משה הרפז
יבשת אמריקה. חציה הדרומי. צ'ילה. דרום צ'ילה. פוארטו נאטלס. שער היציאה אל מה שיכולה להציע שמורת הטבע "טורס דל פיינה" לתיירים כמונו. אך רגע לפני שעולים על ההסעה מכאן לשם – צדה העין קיר. לאורכו של הרחוב. ועל הקיר – ציורי קיר. והקיר ארוך. כאורך מגרש כדורגל. ויש סקרנות ויש עוד זמן טרם נצטרך לעלות על ההסעה. שהיא רק שלנו – ואם נאחר קמעה לא יקרה אסון…
תחילתו של יום מבטיחה… בדיעבד: אכן היה זה יום מוצלח
לקראת הקצה הדרומי של פטגוניה הצ'יליאנית, רגע לפני שפוגשים את אלפי האיים של מחוז מגלן, בקצה הדרומי של הרי האנדים, התמקמה לה שמורת טבע נפלאה מאין כמותה. טורס דל פיינה. טורס – בשל צריחי ההרים הנישאים ופיינה בשל המים העזים, הכחולים. ובערב סיכמה אתנו פֶפֶה, שלא ראינו אותה, ולוּ רק לרגע קט, נפרדת מקנקן המאטה, ממנו מצצה ממושכות את האנרגיה הנדרשת לטיפול בתיירים, כי בבוקר הבא עלינו לטובה, נצא בהדרכתה אל שטח השמורה ונערוך מסע רגלי סביר. כלומר: לא ארוך ולא קצר. לא טרק שיימתח על פני ימים וגם לא דשדוש של שעה קלה בטבע… קבענו ל-8:00.
זהו האהו שגרם לתור היירדאל לטעות ולסבור שנבנה ע"י האינדיאנים הפרואנים ובכך ראה הוכחה לנכונות התיאוריה שלו לגבי ההתיישבות בראפה נוי (או רשימה 1). בייחוד הקיר, בעורף האהו, הפונה אל הים.
ולא כך הוא. עשינו סיבוב סביב האהו. תיעדנו ראש ועוד ראש. וגם "כובע". גלגלו הגלגל: להמשיך לקרוא
ואחרי שרשמתי בעפרון, מס' מתווים, הגיעה העת להתמודד ברישום בצבעי מים. אקווארל בפי יודעי ח"ן. יצאתי אפוא לדרך:
אמל"ט. צ'ילה. פטגוניה. מחוז מגלן. שמורת הטבע "טורס דל פינה" (Torres del Paine). אותם הרים מחודדים, ארגמניים, שכונו, ע"י ליידי פלורנס דיקסי, בשם "מחט קליאופטרה".
בחסות הזגוגית או שמא הזכוכית ישבתי ורשמתי. בחוץ – רוח. שמש לשבריר של שניה. עננים. גשם. שלג. וחוזר חלילה…
ומפוארטו נאטאלס (Puerto Natales), אחר-הצהרים, הגענו אל המלון (Rio Serrano) שמול הרכס האחרון של האנדים. הקצה הדרומי. טורס-דל-פניה (Torres del Paine). סוף העולם. רק אתה המלון והנוף השגיא והנשגב. שברוב הזמן תחת כסות העננים. וכן, גם רוח נמרץ, זועם וסוער. או-טו-טו מגיע ומשיג מהירות של 130 קמ"ש. בסופו של יום – אחלה של מקום. וכמו ליידי דיקסי – אף אנו לכאן באנו מן הדרום. אז, לפני 140 שנה עברו כאן מתי-מעט. היום כ-250,000 תיירים, לשנה, חופים בשערי השמורה.
חצי הכדור הדרומי. יבשת אמריקה הדרומית היא אמריקה הלטינית. צ'ילה. פטגוניה. התעוררנו אל יום חדש. היכן אנו? בפוארטו ואראס (Puerto Varas). ואת המכונית ששכרנו יש להחזיר בפוארטו מונט (Puerto Montt). ומשם תצא טיסתנו אל פונטה ארנס (Punta Aranes) – משך הטיסה כ-3 שעות. ומשם, לאחר המתנה של כשעה, ייקחנו האוטובוס אל פוארטו נאטלס (Puerto Natales), שהיא, העיירה האפורה, משמשת כבסיס ליציאה אל הפארק הלאומי טורס דל פינה (Torres del Paine) והדרך אליה תיארךאף היא כ-3 שעות. ומשם נתפוס מונית שתוליכנו אל המלון… אליו נגיע לקראת חצות הליל. להיות תייר זאת עבודה. וצריך אדם שיהיה לו הרבה כוחות סו"ס – סבלנות וסובלנות – במיוחד בימים כאלה בהם אתה עובר מתחנה אל תחנה ונושא אתך תקווה – שהכול יתנהל כשורה והלו"ז לא יפגע.
ביני לביניכם – כלל לא היה בתכניתנו לתהות בפרוטרוט על קנקנה של פוארטו נאטלס. ואולם, תכניות לחוד ומעשים לחוד. להם, לאחרונים יש אג'נדה משל עצמם שלעתים אינה קשורה עם סיבת היווצרותם. כך או כך, מעשה שהיה כך היה:
וולקנו קלבוקו (Calbuco)
למה ומדוע ביקור חטוף? יען כי הטיסה לפונטה ארנס (ounta Arenas) לא תמתין לנו. היא לדרכה תצא בין אם אנו במטוס ובין אם לא. וגם צריך, לפני, להחזיר את הטויוטה להרץ. העיירה שוכנת על שפתו המערבי של אגם יאנקיאוה (Lago Lianquihue). בעבר אחד מנקודות ההתיישבות של הגרמנים שהתיישבו באזור, במחצית המאה ה-19, בשל קריאתו של נשיא צ'ילה דאז. והגרמנים, כפי שאנו יודעים, ממושמעים. כבר ראינו וחשנו זאת על בשרינו… היו שפנו אל ערבות מזרח אירופה להרחיב את "מרחב המחייה של העם הגרמני", היו שהיגרו אל מינסוטה וגם כאלה שהדרימו ביבשת החדשה.
והיה ויש בידכם זמן, יום לכל הפחות, ואתם שוכנים על שפתו של אגם יאנקיאוה (Lago Lianquihue), בצ'ילה הרחוקה מכאן לפחות 20 שעות טיסה נטו ו-5 אזורי זמן, לא כולל משכי המתנה וכד', הנני להציע לכם סיבוב סביב האגם. צאו מפוארטו ווארס (Puerto Varas) וסעו הפוך לכיוון התקדמות השעון – דהיינו מזרחה. ותשלימו את הסיבוב בעצמכם… כמובן שאתם יכולים להפוך את ההמלצה. זאת בסך הכול רק המלצה. ורק שלי…
האגם הוא לב ומרכז ההתיישבות הגרמנית בצ'ילה. מסביב, בכול עיר או עיירה באזור – פוארטו מונט (Puerto Montt), פוארטו וואראס, פרוטיאר (Frutillar) ועוד – מצא תמצאו שריד, אמיתי או משוחזר, או כאילו/בדמות, מבנה/בניין מתקופת ההתיישבות הגרמנית. נשיא צ'ילה סבר שהגרמנים חקלאים טובים ויעזרו לו ליישב את האזור שהיה די ריק. הוא קרא להם לבוא. והם באו. זה קרה במחצית השנייה של המאה ה-19.
משה הרפז 