משה הרפז
הליכת בוקר. נכנסנו לאתנחתא בת שעתיים במוזיאון הרצליה לאמנות. מקבץ של 6 אמניות ואמן אחד, המציגים תחת הכותרת "זמן דיוקן 1". משמע אחרי 1 גם יבוא 2… אוצרת – דר' איה לוריא.
דיוקן, לפי מילון "ספיר" הוא: "ציור, צילום או פסל של בני-אדם". מילון "אבן-שושן" (החדש), נותן לנו שתי הגדרות: (1) "מראה הפנים, תואר-פרצוף של אדם", (2) "פורטרט, ציור של פני-אדם".
נתחיל בתערוכה של חנה לוי (אנה ויילר). [נולדה: ברלין 1914. נפטרה: שדי חמד 2006]. התערוכה נושאת את השם: "הפנים שלי". אוצרת: רותי חינסקי-אמיתי.
מרב סלומון
פוסע אני בשדרות שאול המלך. על גדתו הצפונית. מחפש את הכניסה הזמנית ל"בית אריאלה". אל הספרייה. לסגור כמה עניינים – מילים ומשפטים מתוך ספרים שאינם מצויים בספריית הרצליה – שיצוטטו ברשימות כאלה ואחרות.
וכידוע, מבנה "בית אריאלה" מצוי בשיפוץ. אי-לכך עטפו בגדר חלקים ממנו. בל ייפגע עובר-אורח. ועל יריעות שנמתחו על הגדר, ניתנה במה ל-8 אמנים/ות. גדר-גלריה סביב "בית אריאלה". משכן הסניף הראשי של הספרייה העירונית בת"א. החלה בקרן רחובות ביפו ומשם התגלגלנו עד הלום.
"גדר וגלריה – טיול עירוני ברחבי העיר". זהו שם המבצע. והוא זמני.
רשימה זאת נכתבה לציון "יום השנה" ל"הצהרת בלפור". ליתר דיוק – 102 ש'. אמנם אין זה תאריך "עגול" אך כבר אמרנו במקומות אחרים – אף לא אחד מושלם…אתחיל, ברשותכם וברשותכן, מתי-מעט הקוראות והקוראים, כתריסר נאמנים, מן התוצאה: ב-2.11.1917 יצא המכתב באופן רשמי. מודפס וחתום בכתב יד, מבית מדרשו של משרד החוץ של הממלכה המאוחדת. המכתב, בחתימת לורד ארתור ג'יימס בלפור, שבאותם הימים כיהן כשר החוץ (ובעברו כבר היה ראש הממשלה בשנים 1906-1904), מופנה אל הבנקאי לורד ליונל וולטר רוטשילד. מכתב זה הפך ל"הצהרת בלפור":
לורד רוטשילד יקירי,
בעונג רב הריני מוסר לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת-האהדה שלהלן לשאיפות יהודיות ציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על-ידו:
"ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה כדי להקל על השגתה של מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות בלתי יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בכל ארץ אחרת."
אהיה אסיר תודה לך אם תביא הצהרה זו לידיעתה של ההסתדרות הציונית. [אבן, 256]
"סיפור" / שחר קובר / על קיר זמני העוטף את ספריית אריאלה (ת"א)
לפני מספר ימים, למעשה שבועות, שכן בין כתיבה לפרסום יש שהות, פרסמתי כאן, רשימה בשם "סיפור על סיפור". סיפור על סיפור חסידי ועל מקורו החז"לי. והנה קורא אני בעיתון הארץ (מוסף "תרבות וספרות" מיום 29.9.2019), ערב ראש השנה תש"ף, מאמר מקיף ומלמד של יוסף עוזר ושמו "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן". המאמר כלל מספר נושאים אך הראשון שבהם, בפרק א – המקום, האש והתפילה – מהדהד את הסיפור החסידי ומוסיף ומשליך עליו נופך עצמי.
