ארכיון קטגוריה: פינת הספר

גיל וחוכמה

גיל וחוכמה

סיפר טמפה גבריאל אספאהא (יליד 1979, צרונה, אריתריאה), ביולי 2016 במתקן שהייה חולות בנגב. אסע"י [ארכיון סיפורים עממיים], 24927.

המשל של סיפור זה הוא "אל תשאלו איש שיבה, היוועצו באיש חכם", והוא נפוץ באיזור הרמות, שבדרום אריתריאה. ברצוני לספרו כפי שמספרים אותו הזקנים.

באחד הכפרים בסביבת העיירה צרונה שבדרום אריתריאה, גרה לפני שנים רבות אישה חשוכת ילדים. במצוקתה פנתה האישה לאלוהים בתחינה שיעניק לה ילד. "אם תיתן לי ילד, אקריב לך עז שאוזנה כאורך אמה". שנה לאחר שנדרה את נדרה, נולד לה ילד.

ברצונה לקיים את נדרה, כיתתה רגליה והגיעה לכל מקום שיכולה הייתה למצוא בו עז כזו, אך לשווא. היא לא הצליחה למצאה. היא שאלה את כל מי שנקרה בדרכה, במיוחד את הזקנים. כולם אמרו לה שהיה עליה לנדור נדר שאפשר לעמוד בו. אין עז עם אוזן באורך אמה, אמרו לה; והיא איבדה כל תקווה שתוכל לקיים את נדרה.

מיואשת, עשתה האישה את דרכה חזרה לכפרה. בדרך היא ראתה איש שיבה יושב בשמש עם נכדו. היא שיתפה את האיש בקורותיה וסיפרה לו על נדרה. "בתי האומללה", אמר לה האיש, "אין טעם לחפש עז עם אוזן באורך של אמה; אין חיה כזאת!"

נכדו של הזקן, שעד כה הקשיב בשקט לחילופי הדברים, שאל אותה: "כשנדרת את נדרך, לפי איזו אמה חשבת למדוד את האוזן?"

"רק הבטחתי אמה מבלי לחשוב על ידו של מישהו מסוים", השיבה לו.

"אם כך", אמר לה, "תוכלי למדוד את אמה על פי זרועו של תינוקך. אם תעשי כן, תמצאי עזים רבות עם אוזניים באורך אמה בחצר ביתך-שלך".

לאחר ששבה לביתה, מדדה האישה את אוזני עזיה לפי אורך אמתו של תינוקה וגילתה שאוזני כולן עונות לדרישה. היא הקריבה אחת מהן וכך קיימה את נדרה.

מאז אותו יום נאמר "אל תשאלו איש שיבה, היוועצו באיש חכם".

איור מתוך "סיפורי עם מאריתריאה וסודן" (אלהם רוקני)

מקור: אלהם רוקני (2018), האיבליס, הנערה, הסולטן וזנב האריה – סיפורי עם מאריתריאה וסודן. עמ' 9.

מודעות בעיתון "האחדות" מיום 7.8.1914

שבוע לאחר פרוץ המלחמה ובארצנו, תחת השלטון העות'מאני, שלא מיהר להצטרף לאחת מן החזיתות, והעדיף "לשבת על הגדר ולראות לאן נושב הרוח", עד שלא נפל קורבן לפרובוקציה גרמנית ונגרר למלחמה בעל כורחו (ובחר בצד שהפסיד), העסקים נותרו כרגיל.

"האחדות": שבועון "לענייני הפועלים והמוני העם בארץ ישראל". היה שופרה של תנועת "פועלי ציון" בא"י העות'מאנית. ראה אור בירושלים מ-8.7.1910 ועד שנסגר בפקודת השלטון התורכי ב-30.12.1918 לאחר שדיווח על הפרובוקציה הגרמנית שגררה את האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד גרמניה.

מקור: אתר "עיתונות יהודית היסטורית" (הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א). דלייה: 23.5.2021.

כמה עולה להתרחץ ולהחליף לבנים? וכמה פעמים עושים זאת בחודש?

וורשה. אמצע המלחמה הגדולה. מודעה בעיתון ירושלמי:

מקור: עיתון "החרות" (שראה אור בירושלים בתקופה העות'מאנית עד שנסגר באפריל 1917 בפקודת השלטונות כיוון שדיווח על גירוש של כ-10,000 יהודי יפו ות"א, לצפון א"י, ע"י התורכים בשל התקדמות צפויה מדרום של הכוחות הבריטיים ["חיל המשלוח המצרי"] בפיקודו של גנרל אלנבי) מיום 14.5.1916. מתוך: אתר "עיתונות יהודית היסטורית" (הספרייה הלאומית ואונ' ת"א). דלייה: 15.3.2021. כל הזכיות שמורות.

שדים ואמונות טפלות בסיפורי ח"ן ביאליק

כן, אמנם ביאליק מוכר וידוע לנו כ"המשורר הלאומי" (מי זוכר? תנסו להיכנס לרשתות הגדולות או המובילות של מכירת ספרים, ובלי שננקוב בשמותיהן, ולבקש לקנות את ספר שיריו. קרוב לוודאי שאין על המדף. שלא נדבר על ספר הסיפורים.  אך פרט להיותו משורר, עסקן, מתרגם, מוציא לאור, עורך ועוד – היה גם סופר. ופעם, אי-שם במאה הקודמת, דרשו מאתנו, בבית-הספר, לקרוא את "אריה בעל הגוף" ו"מאחורי הגדר". זה זמן רב שאיני יודע מה המצב כיום. אין לי כתובת זום רלוונטית…

הציטוטים (ללא ניקוד) המובאים בהמשך רשימה זאת, לקוחים מתוך: חיים נחמן ביאליק (2008), הסיפורים, עורך: אבנר הולצמן, דביר. אנו נציין, כמובן את שמות הסיפורים מהם לקוח מה שלקחנו…

וכמו שכתבנו כאן וכאן לגבי שדים, כשפים, לחשים, רוחות ואמונות טפלות בכתביו של יצחק בשביס-זינגר, כך נעשה לגבי ח"ן ביאליק. העברית – קצת מיושנת. עברית של פעם. כלומר של לפני מאה שנים. אבל אני סמוך ובטוח שאתם הקוראים, או אתן הקוראות, תתגברו ו/או תתגברנה על כך.

להמשיך לקרוא

פקודת בתי הבושת

והצבא הבריטי, או בשמו הרשמי "חיל המשלוח המצרי", בפיקוד הגנרל אלנבי, לימים פילדמרשל, כבש, בסוף 1917, את דרומה של ארץ-ישראל העות'מאנית. יפו, ת"א וירושלים. הצפון נשאר תחת שלטון עות'מאני למשך תשעת החודשים שלאחר מכן. עד אוגוסט 1918. 9 ירחי לידה…  וככובש,  עליו הוטלה משימה – להסדיר את חיי האזרחים ולהקטין ת'חיכוך בין האזרחים לבין החיילים.

בית בושת, כלומר בית זונות, הוא בהחלט אחד המקומות שבהם, מטבע הדברים, קיים חיכוך. בין אזרחית לבין חייל.

ולכן יצאה פקודה:

 

מקור: עיתון "הארץ" (The Palestine News), 2.8.1918, עמ' 13. העיתון יצא לאור ביפו.

סיפורו האחרון של י"ח ברנר במלאת 100 ש' להירצחו

חלפו 100 ש' להירצחו של י.ח. ברנר. היה זה ב-2.5.1921 בצאתו את בית יצקר, צפונה, לכיוון שכונת נווה שאנן שבפאתי ת"א. איתו נרצחו 5 יהודים נוספים. יהודה יצקר, אברהם יצקר, צבי שץ, צבי גוניג, יוסף לואידור – הי"ד. לזכרו ולזכר הנרצחים האחרים, מגיש אני לקוראים ולקוראות את סיפורו האחרון של ברנר שהתפרסם בעודו בחיים – "עוולה".

אך לפני שתשקעו בסיפור עצמו – מביא אני "קדימון" מאת חיים באר שיכניס אתכם.ן לתמונה. ולאחר הסיפור מצרף אני מס' משפטים אותם כתב ש"י עגנון. הישארו איתנו… באר, ברנר, עגנון. תמיד שווים קריאה.

