משה הרפזאו-טו-טו מבצע "נחשון" יוצא אל הדרך. ומספר ימים לפני יום ה"ע" ושעת ה"ש" נקרא מפקד גד' 53 של גבעתי, יצחק פונדק, אל מפקדת החטיבה. ושם, בסודי סודות, נאמר לו כי באחד מן הימים הקרובים יינחת במנחת בית-דראס מטוס תובלה מחו"ל ובו נשק ותחמושת. ותפקיד הגדוד – לאבטח ולהבטיח שהמטוס יינחת, יפרוק וימריא, ללא דופי. וכן – זהו סוד שעליו להסתיר זאת מאנשיו שלו.
תרפ"ט. 1929 למניינם. מאורעות תרפ"א (1921) נשכחו קמעה. כמו גם הירצחו של יוסף חיים ברנר בפאתי ת"א הקטנה. בין לבין חלפו מספר שנים ללא אירועים מיוחדים. והגענו ל-1929. הנה שוב מאורעות. טבח בחברון. שריפת רוחמה. באר טוביה, המושבה, ב-25.8.29 נהרסה ונשרפה. החיים ממשיכים בארץ-ישראל. תמיד 2 עמים מתכתשים: היהודים והכנענים. היהודים והפלישתים, היהודים והבבלים. היהודים והיוונים. היהודים והרומאים. היהודים והערבים. היהודים והפלסטינאים. צר לי, אך נאלץ אני להסכים עם קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה".
ב-1936 החלה אינתיפאדה ערבית. לימים קראו לכך "המרד הערבי הגדול". אנו כינינו זאת "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". הפעם היה הזיכרון מן המאורעות הקודמים. השתדלנות השתלמה. הלחץ של פרנסי היישוב הניב פרי. לא הייתה לבריטים ברירה והקימו אפוא, בפאתי באר טוביה, תחנת משטרה. הם, הבריטים, טרם הבינו את הסיטואציה שהתגלגלה לפתחם. רק אחר כך נפל האסימון ובא וינגייט. ואנו רואים בהקמת תחנת המשטרה בבאטאני כפרומו להקמת משטרות מסוג טיגארט, גדר הצפון ועוד.
קיץ תש"ח. כבר הכרזנו על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. לאחר הפוגה שבים אנו אל שדות פלשת. ע"ש הפלישתים. אותם גויי הים, שבסופו של יום, מסיבות כאלה ואחרות, הביאו לקריאת ארץ-ישראל בשם פלסטין. חוזרים אל חטיבת "גבעתי" (חט' 5) הנלחמת בפולש המצרי ונספחיו. מצפון לכיוון דרום. סרגיי, הלוא היא חטיבת פלמ"ח-נגב, נלחמת מתוך המובלעת הנצורה. לכיוון הצפון וכלפי הדרום. ובין לבין, מחזיקים המצרים מסדרון יבשתי, המבתר את יישובינו ואת כוחותינו, מהים ועד להר. ממג'דל (לימים אשקלון) ועד בית ג'וברין (לימים בית גוברין) ועג'ור (לימים עגור). וכבר עמדנו, לא פעם אחת, על כך שכל כובש מנציח בשפתו את זכר הנכבש…
כשפשטו חיילי גד' 53 את מדיהם, סבר חלק מהמפקדים שמן הראוי להקים אתר הנצחה משותף לחיילי הגד'. 145 במניין. שמעון מרגולין, תחילה מ"פ ולאחר מכן המג"ד השלישי, האחרון במלחמת הקוממיות, היה הכוח הדוחף. לימים היה לאדריכל. נתן ידו ומרצו לתכנון אתר ההנצחה.
ומגלעד גדוד "הבוקעים" משכתי כמה עשרות מטר לכיוון צפון והגעתי לאתר ההנצחה של גדוד 54. כאן אשתוק, אניח את עטי, אדומם את המקלדת ואתן לתמונות לדבר.
שלושה סיבובי קרבות בחוליקאת. שני הראשונים של חטיבת הנגב. השלישי, האחרון, של גבעתי. בסוף נפלו כל המוצבים בידנו. וכיתור הנגב נפרץ. ואחר-כך מצאו נפט… והיום – מלפפונים… אבל אני מקדים את המאוחר.
האגדה מספרת ששבע פעמים (!) הצליח הצבא המצרי למנוע את כיבוש משטרת עיראק-סואידן. רק בפעם השמינית הצלחנו. ברשותכם נבדוק זאת.
זאת היערכות האויב. חיל המשלוח המצרי. שחתך וחצץ בין חטיבת גבעתי לחטיבת הנגב. בין הדרום לנגב. חטיבה 4 המצרית ולה 4 גדודים (1, 2, 6, 9) וכוחות מסייעים. טנקים וארטילריה. גיאוגרפית אנו מדברים על האזור שמדרום לקו ג'וליס-נגבה. שם מצויים משלטי הצומת. הצומת שלימים נקרא צומת גבעתי. ולא בכדי.
מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות
ב-12 ביולי, במקביל לקרב בעבדיס ובנגבה יצא כח ממשטרת עיראק-סואידן, עקף את נגבה וכשהוא נסמך על מוצב גבעה 113 תפס את משלט 105. ממש בעורפו של הקיבוץ. והדרך ממחנה ג'וליס לנגבה – נותקה.
