ארכיון תג: יגאל תומרקין

גן הפסלים של תומרקין בחולון

מקום. גן פסלים בחולון. נטוע בין עיריית חולון לבין המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס. רח' וייצמן תוחם ממערב. גן הרצל, שממנו הגעתי אל מקום זה, מסמן את הגבול המזרחי.

להמשיך לקרוא

גן פסלים של תומרקין בברעם

והאוצר של מוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם הפנה את תשומת ליבנו לגן הפסלים של יגאל תומרקין הצמוד למוזיאון. למעשה יכולתם לקרוא לכך תצוגת קבע. האוצר מציע – מי אנו שלא ניקח את ההצעה בארבע ידיים ומצלמה?

מיהו יגאל תומרקין? צבר הוא לא. הוא נולד בגרמניה. ובגיל 6 התגלגל, עם אמו, אל ישראל. אך התרבות האירופית, והגרמנית בפרט, נוצקה/הוטבעה בדמו. הנה כך מגדיר אותו דר' גדעון עפרת בהרצאתו: "אין ספק כי הוא האמן המשכיל ביותר העובד בישראל ואין ספק כי הוא גדול הפסלים הפועלים בישראל." ורשימת הפסלים והפסלות שלנו ארוכה: דנציגר, קדישמן, אורלוף, לישנסקי, רפפורט, שמי, להמן, מלינקוב, קרוון ועוד. מאליו מובן כי מתבקשת התנצלות מאלה שאינם רשומים לעיל יען כי הרשימה אינה מייצגת דבר וחצי דבר פרט לכך שאלה היו השמות שעלו במוחי/זיכרוני בעת הכנת הרשימה. קצרה כאן היריעה ואיכותם תלון עמם דהיינו אין נופל פסל ממשנהו. בהחלט יכול שאחרים, ברי סמכא כמו עפרת ואף יותר, יחלקו על קביעתו. קטונתי מלשמש שופט.

להמשיך לקרוא

רשמי מסע בפולין [37] – אחרית דבר

תם ולא נשלם. תם המסע בפולין אך לא נשלם הזיכרון. בהגדה של פסח כתוב שבכול דור ודור צריך אדם לראות עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצרים. ולכן צריך לזכור ולא לשכוח, ולכתוב על-כך, ולהנחיל זאת לדורות הבאים אחרינו לטובה, לשלוח את ילדינו לשם, את כולם. ללא יוצא/ת מן הכלל. כאן אין משתמטים. הידע הוא הכוח. אין יכולים אנו לברוח מעברנו. אנו גם לא צריכים לברוח ממנו. ובלי עבר להיכן נלך?

להמשיך לקרוא

היכן פוגש פטר מרטין גרגור היינריך הלברג את מוחמד אגא א-שאמי?

היכן פוגש פטר מרטין גרגור היינריך הלברג את מוחמד אגא א-שאמי? מניח אני שדבר ראשון אתם שואלים: מי הם האדונים המכובדים? והרי התשובה: פטר מרטין גרגור היינריך הלברג הוא יגאל תומרקין ואילו מוחמד אגא א-שאמי ידוע יותר בכינויו אבו-נבוט. והיכן הם נפגשים? בסאביל אבו-נבוט. בעורפה של הרהט (הטענה המקובלת היא שאבו-נבוט הקים אותה בסביבות 1815 או 1820. כלומר פקד לבנותה) מוצבים פסליו של תומרקין.

נתחיל באגדה:

בימים ההם הייתה יפו מוקפת חומה בעלת שערים ובריח. בכל יום עם שקיעת חמה סגרו את שערי העיר, עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת נעילת השערים: הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים. ויהי היום והמושל אבו-נבוט יצא לטייל מחוץ לעיר והרחיק לכת בין הפרדסים. כאשר שב, כבר שקעה השמש והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך אין שומע לו. ויוסף לקרוא בזעף: 'אני המושל אבו-נבוט, פתחו את השער!' אך אין קול ואין עונה, ורק קול צחוק הגיע אליו מעבר לחומה.. ויאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא בשדה בקור הלילה.

למחרת בבוקר בא אבו-נבוט אל העיר והזעיק את יושביה וסיפר להם את המקרה אשר קרהו, וגידף את השמרים העצלים על התנהגותם הגסה וסיים את דבריו ואמר בערבית: 'מלעון אבן מלעון אלי יאחז צאחב מן אהל יפא' – 'ארור בן ארור הלוקח לו חבר מאנשי יפו'. והוא ציווה לחקוק את הדברים האלה על אבן ולהציב אותה במקום גלוי למען יראו כל עוברי אורח.

מקור: זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל.

להמשיך לקרוא