בית קפה בפריז 2

"הקלוֺזֶרי דֶה לִילָה היה בית-הקפה הטוב ביותר הקרוב ביותר אלינו כאשר גרנו בדירה מעל למנסרה ברחוב נוטר-דאם-דה-שאמפ מספר 113, והיה זה אחד מבתי-הקפה הטובים ביותר בפריז. בחורף היה חמים בפנים ובאביב ובסתיו היה נעים מאוד בחוץ, עם השולחנות בצל העצים בצד שבו היו הפסל של המרשל נֵיי והכיכר, והשולחנות המרובעים הרגילים מתחת לסוככים הגדולים לצד השדרה. שניים מן במלצרים היו ידידינו הטובים. אנשים מהדוֺם או מהרוטונד לא באו אף-פעם אל הלילה. הם לא הכירו שם איש, ואיש לא היה לוטש אליהם את עיניו אילו באו. באותם ימים נהגו אנשים רבים ללכת לבתי-הקפה שבפינת בולוואר מונפארנס ובולוואר ראספאיי כדי להיראות בציבור, ובמידה מסוימת ציפו מקומות כאלה לבעלי-הטורים בעיתונים כמו שמצפים לתחליפי-אלמוות יומיומיים.

בית קפה בפריז 1

אחר-כך הגיע מזג-האוויר הרע. הוא היה מופיע יום אחד בתום הסתיו. היינו נאלצים לסגור את החלונות בלילה מפני הגשם, והרוח הקרה היתה מפשיטה את העצים מעליהם בפלאס קונטרסקראפ. העלים נחו ספוגי מים, הרוח הטיחה את הגשם באוטובוסים הגדולים, הירוקים, שעמדו בתחנה הסופית, ובית הקפה דז אמאטר היה מלא עד אפס מקום והחלונות כוסו באדים מהחום ומהעשן שבפנים.

היה זה בית-קפה עצוב, מנוהל ברוע לב, ששתייני הרובע נהגו להצטופף בו ואני התרחקתי ממנו בשל ריחות הגופים המלוכלכים וריחה החמוץ של השכרות. הגברים והנשים שפקדו את דז אמאטר היו שיכורים כל הזמן, או כל זמן שיכלו להרשות זאת לעצמם, בעיקר מיין שקנו בקנקנים של חצי ליטר או ליטר.

פריז: הרובע ה-14

או-קיי. עזבנו את בית העלמין של מונפרנס ויצאנו להמשיך ולתור את הרובע ה-14. לשם כך נדרשת מפה, זוג עיניים, עדיף שניים, רגליים, חוטם, ואינטואיציה. הולכים. איכשהו התגלגלנו אל שוק. קיימת אגדה אורבאנית, פריזאית, שצרפתי (או צרפתייה) קונים אוכל ומוצרי מזון הנדרשים רק לאותו יום. בגט, עגבנייה, קומץ פירות ים…

זהו יום השבת. כמו שישי אצלנו רק בחופש מלא ולא חצי יום… הצרפתים שיאנים בהשגת ימי חופשה. דב אלפון, שהתיישב לאחרונה בעיר האורות, מתאר (בעיתון הארץ, ליתר דיוק במוסף) כיצד קבלו (מלשון התלוננו) הצרפתים ש-1 במאי ו-8 במאי "נפלו" על יום א'. 8 למאי – סיום מלחמת העולם מס' 2. הלכו שני ימי חופשה לאיבוד…

בית העלמין מונפרנס

הלכנו מן המלון אל הרובע ה-14. שכן המלון היה על גבול הרובע. על כל פנים זאת הייתה התכנית הראשית. אך פתח בחומה קרא לנו. כל תכנית היא בסיס לשינויים. כך אומרים. וכך עשינו. וכך יצא שביקרנו בבית העלמין במונפרנס. למעשה ובפועל חצינו אותו. בכניסה יש רשימה של הידוענים הקבורים כאן (בעצם שם…).

סרז' גינסבורג

סרז' גינזבורג היה יהודי. כמוכם וכמותי. הוריו היו איסטיודן. ציון לגנאי של היהודים האלה מן המזרח. לא כמו כולנו… נו-טוב: תמיד התנשאו על המזרחי. הנ"ל לא חבש כיפה, ציציותיו לא בצבצו מכנף בגדו, פאותיו לא גודלו ואנו מניחים שלא הניח תפילין וסבורים כי לא שמר את השבת. ולגבי אוכל – מי יכול לעמוד בפני קסמי פריז? ישנה אגדה אורבנית שיש קמצוץ של שומן חזיר בסהרון הנאכל בבוקרו של יום. אבל אין לנו הוכחה. אבל אנו, כקולקטיב, מנכס אליו כל אחד שנמצא בו שמץ של די-אן-אי יהודי. שילשים ורבעים. לא בכדי אחוז זוכי פרס נובל, ביחס למספרנו הנומינאלי בקרב כלל אומות העולם, הוא בין הגבוהים אם לא הגבוה ביותר. כך או אחרת, הנ"ל נפטר לפני שניים ומחצה עשורים.