ארכיון קטגוריה: פינת הספר

סיפורו האחרון של י"ח ברנר במלאת 100 ש' להירצחו

חלפו 100 ש' להירצחו של י.ח. ברנר. היה זה ב-2.5.1921 בצאתו את בית יצקר, צפונה, לכיוון שכונת נווה שאנן שבפאתי ת"א. איתו נרצחו 5 יהודים נוספים. יהודה יצקר, אברהם יצקר, צבי שץ, צבי גוניג, יוסף לואידור – הי"ד. לזכרו ולזכר הנרצחים האחרים, מגיש אני לקוראים ולקוראות את סיפורו האחרון של ברנר שהתפרסם בעודו בחיים – "עוולה".

אך לפני שתשקעו בסיפור עצמו – מביא אני "קדימון" מאת חיים באר שיכניס אתכם.ן לתמונה. ולאחר הסיפור מצרף אני מס' משפטים אותם כתב ש"י עגנון. הישארו איתנו… באר, ברנר, עגנון. תמיד שווים קריאה.

להמשיך לקרוא

יום הזיכרון והמורדים

היום – יום השואה והגבורה תשפ"א. בתשכ"ד, ב-1954, חל יום הזיכרון לשואה ביום 30 באפריל. זה היה יום שישי וכידוע, במחוזותינו, בשל יום השישי הוקדמו כל הטכסים ליום חמישי. 29 באפריל. באופן קבוע, כל יום שישי בשבוע, היה רואה אור, שיר של נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר". וביום ההוא פרסם אלתרמן שיר שנוי במחלוקת:

יום הזיכרון והמורדים

וביום הזכרון אמרו הלוחמים והמורדים:

אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל.

בשעת הזכרון הזאת אנחנו מן הַכַּן יורדים

לשוב ולהתערב באפלה עם קורותם של המוני בית ישראל.

 

אמרו הלוחמים והמורדים: יום העדות

סמלו העיקרי ואמיתי אינו מתרס נֶאְדָּרי בלהבות

ולא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למוּת,

כדרך התמונות הנצחיות של מרידות-עולם דולקות ולא כבות.

 

לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעַטֵּר לה את דגלי הקרב

לראות בהם את מיצויה, את גאולת כבודה וצידוקה.

אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו חלק מן העם הרב

וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה.

 

אנחנו חלק מן הזמן שאין לו אח ושידחה את שגרתה של המליצה

ושגרתם של הסמלים אשר לא בם ניצב הוא גלוי פנים.

הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים.

 

אנחנו שראינו את הזמן באימתו ובגדלותו החשכה,

אנחנו שראינו גבורתו אשר רבת פנים היא כתולדות העם,

אנחנו הברק אשר פלח שָׁמָיו, אך לא נקום במרכזו כפסל מסכה

של קומץ אשר בו עילוי נפשה של התקופה כי בחותם הקרב נחתם.

 

על כן אומרים אנו הלוחמים והמורדים: מהות היום הזה

אינה רק זו המּוּאָרָה ומּוּדְגָשָה בנאום ועל הכתב ביד אחֵינו.

החרב השלופה, הקרב והמיתרס, אין מי יִשְוֶה להם בכל המעשה,

אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא.

 

כבודה של האומה – את צידוקו העילאי והיחיד

אל יבקש כמצטדק לאמור: נלחמתי והנפתי נס המרד…

המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית

ועל כבוד עוד יתחרה העם הזה עם כל אומה אחרת…

 

אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם

גם לאבות יהודיים אשר אמרו: "שואה תמיט עלינו המחתרת",

וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו-הלכו עד אם אבדו אי-שם

ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית-הארכיון על אבן למזכרת.

 

גם אלה מסמלי הזמן ומלחמתו ואל נכהם בברק החרב מנדנה

כדין עמים שלא עמדו בניסיון כזה מימי שמים.

כזאת אמרו הלוחמים והמורדים ויהי העם שומע ולא נע

וכוכבי אל עדים על פני השניים.

מקור: https://web.nli.org.il/sites/JPress/Hebrew/Pages/default.aspx?_ga=2.69590743.691087343.1588256156-935665513.1588256156

השיר חולל פולמוס עז ונוקב בין אלו שביקשו לקדש את הלוחמים והמורדים לבין אלו שביקשו ליתן רהביליזציה לאנשי היודנראט. ולמי שרוצה להרחיב בנושא – וראוי שהדבר ייעשה – ראו אצל: דן לאור (2014), אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד, עמודים 446-439.

