מסע מצולם ביער (ה)כ"ח או איך שוזרים יחד יער קק"ל עם ביאליק, עגנון, מלחמת הקוממיות, קרבות קולה וחטיבת אלכסנדרוני

ויסעו ויחנו. נסענו אם כך וחנינו. היכן? בקצה הצפון-מזרחי של אזור תעשייה, או יותר מדויק נאמץ את השם שאימצו לאחרונה גופי התכנון והוא אזור תעסוקה, המצוי בתהליכי הקמה מתקדמים, אך טרם סיימו להיבנות כל המבנים, המשתייך למועצה המקומית "שוהם". כך או כך – נכנה אותו א"ת. והדבר למתאים לשני השמות. הישן והחדש. ואתם.ן תחליטו. זהו המשכו הצפוני של פארק תעשיה חמ"ן (חבל מודיעין).

לידיעתכם.ן היישוב שוהם, וא"ת שלו, נקרעו משטחי המועצה האזורית חבל מודיעין העוטפת אותם. בדרך זו או אחרת, לאט-לאט, מאבדת המועצה האזורית שטחים לטובת יישוביה, שגדלו ויצאו לדרך עצמאית והפכו למועצות מקומיות. תהליך המתרחש ברוב המועצות האזוריות. וכך על המפה, אם תרצו, תוכלו לראות את הדמיון בין שטח מועצה אזורית לשמיכה ובה קרעים וחורים – המועצות המקומיות. רובם של המבנים שהוקמו, הוא מבנים מתועשים המשמשים כמרלו"גים – מרכזים לוגיסטיים.

יצאנו, מחבר השורות הללו וזוגתו שתחיה, במטרה להלך כברת דרך בשביל ישראל. שעתיים הלוך, שעתיים חזור. מנקודת החנייה, דרך יער (ה)כ"ח אל אנדרטת גד' 32 של חטיבת אלכסנדרוני (חט' מס' 3 במניין חטיבות תש"ח), משם, דרך שביל הלוחמים אל שרידי מבצר קוּלָה והכפר קוּלָה שנכבשו במלחמת הקוממיות. ומשם – כל הדרך בחזרה…

גד' 184 – אבירי לב

בדיוק היום, 15.10.2020, מלאו 47 ש' לתחילת מבצע "אבירי לב" שהוא צליחת תעלת סואץ ע"י כוחות צה"ל והעברת כובד המשקל של מלחמת יום הכיפורים מקרבות בסיני לקרבות בגדה המערבית, על אדמת מצרים, של התעלה בואכה ק"מ ה-101 מקהיר. ועל הדרך גם כותרה ארמיה מצרית. בקיצור היה זה יום המהפך. מהתגוננות/מגננה להתקפה.

ובדרך, מן המושב אל ראש ההר, על אם הדרך, דהיינו כביש הגישה למושב תרום מכביש 44 הוא כביש "הגבורה", פגשו, מחבר שורות אלו וידידו צ', באנדרטה שהוקמה לזכר חיילי גד' 184, שנפלו חלל במלחמת יום הכיפורים.

לדמותו של אחד משלנו – פלוני בשם ר' פייבוש ליאון

היום, 19.7.2020, לפני 150 ש', החלה מלחמת צרפת – פרוסיה/גרמניה. יהודי-צרפתי, ר' פייבוש ליאון, מצא את מותו במלחמה זאת. נתחיל אפוא במלחמה, בקצרה, ולאחר מכן נביא את סיפורו של ר' פייבוש ליאון.

חמש נקישות על דלתי וחבילה על סף הבית

לפתע נקישה על דלתי. ועוד נקישה. ועוד אחת. שלוש במניין. אין אני יכול להשתמש ב"פתאום דפיקה בדלת" משום שהמילים הללו כבר נכתבו ע"י אתגר קרת שבמעשהו אתגר אותי למצוא פתיח אחר. אני מניח שאתם מכירים את דמותו של הסופר בספרו של אלבר קאמי, הדבר, שעם מותו התברר שבספרו הייתה רק שורה אחת של פתיחה. ותו לא. ולאורך סיפורו של המספר, מדי פעם, הציע הסופר ואריאציה על משפט הפתיחה… כך או כך – פתחתי.

