פרו. לימה. יצאנו, כותב שורות אלו וזוגתו שתחיה, מטבור עיר הבירה לכיוון דרום. אל שמורת הטבע פאראקאס. אל האיים הקרויים איי באלאסטאס. לפרקים מכונה השמורה בשם: "גאלאפאגוס לעניים". נוסעים דרומה בכביש מס' 1. אזור צחיח הנושק אל הים הכחול-כהה. אל האוקיאנוס השקט/הפסיפי. גבעות חול, שצבען כהה. דיונות עטויות קרום חום. כמעט שחורות. לאיטם הולכים ומתמעטים, הן הבניינים והן הנוסעים ברכב "פרטי". נותרו רק אוטובוסים ומשאיות. פה ושם חולף טנדר. אנו מתניידים באוטובוס. דו-קומתי. בקומה השנייה. כיסאות 3 ו-4. מעל דלת הכניסה. אחלה של מושבים. וצילמו אותנו. ולא רק אותנו. את כל הנוסעים. לפי סדר הישיבה. במקרה ותתרחש תאונה… אבל לא הותירו בידנו את הפילם…
להמשיך לקרוא ←
פרו. אגוס קאליינטס. למרגלות העיר האבודה. מאצ'ו-פיצ'ו. לכאן נשפכים אלפי התיירים מקרונות הרכבת ומקרבי האוטובוסים. מכאן עולים. מטפסים ועולים. והדרך, מחתנת הרכבת אל ההר, עוברת, מטבע הדברים, דרך השוק. והרי נהיר ובהיר לנו העניין שהשוק התבסס, מתבסס ויתבסס על משעולי התיירים השועטים בין הרכבת וההר. ובחזרה עם הקנייה…
להמשיך לקרוא ←
צ'יוואי. כפר פרואני בלב האנדים. בדרך אל הנשרים."קרוז דל קונדור". עצרנו קמעה. התרשמתי. רשמתי.
להמשיך לקרוא ←
צ'ינצ'רו. שעה של נסיעה מקוסקו. בעמק הקדוש לקצ'ואה.
להמשיך לקרוא ←
פרו. ארקיפה. חלק שני של ההתרשמות שבאה לידי ביטוי ברישומיי…
להמשיך לקרוא ←
פרו. הרי האנדים. ארקיפה. העיר הלבנה.
להמשיך לקרוא ←
פיסאק. צפונית לקוסקו. בעמק הקדוש.
להמשיך לקרוא ←
יצאנו לתור את פרו. לימה, פאראקאס, נסקה, ארקיפה, צ'יוואי, קוסקו, מאצ'ו-פיצ'ו, פוארטו מלדונאדו. לאיטן תגענה ההתרשמיות מכול מקום ומקום.
את האתרים שבהם היינו אציג בסדרה של כתבות. דהיינו פוסטים בלשון המרשתת. אך בכול פוסט, שייוחד לאתר ספציפי, במקום מלל יוצגו מס' ציורים/רישומים. אלה נעשו בטכניקה מעורבת. ספק קולאג' ספק רישום. הצילומים שצילמתי מהווים את חומר הרקע. הצילומים נבחרו, הודפסו, נגזרו, נחתכו, נקרעו והודבקו. הם המצע לעבודת הרישום. והרישום – מביע את התרשמותו של המתבונן.
ברשותכם נתחיל מעיר הבירה. מהמרכז הקולוניאלי. מהכיכר המרכזית. שגם היום, כמו אז, מסתופפים בדפנותיה מוסדות השלטון. בניין הנשיאות אל מול הקתדרלה. והאגורה בתווך…
להמשיך לקרוא ←
פרו. ארקיפה. מנזר סנטה-קטלינה. שווה מאמר בפני עצמו. הסתיים היקור הרשמי. ועתה שעתי בידי.
שוטטנו ברחובות ובסמטאות (של המנזר!). צבע האדמה וכחול המעמקים כיכבו על-גבי הקירות. והעציצים. פה ושם ביצבצה תשתית האבן האפורה-לבנה. האבן הגעשית. המקומית.
ואלו התוצאות החלקיות:
להמשיך לקרוא ←
אוהב אני את סיפוריו של גבריאל גרסיה מארקס. הקולומביאני. החל מן הפרסום הראשון שהופיע בעברית. את הפנטזייה. קראתי את כל שתורגם לעברית. מרבית הכותרים הרלוונטיים צפונים בספרייתי הפרטית. הספר היחידי שלא סיימתי היה דווקא הספר האוטו-ביוגרפי שלו. לקחתי אותו למסע בסין. מטוסים, רכבות – נאדה. הלכתי לאיבוד ביער משפחתו הענפה. בין הדודים והדודות. ולא שבתי אליו לניסיון נוסף.
לעומתו, לא הצלחתי לצלוח את ספריו של מריו ורגס יוסה. להלן "מו"י". הפרואני. אף ספר! ניסיתי את "העיר והכלבים" וכשלתי. ניסיתי את "הסיפור של מייטה" ועצרתי במחצית הדרך. אפילו ב"יוליסס" של סופר אירי התקדמותי הייתה מרובה מכך. ואחר-כך כלל לא ניסיתי.
להמשיך לקרוא ←