 

 

 

ואני אינני האיש ההוא:

ואני אינני האיש ההוא:

שכן יש במקומותינו בחורי חמד כאלה גם כאלה. ועד שאדע מה סברתך שלך עליהם, תדע כי בשעה שמבקשים איש – עליך אתה תמיד יפסחו, ואותו תמיד ולעולם ימצאו. אתה תכרכר ותתלבט בין רגלי הבריות, והוא הוא יהיה האיש הנכון במקום הנכון. בנקל הוא נמצא, ובנקל הוא יוצא ובנקל הוא נושא עיניו אליך, אם בכלל יתקל בך. ולעולם כשמגיעים הדברים לכלל מעשה חדש, סוף סוף נועז, סוף סוף לחיים חדשים, סוף סוף חד-פעמי, זה שאת שירתו אתה שרת, ואל התגלותו אתה את עצמך התקנת, – נמצאים הללו, כל מיני הללו, כל מפשיל חוטם וחד מרפק, בחורים של "פאטעס", ובחרורים מחיל אל חיל, ועליך, ידידי, כמובן מותרים. ולא זו בלבד אלא שהוא דוקא באמת בסדר גמור, נקי הוא ומצוחצח, ומסביר פנים לבריות, אתה מוצאו בבית כשהוא מושך בעול ובתפקיד, וטוב שם מאד. טוב בין הפרות, וטוב בין השדות, טוב בשעת קציר בוערת, וטוב בליל שמירה סגריר, טוב בסידור-עבודה, וטוב בליל-ירח, טוב בין בחורים וטוב מאד אצל בחורות. ואפילו כשאתה מוצאו בתל-אביב, ברחוב אלנבי, אצל הועד-הפועל, ותיקו בידו, גם שם טוב הוא, ובמקומו, וידיעות חדשות ביותר לו, אינפורמציה, וסגולת רעים לו שם, שיודעים הכל תמיד, הרבה לפני כולכם, הללו שקוראים לגדולים שבגדולים בשמם הפרטי, ובני-בית הם בחדרי-חדריהם, ויש להם גם חזקה על מקום בבית-קפה טוב אחד, ויש להם יד ושֵם גם בתיאטרון, בהצגת בכורה טובה. בלילה בלילה, לאחר ההצגה, הם אומרים היטב לפלוני מלה אחת, בריאה ואחוָתית, ואפילו, אם תרצה, ברוסית מצלצלת, ואתה ידידי פער פיך, ותמה היאך שלהם הוא העולם, והיאך טוב הוא עולמם, והיאך לא-כלום הוא כל מה שאינו טוב, שאינו הולך וטוב, והיאך אף שבזים הם לעתונים ולכרוזים אל תמימים – אצים במסירות לקמות עתון-ערב בעודו טרי, בעוד קול הנער מוכרו גם לא חשב להיצרד, וכיסים להם בחולצתם, ויש בזה נוי ופשטות-גברית, ומעילם הקצר אינו רכוס, ובלוריתם כך וכך היא, ולא בחורה להם שם אלא, בכל-זאת, "נערה" דוקא, וכיצד זו, כרגיל, גם חמודה כשלעצמה וגם בקיאה במכמני האמנות והזמנים המתחדשים, ואין קץ לכל מ שעיניה רואות. עד כאן. רותי רותי, גן נעול שכמותך ופרים בריאים אלה? הנתערב אם לא ברגע היציאה יצא בן-חיל זה ויאמר לנו "דברים אחדים" ו"דרך צלחה בחורים", ואפשר אפילו שבין אלפי או כמה הפסוקים שבתנ"ך סימן לו מאז שנים "הולמים את הרגע" ואלה ימצאו לו גם עתה, כרוכים במלה נאה אחרת של מנהיג דגול, ממש "דבר" של תנועה, וגם אותה יאמר יפה, ויסקור את שורות שומעיו ויחייך אליהם חיוך: "אני מחכה לכם כאן בחורים! וישאר כפי שהיה קודם: אייזן בחור!

מקור: ס. יזהר (תשכ"ז), "בטרם יציאה", בתוך: ארבעה סיפורים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 25-23.

נמר השלג / הכלה הנצחית

בין … לבין … (תשלימו בבקשה את החסר – איש.ה לפי טעמו.ה), סיימתי לקרוא ת'ספר: צ'ינגיס אייטמטוב (2006), נמר השלג (הכלה הנצחית), מרוסית: דינה מרקון, עם עובד. סוג של ספא מתח, סוג של מסה על חלוקת הון שאינה שוויונית. סוג של אי-מימוש של אהבה.

זהו ספרו האחרון של המחבר. ידוע יותר הוא כמובן "והיום אינו כלה". האסימון נפל?

נמר שלג נהדר ומזדקן מאבד את מקומו בלהקה, ובייאושו מתבודד לו במעבר הרים מושלג בהרים השמימיים. טיאן-שן. חבורה של ציידים מקומיים, עם שני נסיכים ערביים, שמה פעמיה אל אזור זה. הם, הנסיכים, שכל מה שנדרש לקיומם, מגיע במטוס פרטי אל שדה התעופה הנידח למרגלות ההרים. הם רוצים לצוד נמרי שלג. לרפד בפרוותם את רצפת החול באוהליהם, אי-שם במדבריות ערב.

קירגיזי מקומי, ספק אינטלקטואל, ספק עיתונאי עצמאי, ספק הוזה שיחות עם אהובתו, שבמצוות האוליגרכים, השליכה אותו בתמורה לתפקיד בתכנית ריאליטי, נשכר לשמש כמתורגמן. הוא, ארסן סנצ'ין, חוזר לרגע מן העיר הגדולה אל כפר הולדתו לבקשת דודו בעל חברת תיירות שמארגן ת'כול. הוא היחידי שדובר אנגלית, רוסית וקירגיזית. כל השאר חד-ממדיים בשפתם. פרט לשני הנסיכים- אחד למד באוקספורד והשני בקיימברידג'. קריצה של הסופר לחשיבות המנופחת שמייחסים האנגלים לאוניברסיטאות שנחשבות לעומת אלו שלא נספרות…

וידידנו המתורגמן מוצא את עצמו שותף לקנוניה מקומית הרת גורל. ובמקביל, ברקע, מתנגנת לה אגדה קירגיזית, מקומית, בה מיתוסים מקומיים קמים לתחיה. העלילה כמובן מקבלת את הטוויסט הדרוש, בשני מופעים – אך אותו לא אוכל לומר. תצטרכו לקרוא אותו. והרי מה תעשו בעמדכם בתור לקלפי? תקראו, כמובן, ספר.

ומי היא הכלה הנצחית? גם לזאת אין תשובה ברשימתי אלא בספר. וצר לי בצערכם שאיני מדליף פרט כזה או אחר…

 

רובים, חיידקים ופלדה

נא לרשום – סיימתי לקרוא: ג'ארד דיימונד (2007), רובים, חיידקים ופלדה – גורלותיהן של חברות אדם, מאנגלית: עתליה זילבר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד.

ספר עיון. לקח לי זמן ממושך לחצות אותו. מכריכה לכריכה. ובדרך נתקלתי במהמורות ומכשולים. לדוגמה: חוסר ידע בבוטניקה, בביולוגיה, בזואולוגיה, בבלשנות ובעוד מספר תחומי ידע בהם לא השתפשפתי די ו/או מספיק. או אז משתמשים בטקטיקה של הגנרל (5 כוכבים) דאגלאס מקארתור, מי שהיה מפקד כוחות הברית (ברובם אמריקנים ומיעוטם בריטיים) במלחמת העולם השנייה בחזית האוקיאנוס השקט. האויב היה היפני. ובידיו היו הרבה איים. והגנרל הבין, די מהר, שאין צורך להתכתש ולהקיז דם על כל אי ואי. עוקפים את האי המסוים ומכריעים את זה שבעורפו. בעל כורחו נופל האי הראשון. וכן הלאה. "אני עוד אחזור" אמר כאשר נאלץ לנטוש את מפקדתו בפיליפינים. הבטחות צריך לקיים. והוא אכן חזר. אך זהו כבר סיפור אחר וברשותכם.ן נחזור לענייננו.

כאמור, זהו ספר עיון. ספר על אי-שוויון. ניסיון ליתן הסבר כיצד ומדוע נוצר אי-השוויון. פרקים-פרקים. נושאים-נושאים. ראו התוכן. אין זה ספר עלילה או מותחן. אמנם, במובן מסוים, קיימת עלילה והיא תולדות האדם ביקום ובכול זאת אתה יכול להניחו מידך. לתת למידע שרכשת ביגע לשקוע בתאים האפורים. ולקבל החלטה אם להמשיך ולהשקיע באיסוף חומרים נוספים או לחילופין, להפליג אל האי הבא.

להמשיך לקרוא

אולגה טוקרצ'וּק מספרת על הבעש"ט סיפור שכמותו פורסם בספרו של ש"י עגנון "סיפורי הבעש"ט"

ראו איזה מקום בספרות האחרת, זאת שאינה יהודית, כלומר לא בעברית ולא ביידיש, תפסו סיפוריו של רבי ישראל בעל שם טוב. אפילו כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, אולגה טוקרצ'וּק, נדרשה אליו, כאשר כתבה את ספרה הנושא את הכותרת הבלתי ניתנת להיאמן: "ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם" (מפולנית: מרים בורנשטיין, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ף).

כפי שמעידה כותרת הספר, התקופה המתוארת בספר היא תקופתו של אחד בשם יעקב פרנק. אחרי שבתאי צבי, משיח השקר הראשון, ואחרי ברוכיה, משיח השקר השני, שם יעקב פרנק את עצמו כממשיך. הנה לנו משיח השקר השלישי. סיפורנו מתחיל בסוף אוקטובר שנת 1752. מתי הוא מסתיים? תקראו ת'ספר ושם לבטח תמצאו את התשובה.

להמשיך לקרוא

יהודים וסיפורים

יהודים וסיפורים. היהודים והסיפורים כרוכים זה בזה מקדמא-דנא. על בסיס ספר הספרים צמחו ופרחו ספרים חיצונים, המשנה, התלמוד, הגמרא והמדרשים, והם אוחזים באגדות, מעשיות, סיפורים. כל שאלה ששואלים חז"ל – תחילתה של התשובה מצויה בסיפור ועוטה דפוס קבוע: למה הדבר דומה? משל היה אדם… או היו שניים מהלכים ושאל חיליק את ביליק.. או היה מלך ולו פלטין… או בלבוש מודרני יותר – מעשה שהיה כך היה… וסיפורים זה דבר ט"מ. לטעמי. שכן אני הוא המתבונן.

סיפור, בייחוד זה המשויך לסגנון/ז'אנר של סיפור-עם, אינו דבר של מה בכך. שכן סיפור שכזה הוא סוג של תיקון. אתה מספר סיפור ויוצר/מביא תיקון.

להמשיך לקרוא

עגנון לחודש שבט וגם ליום השנה לזיכרון השואה – 27.1

"הסימן" – סיפור מאת ש"י עגנון. זהו הסיפור ה-12 במסגרת שנת עגנון לציון 50 שנה למותו. וגם ליום לזיכרון השואה החל ב-27.1.

פעם אחת בליל שבועות ישבתי בבית המדרש יחידי ואמרתי אזהרות. שמעתי קול והגבהתי עיני. ראיתי איש אלקים קדוש עומד עלי. נפעמתי ונרעשתי ונאלמתי דומיה. שמימי לא ראיתי דמות קודש כזו בצורת אדם ומימי לא ראיתי אדם בדמות קודש כזו. הביט בי ועיניו מלאות זעם, כמלך שבא למדינה ולא מצא מכל שריו ועבדיו אלא עבד קטן.

להמשיך לקרוא

אמונות טפלות בספרו של יצחק בשביס זינגר (2)

כבר כתבתי כאן על אמונות, סגולות, לחשים וכיו"ב בסיפוריו של יצחק בשביס-זינגר. ראו כאן. והנה לפניכם/ן עוד ספר של סיפורים שכתב יב"ז מצוי בספריתי: יצחק בשביס-זינגר (תשע"ו), תשמעו סיפור!, מיידיש: בלהה רובינשטיין, עם עובד. וממנו נצטט אף כן.

להמשיך לקרוא

מעשה העז – סיפור של עגנון לחודש טבת תשפ"א

מעשה העז – סיפור של עגנון לחודש טבת תשפ"א. זהו הסיפור ה-11 בסדרה. והסיפור הפעם הוא סיפור על עז. אין זה הסיפור הידוע שבסופו מוצאת העז את עצמה מחוץ לבית ונתרווח קמעה ליושבי הבית. זהו סיפור אחר. אין קיצורי דרך. תקראו עד הסוף ותגיעו לנמשל.

להמשיך לקרוא