ארכיון תג: דוד המלך

סיפור על סיפור

בחצרות החסידים הלך, וממשיך להלך, וכנראה שימשיך גם ללכת, ומתגלגל לו סיפור. ש"י עגנון העלה אותו על הכתב באחד מכתביו. הפעם לוקח אני אותו, את הסיפור החסידי, ומעתיקו מילה במילה, לא מעם עגנון אלא כפי שכתב לאחרונה חיים באר:

"אני לא יודע מה לענות לך, אבל אני יכול לספר לך סיפור. סיפור חסידי שעגנון שכלל אותו וסיפר לגרשם שלום, שבחר לחתום בו את ספרו על זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית. אני משוכנע שכבר שמעת אותו, אבל מה בעצם אכפת לך לשמוע אותו עוד פעם. סיפור חכם אפשר לשמוע כמה וכמה פעמים, כי בכל פעם אתה טועם בו טעם אחר כמו שכל אחד מיוצאי מצרים טעם מה שרצה לטעום במן שירד להם מהשמים כל בוקר. כשהיתה צרה מתרגשת על עם ישראל, היה הבעש"ט הולך למקום מסוים ביער, מדליק אש, מכוון כוונות ומתפלל והצרה היתה חולפת. דור אחד אחר כך, כשהתרגשה צרה כזאת, הלך 'המגיד', יורשו של הבעש"ט לאותו מקום ביער ואמר: 'את האש כבר איננו יודעים להדליק, אבל אנחנו עדיין יודעים לכוון את כוונות התפילה,' והוא התפלל והצרה חלפה. ושוב, דור אחר כך שבה הצרה והתרגשה וממשיך דרכם של השניים, ששכחתי משום מה את שמו, הלך אל אותו מקום ביער ואמר: 'את האש איננו יודעים להדליק, גם את התפילה ואת כוונותיה איננו יודעים לומר, רק את המקום ביער אנחנו מכירים, ודי בכך,' והצרה חלפה. וכשחזרה הצרה והתרגשה בדורו של רבי ישראל מרוז'ין [נינו של המגיד ממזריטש שהיה תלמיד הבעש"ט] התיישב הרבי על כס הזהב שלו ואמר: 'איננו יודעים להדליק את האש, גם את התפילה איננו יודעים לומר, ואפילו המקום ביער כבר אינו ידוע לנו, אבל את הסיפור הזה אנחנו עדיין יודעים לספר.' והוסיף עגנון שהסיפור של הריז'ינאי השיג בדיוק אותה תוצאה שהשיגו מעשיהם של קודמיו." [חיים באר, חלומותיהם החדשים, עם עובד, 2016, עמ' 367-366].

סיפרתי ת'סיפור ל-ב"ה. והלה רמז לי שלסיפור החסידי ישנם שורשים עמוקים המתחילים לפני 3K שנים. הסיפור לעיל אכן מהדהד סיפור תלמודי ומתכתב עם המדרש. יצאתי לחפש אחריו. מצאתיו. והרי הוא מונח לפניכם:

זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח (איכה ד, יב): הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וגו', אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר (תהלים, יח, לח): אֶרדּוֺף אוֺיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ל, יז): וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו'. עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יד, יב): וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו', לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ, כב): וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו'. עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר [מדרש רבה, איכה רבתי, פתיחתא ד-חכימי/ סימן ל']

וכפי שוודאי שמתם/ן לבכם/ן לעניין – הרי לכם/ן ארבעה, גם בסיפור הראשון וגם בסיפור השני, העוקב אחריו, מלכים ו/או אדמו"רים, ההולכים ומתעייפים. אך הקב"ה, לאורך כל הדרך, הוא הדואג לבני ישראל.

© כל הזכויות שמורות. הקוראים והקוראות מתבקשים אך ורק לקרוא. ותו לא. שנאמר – לקורא עניין. שום עסק מסחרי אינו מותר ואסור בתכלית.

היכן צקלג? האמנם תל שרע או שמא תל שריעה?

מחבר שורות אלה, וחברו הטוב, צ"א, יצאו לתור את צקלג. ישנם מספרים היודעים לספר סיפור. בכתב או בע"פ. והמשובחים בהם – גם וגם. וישנם כאלה שלא. אני נמנה על הקבוצה השנייה. על כל פנים – רציתי לספר לכם, הקוראות והקוראים, על צקלג. אותה צקלג שראיתי במו-עיני. וחברי הטוב יעיד על כך.

מה יש בשם צקלג שכל-כך מיוחד? שכן, העוסקים לדוגמה בפרשנות לנחלת שבט יהודה, יעלו, בראש ובראשונה שם זה. לאו דווקא בפשט אלא דווקא בדרש. למהססים בדבר – אנא היכנסו לאתר 929 (כמניין פרקי התנ"ך) ותיווכחו בכך. כך או אחרת יצאנו אל הדרך. תחילה אל המקורות ולאחר מכן אל השטח. אקדים את המאוחר: בתקופה הפרסית עדיין הייתה עדות לקיומו של יישוב בשם צקלג. ואולם, כשנשמה הארץ, לאחר כיבושי יוון ורומא, כל מעצמה בתורה, לא נשתמר השם. לא בתקופה הביזנטית, הערבית, הצלבנית, הממלוכית, העות'מנית והמנדט הבריטי.

אם כן היכן היא צקלג, אותה עיר מקראית? ומה יודעים אנו עליה? ראשית דבר פונים אל ספר הספרים. צקלג, כשם של יישוב, עיר לא-גדולה (עיר שדה – דהיינו עיר קטנה ולא ראשה), מופיע בתנ"ך 15 פעמים. 3 האזכורים בדברי הימים הם "ציקלג". שאר תריסר הפעמים נטולי "י" – "צקלג". לראשונה פוגשים אנו את השם כאשר קוראים אנו את שמות היישובים (ערים כמופיע בתנ"ך) המשויכים לנחלת בני יהודה למשפחותיהם ככתוב: "וצקלג ומדמנה וסנסנה:" (יהושע, ט"ו, 31).

הבטחה לחוד, מעשה לחוד. אמנם, במסגרת חלוקת ארץ-ישראל, הובטחה צקלג לשבט יהודה, אך צאצאיו של זה לא ממשו ירשו זאת והעיר נשארה בתחום ארץ הנותרת. הארץ שלא נכבשה. צקלג המשיכה כעיר שדה פלישתית. קטנה ביחס ל-5 סרני פלשתים (עקרון, גת, אשדוד, אשקלון, עזה). כך או אחרת, חרבה עם כיבושי אשור ובבל. כל אימפריה בתורה. והוקמה שוב ע"י שבי ציון בהנהגת עזרא ונחמיה. ואכן האזכור האחרון של צקלג הוא בימי נחמיה (נחמיה, י"א, 28) המציין אותה כעיר שיושבה מחדש בשטח מדינת יהודה המתחדשת.

להמשיך לקרוא

תל צפית

תל צפית הינו גן לאומי. את המכונית החננו, כרגיל, בין דלית לבין צפית. תחנות הכוח כמובן. יצאנו לתור את התל והצילומים שלפניכם – לפי סדר התקדמותו של מבט המטייל:

להמשיך לקרוא