך. מכל מקום כדאי לחקור אם סוסו היה קשור לעגלתו. אמר דן, ואם קשור מה? אמר נפתלי, אם היה הסוס קשור משמע שיצא לדרך. אמר גד, אפשר אדם יוצא לדרך בצנה זו? אמר אשר, לא די לנו בצינת בית המדרש שהזכרת עלינו צינת דרכים.

לא טוב עשיתי שלא מיניתי את חנוך לשמש קבוע. שמש קבוע אינו מתרשל בהבאת עצים.

אומר אני לחנוך, אי לך חנוך, למה לא הבאת לנו עצים? אי אתה רואה שהוצן התנור ויהודים מרתתים בצינה. היכן היושר והיכן הרחמנות. באיזו פנים תבוא לבית דין של מעלה אחר מאה ועשרים שנה, שגרמת צער לאנשים מישראל.

ומאחר שהוא שותק מתגברת בי המרה ואני אומר, אתה חנוך אכזר והענוך שלך אכזר ועגלתכם אינה יפה משניכם. יהודים קופאים מקור ואתם מטיילים לכם להנאתכם בשלג. שמא אתם מחליקים לכם על הקרח כדרך הפריצים שאין להם בעולמם אלא תענוגים ותענוגות.

כל אותם הדברים לא אמרתי בפניו של חנוך, שעדיין לא בא לשמוע תוכחתי. היכן הוא חנוך? דבר זה צריך דרישה וחקירה.

חזרתי ושאלתי את אנשי בית המדרש, מה זה היה לו לחנוך שלא בא? אמרו, יש רגלים לדבר שיצא לכפר ונשתייר שם מפני השלג, שהרי אי אפשר לחזור בשלג זה. יפסוק השלג ויחזור חנוך. אמרתי, איני חושש לחנוך, אבל אני חושש שמא לא נמצא מחר עצים להסקה. אמרו, אם לזה חושש מר, אין לך לחשוש. אם יש מעות יש עצים, ואם יש עצים ימצא שליח להביאם.

הייתי סבור, ששימקי או יושקי או וועפטשי ילך להביא עצים. אבל וועפטשי ויושקי ושימקי בחרו להם לשבת אצל התנור מלילך ולהביא את העצים. ברם זכור רבי חיים לטוב, שהלך והביא עצים על כתפו. מכאן ואילך היה רבי חיים טוען בכל יום שק מלא עצים ומביא לבית המדרש, ובימים שהצנה מרובה – שתי פעמים ביום." [2]

לבטח שמתם לב, קוראות וקוראים, כי שמו של לוי נפקד מן הרשימה של בני יעקב. אפשר בכוונה ואפשר בשוגג. כיון שבעגנון עסקינן – אין מקום לאחרון. כך או כך, בגלל שמו של מחבר שורות אלו, שהוא ע"ש משה רבנו הזכור לטוב, שמשבט לוי היה, נמצא שלא חסר בן ליעקב ברשימה זאת.

אצל עגנון, כמו עגנון, אין סוף טוב. התעלומה נפתרה. עם הפשרת השלגים נמצאו גופותיהן הקפואות של חנוך, הסוס והעגלה.

מראי מקום:

[1] ש"י עגנון, תשנ"ח, אורח נטה ללון, שוקן, ע' 85.

[2] שם, ע' 121-120.

האוטובוס

יום חמישי. 21.5.15. אחר-הצהרים. כבר לא צהרים אך עדיין לא ערב. לאט מתקרבים אנו אל היום הארוך ביותר בשנה. תיאזרו בסבלנות חודש ימים. או-אז נקבל את הלילה הקצר ביותר שאחריו נרד, במדרון האור, אל החורף. וחוזר חלילה. הבוקר החל מוקדם מהרגיל שכן נדרשתי להתייצב בירושלים. אצל וועדת העורכים. מה פירוש? זהו מונח הקשור לתכנון – אלה נשים ואנשים, המייצגים את משרדי הממשלה השונים, המנסחים וכותבים תכנית מתאר ארצית בנושא כזה או אחר. כשירדתי מעיר בירתנו אל מדינת ת"א חשתי שהדיון היה מוצלח ושהתקדמנו במעלה התכנון עוד שורה או שתיים. על תוכנו של הנושא עליו עומלים אנו מוטל, לעת הזאת, חיסיון. רק אוכל לומר שהממשלה היא זו שהטילה את המשימה על המועצה הארצית לתכנון ולבנייה וזאת רתמה את וועדת העורכים (ועוד רבים וטובים) לביצוע המטלה. והרי התכנית תעבור, בשלב מסוים, להערות הציבור באמצעות הוועדות המחוזיות. והמבין יבין.

להמשיך לקרוא

זיכרון ברוך

אדם ברוך (הלוא הוא ברוך רוזנבלום) נפטר ב-24 במאי 2008. ארבע שנים למותו. חברו, רון מיברג, ערך סרט. מעין סרט תיעודי. האדמו"ר. מה יכול אני להוסיף? אז ככה: כמה משפטים ו-2 תצלומים מתוצרתי. ציטוטים ממה שברוך ועגנון כתבו. וכול זאת כרכתי במאמר הזה. מחווה לאדם ברוך. להמשיך לקרוא

מה השתבש בין שבוש לבית שמש?

נצא לבדוק. ברוח הימים הללו, כשביבי ואיתן מככבים כסטנדאפיסטים, אולי טוב יותר שהיו סטרטאפיסטים, יכול גם אני להודיעכם, חמשת הקוראים הנאמנים, כי הייתי הראשון שזיהה בעיות במרחב הציבורי בבית שמש. ולראייה – ראו משהו שכתבתי לפני שנתיים. על נקודת ה-ג'י. ניתן לדלג ישר לסוף המאמר… טוב, אני מרים ידיים. לא ממש הייתי הראשון. הבעיה שאת השני אף לא אחד זוכר.

להמשיך לקרוא