עשרה צילומים של חמניות

איחרנו. עד שפנינו לכאן או לשם, החמניות החלו להחזיר ציוד. איכשהו תפסנו רגע צהוב או שניים. נזכור זאת לעונה הבאה. לבדוק ת'שטח טרם חג השבועות…

ארגמן

כתום

בצומת הרחובות ניצב עץ וצבעיו בוהקים:

שווקים בפרו: אגוס קאליינטס (Aguas Calientes)

פרו. אגוס קאליינטס. למרגלות העיר האבודה. מאצ'ו-פיצ'ו. לכאן נשפכים אלפי התיירים מקרונות הרכבת ומקרבי האוטובוסים. מכאן עולים. מטפסים ועולים. והדרך, מחתנת הרכבת אל ההר, עוברת, מטבע הדברים, דרך השוק. והרי נהיר ובהיר לנו העניין שהשוק התבסס, מתבסס ויתבסס על משעולי התיירים השועטים בין הרכבת וההר. ובחזרה עם הקנייה…

שווקים בפרו: צ'ינצ'רו (Chinchero)

צ'ינצ'רו. שעה של נסיעה מקוסקו. בעמק הקדוש לקצ'ואה.

שווקים בפרו: פיסאק (Pisaq)

פיסאק. צפונית לקוסקו. בעמק הקדוש.

אדום: חריף סיני

סין. מחוז צ'ינגיאנג. השטחים החדשים. לשעבר תורכמניסטאן המזרחית. לשעבר הקיסרות האויגורית. מדבר טאקאלאמאקאן. שלוחה של מדבר גובי. אנו משייטים לאורכה של השלוחה הצפונית של נאות המדבר העוטפות את המדבר. מצפון ההרים השמימיים. מזינים במים את מרגלותיהם. את נאות המדבר. קשגר. קורלה. טורפאן.

האם הצבע סגול (חיוור) או שמא לילך?

נוכחתי שאו-טו-טו אני מפספס אותם. את עצי הסיגלון. אמנם הויסטריה מהממת אבל הסיגלון נגיש. הרבה יותר נגיש. מול חלוני. וכבר נערמו פתותי שלג סגול חיוור על המדרכת. אי-לכך מיהרתי לצלם:

ארגמן

ארגמן. הצבע ארגמן. לא. אין מדובר בספר של אליס ווקר או בסרט, המבוסס על הספר, שביים אחד משלנו, אלמוני בשם סטיבן ספילברג. גם לא מדובר ב"לב הארגמן", אותו עיטור צבאי אמריקני, הניתן למי שנהרג או נפצע בפעולה קרבית. ואף אין מדובר ב"להרוג כדי להשיג ארגמן" של מרק קנופלר.

אין צורך להרוג. ממש לא. הרבה יותר פשוט הוא לקום מהכורסה, להיפרד מנעלי הבית, לשתות כוס מים, ליטול פרי ולצאת לשמורות הטבע. החגיגה בעיצומה. ושם תמצאו, ותראו, אותו. את אירוס הארגמן. אני יצאתי לשמורת בני ציון. נתתי לעצמי רשות למסע קל"ב.

כחול

קיבוץ הל"ה, על גבעה נישאת ולא ממש תלולה, פגשנו בכחולים. התורמוסים. מקבץ ענק. משתרע מאופק אל אופק. פה ושם צהובים ואדומים. והרי לכם עשרה צילומים שבחרתי עבורכם: