ארכיון תג: הבעש"ט

עגנון לחודש אדר – אין כמו אמא!

ש"י עגנון (נווה צדק). צילום: משה הרפז

ש"י עגנון נפטר לפני 50 ש'. נשתדל, אחת לחודש, בשנה זאת, להציג בפניכם/ן, הקוראות והקוראים, ציטוט מקולמוסו. התחייבות לא קלה. אבל אנו מורגלים באירועים מתמשכים.

והפעם: אין כמו אמא! מתוך דברים שנשא ש"י עגנון בספרית שוקן באירוע למלאת לו ששים שנה (אב תש"ח):

"מקובל מצדיקים שסיפורי הבעש"ט מסוגלים לנשמה ומסוגלים לדברים הרבה. ברשותכם מורי ורבותי, אתחיל ואספר.

להמשיך לקרוא

סיפור על סיפור

בחצרות החסידים הלך, וממשיך להלך, וכנראה שימשיך גם ללכת, ומתגלגל לו סיפור. ש"י עגנון העלה אותו על הכתב באחד מכתביו. הפעם לוקח אני אותו, את הסיפור החסידי, ומעתיקו מילה במילה, לא מעם עגנון אלא כפי שכתב לאחרונה חיים באר:

"אני לא יודע מה לענות לך, אבל אני יכול לספר לך סיפור. סיפור חסידי שעגנון שכלל אותו וסיפר לגרשם שלום, שבחר לחתום בו את ספרו על זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית. אני משוכנע שכבר שמעת אותו, אבל מה בעצם אכפת לך לשמוע אותו עוד פעם. סיפור חכם אפשר לשמוע כמה וכמה פעמים, כי בכל פעם אתה טועם בו טעם אחר כמו שכל אחד מיוצאי מצרים טעם מה שרצה לטעום במן שירד להם מהשמים כל בוקר. כשהיתה צרה מתרגשת על עם ישראל, היה הבעש"ט הולך למקום מסוים ביער, מדליק אש, מכוון כוונות ומתפלל והצרה היתה חולפת. דור אחד אחר כך, כשהתרגשה צרה כזאת, הלך 'המגיד', יורשו של הבעש"ט לאותו מקום ביער ואמר: 'את האש כבר איננו יודעים להדליק, אבל אנחנו עדיין יודעים לכוון את כוונות התפילה,' והוא התפלל והצרה חלפה. ושוב, דור אחר כך שבה הצרה והתרגשה וממשיך דרכם של השניים, ששכחתי משום מה את שמו, הלך אל אותו מקום ביער ואמר: 'את האש איננו יודעים להדליק, גם את התפילה ואת כוונותיה איננו יודעים לומר, רק את המקום ביער אנחנו מכירים, ודי בכך,' והצרה חלפה. וכשחזרה הצרה והתרגשה בדורו של רבי ישראל מרוז'ין [נינו של המגיד ממזריטש שהיה תלמיד הבעש"ט] התיישב הרבי על כס הזהב שלו ואמר: 'איננו יודעים להדליק את האש, גם את התפילה איננו יודעים לומר, ואפילו המקום ביער כבר אינו ידוע לנו, אבל את הסיפור הזה אנחנו עדיין יודעים לספר.' והוסיף עגנון שהסיפור של הריז'ינאי השיג בדיוק אותה תוצאה שהשיגו מעשיהם של קודמיו." [חיים באר, חלומותיהם החדשים, עם עובד, 2016, עמ' 367-366].

סיפרתי ת'סיפור ל-ב"ה. והלה רמז לי שלסיפור החסידי ישנם שורשים עמוקים המתחילים לפני 3K שנים. הסיפור לעיל אכן מהדהד סיפור תלמודי ומתכתב עם המדרש. יצאתי לחפש אחריו. מצאתיו. והרי הוא מונח לפניכם:

זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח (איכה ד, יב): הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וגו', אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר (תהלים, יח, לח): אֶרדּוֺף אוֺיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ל, יז): וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו'. עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יד, יב): וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו', לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ, כב): וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו'. עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר [מדרש רבה, איכה רבתי, פתיחתא ד-חכימי/ סימן ל']

וכפי שוודאי שמתם/ן לבכם/ן לעניין – הרי לכם/ן ארבעה, גם בסיפור הראשון וגם בסיפור השני, העוקב אחריו, מלכים ו/או אדמו"רים, ההולכים ומתעייפים. אך הקב"ה, לאורך כל הדרך, הוא הדואג לבני ישראל.

© כל הזכויות שמורות. הקוראים והקוראות מתבקשים אך ורק לקרוא. ותו לא. שנאמר – לקורא עניין. שום עסק מסחרי אינו מותר ואסור בתכלית.

בעקבות רבי משה בן נחמן (הרמב"ן)

רבי משה בן נחמן (הרמב"ן). מכונה בפי אנשינו גם נחמני ובפי הערלים דאז בונאסטרוג די פורטה. נולד בתתקנ"ד (1194). הרמב"ן היה: פוסק, מקובל, משורר, רופא, רב, פרשן, פילוסוף, מלמד, פעיל ציבורי, מגשר ומפשר… בקיצור – איש אשכולות כלבבנו. בשל כך זכה הרמב"ן למעמד בלתי-מעורער ביהדות ספרד. ממשיכי דרכו הניבו את חוג ג'ירונה.

אנו, אוסף האותיות למילים ויוצר מהן משפטים, וזוגתו שתחייה, נתחיל ממקום לידתו, נתרשם מביקור במוזיאון הרמב"ן בג'ירונה, נספר סיפורים נאים אודותיו, ונקנח במקום קבורתו שלא נודע, אך אנחנו ביקרנו בו.

וכך כתב הרמב"ן:

"כיצד המציא וברא את עולמו? כאדם שהוא מקבץ את רוחו, ומצמצם את עצמו, כדי שיחזיק מעט את המרובה. כך צמצם אורו בטפח שלו ונשאר העולם חושך, ובאותו חושך קצץ צורים וחצב סלעים, כדי להוציא מהם הנתיבות הנקראות פליאות חוכמה." [1]

להמשיך לקרוא

שבע מעשיות נאות של ר' ישראל בעל שם טוב

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד. ולילה אחד, בין הערב לבין הבוקר, ביקרני רבי ישראל בן אליעזר. בעל השם. ריב"ש. בעל שם טוב. הבעש"ט. ואמר לי כי כעת הגיעה שעתו. ושאלתי לפשר דבריו. פשט ולא דרש. ומנה הבעש"ט שורה של מכובדים, אפילו מכובדים עד מאוד, שכתבו אודותיו. כינסו סיפורים. האדירו וההדירו ולא הדירו ממלאכת העשייה.

להמשיך לקרוא