נוהגים אנו לחדש מסורת. אנו – כותב השורות הללו וזוגתו שתחיה. ומסורת היא לעלות לרגל בשלושה מועדים קבועים (סוכות, פסח ושבועות) אל ק"ק ירושלים, על 70 שמותיה. ואולי יש יותר… גילוי נאות: לא בדקתי את המספר שכן נתלה אני באילנות גדולים שמוסרים לי כי אכן זהו המספר. שבעים. ואנו עושים זאת, את העלייה לרגל, כבר כמה וכמה שנים. בשני הרגלים להם התרגלנו – בחול המועד של סוכות ופסח. למעט חג השבועות בו נלבש לבן, נאכל מאכלי גבינה (סוג של מסורת) ונישאר בחיק/בקרב המשפחה. לעתים מדובר בטיול בירושלים גופא ולפעמים זהו מסע בדרכים, בשבילים ובאתרים שסביבותיה…
ונתגלגלה לידינו כתבה של אורין ויינברג (24.1.19) שהתגלגלה במרשתת (לצערי איני זוכר אם היה זה האתר Ynet או שמא Walla). כל או כך שמנו אותה בצד עד שנעשה בה שימוש. וכך היה. וביום ה"ע" ובשעת ה"ש" לדרך, בעקבות הכתבה אותה שמרנו, יצאנו. טוב מראה עיניים. ארוכה הייתה הדרך. דרך מס' אחת הייתה עמוסה מקצה לקצה. יום חול המועד של פסח. זה שנפל על ברכת הכוהנים. וגם הירידה אל הבקעה לא הייתה, בלשון המעטה, מהירה. אפילו לא הייתה סבירה. מהכא להתם ארכה דרכנו מעל לשעתיים. בסוף יש סוף והגענו אל חפצנו. חוף קלי"ה. וכמה מטרים לפני הכניסה אל חוף הרחצה, אותו גדשו בהמוניהם המוני-אדם, נטוע מחנה צבאי לשעבר. של הלגיון הירדני לשעבר. ואחריו של צה"ל לשעבר…
וכך מצאנו על קירות המבנים הנטושים ציורי קיר ענקיים, פרי ידם או שמא מכחולם ו/או מברשותיהם, של מספר אמנים שחברו יחדיו ויצרו את "גלריה מינוס 430". הגלריה הנמוכה ביותר בעולם כולו. וגם מצבו של ים המלח בכי רע. זהו ניסיון, מעבר לכתמי הצבע, ליצור מודעות שהבעיה לפנינו ואנו צריכים, מוקדם ככל שניתן, לשקם את ים המלח אם לא להחיותו. כאן עוד אין בולענים. אבל אם נמשיך – תבלע האדמה את הים. איני בטוח שהניסיון הצליח. לצערנו מצב הים מחמיר והולך מדי שנה. דהיינו – כל שנה יותר גרוע…
להמשיך לקרוא ←