עגנון לחודש ניסן – סיפור על כוס יין

 

ש"י עגנון (נווה צדק). צילום: משה הרפז

עגנון לחודש ניסן – סיפור על כוס של יין. מתוך דברים שנשא עגנון עם קבלת פרס ביאליק (טבת, תשי"א):

מובא בספרים מי שמספר מעשיות של צדיקים הקדוש ברוך הוא עושה חסד למספרן ולשומען.

עגנון לחודש אדר – אין כמו אמא!

ש"י עגנון (נווה צדק). צילום: משה הרפז

ש"י עגנון נפטר לפני 50 ש'. נשתדל, אחת לחודש, בשנה זאת, להציג בפניכם/ן, הקוראות והקוראים, ציטוט מקולמוסו. התחייבות לא קלה. אבל אנו מורגלים באירועים מתמשכים.

והפעם: אין כמו אמא! מתוך דברים שנשא ש"י עגנון בספרית שוקן באירוע למלאת לו ששים שנה (אב תש"ח):

"מקובל מצדיקים שסיפורי הבעש"ט מסוגלים לנשמה ומסוגלים לדברים הרבה. ברשותכם מורי ורבותי, אתחיל ואספר.

סיפור על סיפור

בחצרות החסידים הלך, וממשיך להלך, וכנראה שימשיך גם ללכת, ומתגלגל לו סיפור. ש"י עגנון העלה אותו על הכתב באחד מכתביו. הפעם לוקח אני אותו, את הסיפור החסידי, ומעתיקו מילה במילה, לא מעם עגנון אלא כפי שכתב לאחרונה חיים באר:

"אני לא יודע מה לענות לך, אבל אני יכול לספר לך סיפור. סיפור חסידי שעגנון שכלל אותו וסיפר לגרשם שלום, שבחר לחתום בו את ספרו על זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית. אני משוכנע שכבר שמעת אותו, אבל מה בעצם אכפת לך לשמוע אותו עוד פעם. סיפור חכם אפשר לשמוע כמה וכמה פעמים, כי בכל פעם אתה טועם בו טעם אחר כמו שכל אחד מיוצאי מצרים טעם מה שרצה לטעום במן שירד להם מהשמים כל בוקר. כשהיתה צרה מתרגשת על עם ישראל, היה הבעש"ט הולך למקום מסוים ביער, מדליק אש, מכוון כוונות ומתפלל והצרה היתה חולפת. דור אחד אחר כך, כשהתרגשה צרה כזאת, הלך 'המגיד', יורשו של הבעש"ט לאותו מקום ביער ואמר: 'את האש כבר איננו יודעים להדליק, אבל אנחנו עדיין יודעים לכוון את כוונות התפילה,' והוא התפלל והצרה חלפה. ושוב, דור אחר כך שבה הצרה והתרגשה וממשיך דרכם של השניים, ששכחתי משום מה את שמו, הלך אל אותו מקום ביער ואמר: 'את האש איננו יודעים להדליק, גם את התפילה ואת כוונותיה איננו יודעים לומר, רק את המקום ביער אנחנו מכירים, ודי בכך,' והצרה חלפה. וכשחזרה הצרה והתרגשה בדורו של רבי ישראל מרוז'ין [נינו של המגיד ממזריטש שהיה תלמיד הבעש"ט] התיישב הרבי על כס הזהב שלו ואמר: 'איננו יודעים להדליק את האש, גם את התפילה איננו יודעים לומר, ואפילו המקום ביער כבר אינו ידוע לנו, אבל את הסיפור הזה אנחנו עדיין יודעים לספר.' והוסיף עגנון שהסיפור של הריז'ינאי השיג בדיוק אותה תוצאה שהשיגו מעשיהם של קודמיו." [חיים באר, חלומותיהם החדשים, עם עובד, 2016, עמ' 367-366].