להמשיך לקרוא

יום הזיכרון והמורדים

היום – יום השואה והגבורה תשפ"א. בתשכ"ד, ב-1954, חל יום הזיכרון לשואה ביום 30 באפריל. זה היה יום שישי וכידוע, במחוזותינו, בשל יום השישי הוקדמו כל הטכסים ליום חמישי. 29 באפריל. באופן קבוע, כל יום שישי בשבוע, היה רואה אור, שיר של נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר". וביום ההוא פרסם אלתרמן שיר שנוי במחלוקת:

יום הזיכרון והמורדים

וביום הזכרון אמרו הלוחמים והמורדים:

אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל.

בשעת הזכרון הזאת אנחנו מן הַכַּן יורדים

לשוב ולהתערב באפלה עם קורותם של המוני בית ישראל.

 

אמרו הלוחמים והמורדים: יום העדות

סמלו העיקרי ואמיתי אינו מתרס נֶאְדָּרי בלהבות

ולא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למוּת,

כדרך התמונות הנצחיות של מרידות-עולם דולקות ולא כבות.

 

לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעַטֵּר לה את דגלי הקרב

לראות בהם את מיצויה, את גאולת כבודה וצידוקה.

אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו חלק מן העם הרב

וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה.

 

אנחנו חלק מן הזמן שאין לו אח ושידחה את שגרתה של המליצה

ושגרתם של הסמלים אשר לא בם ניצב הוא גלוי פנים.

הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים.

 

אנחנו שראינו את הזמן באימתו ובגדלותו החשכה,

אנחנו שראינו גבורתו אשר רבת פנים היא כתולדות העם,

אנחנו הברק אשר פלח שָׁמָיו, אך לא נקום במרכזו כפסל מסכה

של קומץ אשר בו עילוי נפשה של התקופה כי בחותם הקרב נחתם.

 

על כן אומרים אנו הלוחמים והמורדים: מהות היום הזה

אינה רק זו המּוּאָרָה ומּוּדְגָשָה בנאום ועל הכתב ביד אחֵינו.

החרב השלופה, הקרב והמיתרס, אין מי יִשְוֶה להם בכל המעשה,

אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא.

 

כבודה של האומה – את צידוקו העילאי והיחיד

אל יבקש כמצטדק לאמור: נלחמתי והנפתי נס המרד…

המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית

ועל כבוד עוד יתחרה העם הזה עם כל אומה אחרת…

 

אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם

גם לאבות יהודיים אשר אמרו: "שואה תמיט עלינו המחתרת",

וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו-הלכו עד אם אבדו אי-שם

ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית-הארכיון על אבן למזכרת.

 

גם אלה מסמלי הזמן ומלחמתו ואל נכהם בברק החרב מנדנה

כדין עמים שלא עמדו בניסיון כזה מימי שמים.

כזאת אמרו הלוחמים והמורדים ויהי העם שומע ולא נע

וכוכבי אל עדים על פני השניים.

מקור: https://web.nli.org.il/sites/JPress/Hebrew/Pages/default.aspx?_ga=2.69590743.691087343.1588256156-935665513.1588256156

השיר חולל פולמוס עז ונוקב בין אלו שביקשו לקדש את הלוחמים והמורדים לבין אלו שביקשו ליתן רהביליזציה לאנשי היודנראט. ולמי שרוצה להרחיב בנושא – וראוי שהדבר ייעשה – ראו אצל: דן לאור (2014), אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד, עמודים 446-439.

