כפי שהראנו בפרקים הקודמים, שבה האזוריות אל האג'נדה האירופית. כבר שנים אחדות שמככבת האזוריות בשיח האקדמי והפוליטי באירופה ונכתבו אודותיה עשרות ספרים ומאות מאמרים ובהם כונתה התופעה בשמות כגון "ניאו-רגיונליזם" (Balme, 1996), "ניו-רגיונליזם" (Keating, 1998; MacLeod, 2001), "אירופה של אזורים" (Jessop, 2002), "שלטוניות מרובדת" (Tömmel, 1997; Blatter, 2004) ו"הרמה השלישית" (Sharpe, 1993).
נכתבו עבודות ומחקרים על אנגליה – חיפוש אחר אג'נדה מתאימה ומעבר מניתוח לפי מפתחות כלכליים של אזורים גרידא למדריך והנחיות תכנוניות (Baker & Wong, 2006; Bianconi, Gallent & Greatbatch, 2006), דרום-מזרח אנגליה (Allen, Massey & Cochrane, 1998), גרמניה (Brenner, 1999), אזורים "חברתיים" (Moullaert & Nussbaumer, 2005) ובחינת מדיניות פיתוח אזורית והכיסוי המרחבי שלה במדינות מזרח-אירופה (הרשימה כללה את פולין, אסטוניה, צ'כיה, הונגריה, סלובניה, בולגריה ורומניה – שהיו באותה נקודת זמן בגדר מועמדות לצירוף לאיחוד האירופי) (Bachtler & Downes, 2000).
משה הרפז 