סיפרתי ת'סיפור ל-ב"ה. והלה רמז לי שלסיפור החסידי ישנם שורשים עמוקים המתחילים לפני 3K שנים. הסיפור לעיל אכן מהדהד סיפור תלמודי ומתכתב עם המדרש. יצאתי לחפש אחריו. מצאתיו. והרי הוא מונח לפניכם:

זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח (איכה ד, יב): הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וגו', אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר (תהלים, יח, לח): אֶרדּוֺף אוֺיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ל, יז): וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו'. עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יד, יב): וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו', לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ, כב): וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו'. עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר [מדרש רבה, איכה רבתי, פתיחתא ד-חכימי/ סימן ל']

וכפי שוודאי שמתם/ן לבכם/ן לעניין – הרי לכם/ן ארבעה, גם בסיפור הראשון וגם בסיפור השני, העוקב אחריו, מלכים ו/או אדמו"רים, ההולכים ומתעייפים. אך הקב"ה, לאורך כל הדרך, הוא הדואג לבני ישראל.

© כל הזכויות שמורות. הקוראים והקוראות מתבקשים אך ורק לקרוא. ותו לא. שנאמר – לקורא עניין. שום עסק מסחרי אינו מותר ואסור בתכלית.

בעקבות רבי משה בן נחמן (הרמב"ן)

רבי משה בן נחמן (הרמב"ן). מכונה בפי אנשינו גם נחמני ובפי הערלים דאז בונאסטרוג די פורטה. נולד בתתקנ"ד (1194). הרמב"ן היה: פוסק, מקובל, משורר, רופא, רב, פרשן, פילוסוף, מלמד, פעיל ציבורי, מגשר ומפשר… בקיצור – איש אשכולות כלבבנו. בשל כך זכה הרמב"ן למעמד בלתי-מעורער ביהדות ספרד. ממשיכי דרכו הניבו את חוג ג'ירונה.

אנו, אוסף האותיות למילים ויוצר מהן משפטים, וזוגתו שתחייה, נתחיל ממקום לידתו, נתרשם מביקור במוזיאון הרמב"ן בג'ירונה, נספר סיפורים נאים אודותיו, ונקנח במקום קבורתו שלא נודע, אך אנחנו ביקרנו בו.

וכך כתב הרמב"ן:

"כיצד המציא וברא את עולמו? כאדם שהוא מקבץ את רוחו, ומצמצם את עצמו, כדי שיחזיק מעט את המרובה. כך צמצם אורו בטפח שלו ונשאר העולם חושך, ובאותו חושך קצץ צורים וחצב סלעים, כדי להוציא מהם הנתיבות הנקראות פליאות חוכמה." [1]

שבע מעשיות נאות של ר' ישראל בעל שם טוב

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד. ולילה אחד, בין הערב לבין הבוקר, ביקרני רבי ישראל בן אליעזר. בעל השם. ריב"ש. בעל שם טוב. הבעש"ט. ואמר לי כי כעת הגיעה שעתו. ושאלתי לפשר דבריו. פשט ולא דרש. ומנה הבעש"ט שורה של מכובדים, אפילו מכובדים עד מאוד, שכתבו אודותיו. כינסו סיפורים. האדירו וההדירו ולא הדירו ממלאכת העשייה.

היכן חנוך ומי ימלא מקומו? ובני יעקב משיבים לשאלה הראשונה ועגנון לשנייה

היכן חנוך ומי ימלא מקומו? ובני יעקב משיבים לשאלה הראשונה ועגנון לשנייה. תחילה רוצה אני לומר/לכתוב כי חביבו של עגנון היה חנוך. שכן כתב עליו כך:

"חנוך שמח בחלקו ומשמח את סוסו. קודם שיאכל וישתה נותן לבהמתו. חלב צפורים אין הסוס מבקש, ואת שמבקש חנוך נותן לו, לפיכך שניהם חביבים זה על זה ומסייעים זה את זה. כשחנוך עייף הסוס מושך את העגלה, וכשהסוס עייף חנוך מושך את העגלה, וכשהעגלה עייפה שניהם מושכים אותה." [1]

והנה הגיע החורף אל שבוש ומשהו השתבש:

"אף בבית מדרשנו הישן גבר אגרופה של צנה. נכנס אתה ואין חומו מקיף אותך. יושב אתה ואין לך קורת רוח מישיבתך. העצים מתמעטים והולכים וחנך אינו מביא חדשים. זה שלושה ימים שלא בא חנוך לבית המדרש ולא הביא עצים. חנוך שהיה רגיל לבוא כל שנים שלושה ימים נטל לעצמו דרך אחרת. שוקל אני כל גזר עד שאני מטילו בתנור ושואל, היכן חנוך והיכן העצים.