 

 

 

ואני אינני האיש ההוא:

ואני אינני האיש ההוא:

שכן יש במקומותינו בחורי חמד כאלה גם כאלה. ועד שאדע מה סברתך שלך עליהם, תדע כי בשעה שמבקשים איש – עליך אתה תמיד יפסחו, ואותו תמיד ולעולם ימצאו. אתה תכרכר ותתלבט בין רגלי הבריות, והוא הוא יהיה האיש הנכון במקום הנכון. בנקל הוא נמצא, ובנקל הוא יוצא ובנקל הוא נושא עיניו אליך, אם בכלל יתקל בך. ולעולם כשמגיעים הדברים לכלל מעשה חדש, סוף סוף נועז, סוף סוף לחיים חדשים, סוף סוף חד-פעמי, זה שאת שירתו אתה שרת, ואל התגלותו אתה את עצמך התקנת, – נמצאים הללו, כל מיני הללו, כל מפשיל חוטם וחד מרפק, בחורים של "פאטעס", ובחרורים מחיל אל חיל, ועליך, ידידי, כמובן מותרים. ולא זו בלבד אלא שהוא דוקא באמת בסדר גמור, נקי הוא ומצוחצח, ומסביר פנים לבריות, אתה מוצאו בבית כשהוא מושך בעול ובתפקיד, וטוב שם מאד. טוב בין הפרות, וטוב בין השדות, טוב בשעת קציר בוערת, וטוב בליל שמירה סגריר, טוב בסידור-עבודה, וטוב בליל-ירח, טוב בין בחורים וטוב מאד אצל בחורות. ואפילו כשאתה מוצאו בתל-אביב, ברחוב אלנבי, אצל הועד-הפועל, ותיקו בידו, גם שם טוב הוא, ובמקומו, וידיעות חדשות ביותר לו, אינפורמציה, וסגולת רעים לו שם, שיודעים הכל תמיד, הרבה לפני כולכם, הללו שקוראים לגדולים שבגדולים בשמם הפרטי, ובני-בית הם בחדרי-חדריהם, ויש להם גם חזקה על מקום בבית-קפה טוב אחד, ויש להם יד ושֵם גם בתיאטרון, בהצגת בכורה טובה. בלילה בלילה, לאחר ההצגה, הם אומרים היטב לפלוני מלה אחת, בריאה ואחוָתית, ואפילו, אם תרצה, ברוסית מצלצלת, ואתה ידידי פער פיך, ותמה היאך שלהם הוא העולם, והיאך טוב הוא עולמם, והיאך לא-כלום הוא כל מה שאינו טוב, שאינו הולך וטוב, והיאך אף שבזים הם לעתונים ולכרוזים אל תמימים – אצים במסירות לקמות עתון-ערב בעודו טרי, בעוד קול הנער מוכרו גם לא חשב להיצרד, וכיסים להם בחולצתם, ויש בזה נוי ופשטות-גברית, ומעילם הקצר אינו רכוס, ובלוריתם כך וכך היא, ולא בחורה להם שם אלא, בכל-זאת, "נערה" דוקא, וכיצד זו, כרגיל, גם חמודה כשלעצמה וגם בקיאה במכמני האמנות והזמנים המתחדשים, ואין קץ לכל מ שעיניה רואות. עד כאן. רותי רותי, גן נעול שכמותך ופרים בריאים אלה? הנתערב אם לא ברגע היציאה יצא בן-חיל זה ויאמר לנו "דברים אחדים" ו"דרך צלחה בחורים", ואפשר אפילו שבין אלפי או כמה הפסוקים שבתנ"ך סימן לו מאז שנים "הולמים את הרגע" ואלה ימצאו לו גם עתה, כרוכים במלה נאה אחרת של מנהיג דגול, ממש "דבר" של תנועה, וגם אותה יאמר יפה, ויסקור את שורות שומעיו ויחייך אליהם חיוך: "אני מחכה לכם כאן בחורים! וישאר כפי שהיה קודם: אייזן בחור!

מקור: ס. יזהר (תשכ"ז), "בטרם יציאה", בתוך: ארבעה סיפורים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 25-23.

נמר השלג / הכלה הנצחית

בין … לבין … (תשלימו בבקשה את החסר – איש.ה לפי טעמו.ה), סיימתי לקרוא ת'ספר: צ'ינגיס אייטמטוב (2006), נמר השלג (הכלה הנצחית), מרוסית: דינה מרקון, עם עובד. סוג של ספא מתח, סוג של מסה על חלוקת הון שאינה שוויונית. סוג של אי-מימוש של אהבה.

זהו ספרו האחרון של המחבר. ידוע יותר הוא כמובן "והיום אינו כלה". האסימון נפל?