מה ראה חנוך שעקר רגליו מבית המדרש, שמא אוצר מצא בשלג והעשיר ואינו צריך לייגע עצמו בהבאת עצים. שיאלתי עליו את אנשי בית המדרש. אמר ראובן, ראיתיו היום. אמר שמעון, לא כי, אלא אתמול. אמר לוי, אתה אומר אתמול, שמא היה זה שלשום. אמר יהודה, בעגלתו ראית אותו או בלא עגלתו ראית אותו? אמר יששכר, מה חילוק אם בעגלתו או לא בעגלתו? אמר זבולון, חילוק גדול יש בדבר, שאם בעגלתו ראה אותו לא ראה כלום, שהרי שלשום שבת היה, נמצאים דבריו מכחישים אותו. אמר יוסף, מה דעתך בנימין? אמר בנימין, דעתי כדעתך. מכל מקום כדאי לחקור אם סוסו היה קשור לעגלתו. אמר דן, ואם קשור מה? אמר נפתלי, אם היה הסוס קשור משמע שיצא לדרך. אמר גד, אפשר אדם יוצא לדרך בצנה זו? אמר אשר, לא די לנו בצינת בית המדרש שהזכרת עלינו צינת דרכים.

לא טוב עשיתי שלא מיניתי את חנוך לשמש קבוע. שמש קבוע אינו מתרשל בהבאת עצים.

אומר אני לחנוך, אי לך חנוך, למה לא הבאת לנו עצים? אי אתה רואה שהוצן התנור ויהודים מרתתים בצינה. היכן היושר והיכן הרחמנות. באיזו פנים תבוא לבית דין של מעלה אחר מאה ועשרים שנה, שגרמת צער לאנשים מישראל.

ומאחר שהוא שותק מתגברת בי המרה ואני אומר, אתה חנוך אכזר והענוך שלך אכזר ועגלתכם אינה יפה משניכם. יהודים קופאים מקור ואתם מטיילים לכם להנאתכם בשלג. שמא אתם מחליקים לכם על הקרח כדרך הפריצים שאין להם בעולמם אלא תענוגים ותענוגות.

כל אותם הדברים לא אמרתי בפניו של חנוך, שעדיין לא בא לשמוע תוכחתי. היכן הוא חנוך? דבר זה צריך דרישה וחקירה.

חזרתי ושאלתי את אנשי בית המדרש, מה זה היה לו לחנוך שלא בא? אמרו, יש רגלים לדבר שיצא לכפר ונשתייר שם מפני השלג, שהרי אי אפשר לחזור בשלג זה. יפסוק השלג ויחזור חנוך. אמרתי, איני חושש לחנוך, אבל אני חושש שמא לא נמצא מחר עצים להסקה. אמרו, אם לזה חושש מר, אין לך לחשוש. אם יש מעות יש עצים, ואם יש עצים ימצא שליח להביאם.

הייתי סבור, ששימקי או יושקי או וועפטשי ילך להביא עצים. אבל וועפטשי ויושקי ושימקי בחרו להם לשבת אצל התנור מלילך ולהביא את העצים. ברם זכור רבי חיים לטוב, שהלך והביא עצים על כתפו. מכאן ואילך היה רבי חיים טוען בכל יום שק מלא עצים ומביא לבית המדרש, ובימים שהצנה מרובה – שתי פעמים ביום." [2]

לבטח שמתם לב, קוראות וקוראים, כי שמו של לוי נפקד מן הרשימה של בני יעקב. אפשר בכוונה ואפשר בשוגג. כיון שבעגנון עסקינן – אין מקום לאחרון. כך או כך, בגלל שמו של מחבר שורות אלו, שהוא ע"ש משה רבנו הזכור לטוב, שמשבט לוי היה, נמצא שלא חסר בן ליעקב ברשימה זאת.

אצל עגנון, כמו עגנון, אין סוף טוב. התעלומה נפתרה. עם הפשרת השלגים נמצאו גופותיהן הקפואות של חנוך, הסוס והעגלה.

מראי מקום:

[1] ש"י עגנון, תשנ"ח, אורח נטה ללון, שוקן, ע' 85.

[2] שם, ע' 121-120.