נמר שלג נהדר ומזדקן מאבד את מקומו בלהקה, ובייאושו מתבודד לו במעבר הרים מושלג בהרים השמימיים. טיאן-שן. חבורה של ציידים מקומיים, עם שני נסיכים ערביים, שמה פעמיה אל אזור זה. הם, הנסיכים, שכל מה שנדרש לקיומם, מגיע במטוס פרטי אל שדה התעופה הנידח למרגלות ההרים. הם רוצים לצוד נמרי שלג. לרפד בפרוותם את רצפת החול באוהליהם, אי-שם במדבריות ערב.

קירגיזי מקומי, ספק אינטלקטואל, ספק עיתונאי עצמאי, ספק הוזה שיחות עם אהובתו, שבמצוות האוליגרכים, השליכה אותו בתמורה לתפקיד בתכנית ריאליטי, נשכר לשמש כמתורגמן. הוא, ארסן סנצ'ין, חוזר לרגע מן העיר הגדולה אל כפר הולדתו לבקשת דודו בעל חברת תיירות שמארגן ת'כול. הוא היחידי שדובר אנגלית, רוסית וקירגיזית. כל השאר חד-ממדיים בשפתם. פרט לשני הנסיכים- אחד למד באוקספורד והשני בקיימברידג'. קריצה של הסופר לחשיבות המנופחת שמייחסים האנגלים לאוניברסיטאות שנחשבות לעומת אלו שלא נספרות…

וידידנו המתורגמן מוצא את עצמו שותף לקנוניה מקומית הרת גורל. ובמקביל, ברקע, מתנגנת לה אגדה קירגיזית, מקומית, בה מיתוסים מקומיים קמים לתחיה. העלילה כמובן מקבלת את הטוויסט הדרוש, בשני מופעים – אך אותו לא אוכל לומר. תצטרכו לקרוא אותו. והרי מה תעשו בעמדכם בתור לקלפי? תקראו, כמובן, ספר.

ומי היא הכלה הנצחית? גם לזאת אין תשובה ברשימתי אלא בספר. וצר לי בצערכם שאיני מדליף פרט כזה או אחר…

 

רובים, חיידקים ופלדה

נא לרשום – סיימתי לקרוא: ג'ארד דיימונד (2007), רובים, חיידקים ופלדה – גורלותיהן של חברות אדם, מאנגלית: עתליה זילבר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד.

ספר עיון. לקח לי זמן ממושך לחצות אותו. מכריכה לכריכה. ובדרך נתקלתי במהמורות ומכשולים. לדוגמה: חוסר ידע בבוטניקה, בביולוגיה, בזואולוגיה, בבלשנות ובעוד מספר תחומי ידע בהם לא השתפשפתי די ו/או מספיק. או אז משתמשים בטקטיקה של הגנרל (5 כוכבים) דאגלאס מקארתור, מי שהיה מפקד כוחות הברית (ברובם אמריקנים ומיעוטם בריטיים) במלחמת העולם השנייה בחזית האוקיאנוס השקט. האויב היה היפני. ובידיו היו הרבה איים. והגנרל הבין, די מהר, שאין צורך להתכתש ולהקיז דם על כל אי ואי. עוקפים את האי המסוים ומכריעים את זה שבעורפו. בעל כורחו נופל האי הראשון. וכן הלאה. "אני עוד אחזור" אמר כאשר נאלץ לנטוש את מפקדתו בפיליפינים. הבטחות צריך לקיים. והוא אכן חזר. אך זהו כבר סיפור אחר וברשותכם.ן נחזור לענייננו.

כאמור, זהו ספר עיון. ספר על אי-שוויון. ניסיון ליתן הסבר כיצד ומדוע נוצר אי-השוויון. פרקים-פרקים. נושאים-נושאים. ראו התוכן. אין זה ספר עלילה או מותחן. אמנם, במובן מסוים, קיימת עלילה והיא תולדות האדם ביקום ובכול זאת אתה יכול להניחו מידך. לתת למידע שרכשת ביגע לשקוע בתאים האפורים. ולקבל החלטה אם להמשיך ולהשקיע באיסוף חומרים נוספים או לחילופין, להפליג אל האי הבא.

להמשיך לקרוא