בחצרות החסידים הלך, וממשיך להלך, וכנראה שימשיך גם ללכת, ומתגלגל לו סיפור. ש"י עגנון העלה אותו על הכתב באחד מכתביו. הפעם לוקח אני אותו, את הסיפור החסידי, ומעתיקו מילה במילה, לא מעם עגנון אלא כפי שכתב לאחרונה חיים באר:
"אני לא יודע מה לענות לך, אבל אני יכול לספר לך סיפור. סיפור חסידי שעגנון שכלל אותו וסיפר לגרשם שלום, שבחר לחתום בו את ספרו על זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית. אני משוכנע שכבר שמעת אותו, אבל מה בעצם אכפת לך לשמוע אותו עוד פעם. סיפור חכם אפשר לשמוע כמה וכמה פעמים, כי בכל פעם אתה טועם בו טעם אחר כמו שכל אחד מיוצאי מצרים טעם מה שרצה לטעום במן שירד להם מהשמים כל בוקר. כשהיתה צרה מתרגשת על עם ישראל, היה הבעש"ט הולך למקום מסוים ביער, מדליק אש, מכוון כוונות ומתפלל והצרה היתה חולפת. דור אחד אחר כך, כשהתרגשה צרה כזאת, הלך 'המגיד', יורשו של הבעש"ט לאותו מקום ביער ואמר: 'את האש כבר איננו יודעים להדליק, אבל אנחנו עדיין יודעים לכוון את כוונות התפילה,' והוא התפלל והצרה חלפה. ושוב, דור אחר כך שבה הצרה והתרגשה וממשיך דרכם של השניים, ששכחתי משום מה את שמו, הלך אל אותו מקום ביער ואמר: 'את האש איננו יודעים להדליק, גם את התפילה ואת כוונותיה איננו יודעים לומר, רק את המקום ביער אנחנו מכירים, ודי בכך,' והצרה חלפה. וכשחזרה הצרה והתרגשה בדורו של רבי ישראל מרוז'ין [רבי ישראל מאיר הכהן – "החפץ חיים" – מ.ה] התיישב הרבי על כס הזהב שלו ואמר: 'איננו יודעים להדליק את האש, גם את התפילה איננו יודעים לומר, ואפילו המקום ביער כבר אינו ידוע לנו, אבל את הסיפור הזה אנחנו עדיין יודעים לספר.' והוסיף עגנון שהסיפור של הריז'ינאי השיג בדיוק אותה תוצאה שהשיגו מעשיהם של קודמיו." [חיים באר, חלומותיהם החדשים, עם עובד, 2016, עמ' 367-366].
סיפרתי ת'סיפור ל-ב"ה. והלה רמז לי שלסיפור החסידי ישנם שורשים עמוקים המתחילים לפני 3K שנים. הסיפור לעיל אכן מהדהד סיפור תלמודי ומתכתב עם המדרש. יצאתי לחפש אחריו. מצאתיו. והרי הוא מונח לפניכם:
זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח (איכה ד, יב): הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וגו', אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר (תהלים, יח, לח): אֶרדּוֺף אוֺיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ל, יז): וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו'. עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יד, יב): וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו', לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ, כב): וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו'. עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר [מדרש רבה, איכה רבתי, פתיחתא ד-חכימי/ סימן ל']
וכפי שוודאי שמתם/ן לבכם/ן לעניין – הרי לכם/ן ארבעה, גם בסיפור הראשון וגם בסיפור השני, העוקב אחריו, מלכים ו/או אדמו"רים, ההולכים ומתעייפים. אך הקב"ה, לאורך כל הדרך, הוא הדואג לבני ישראל.
© כל הזכויות שמורות. הקוראים והקוראות מתבקשים אך ורק לקרוא. ותו לא. שנאמר – לקורא עניין. שום עסק מסחרי אינו מותר ואסור בתכלית.
"דוד אבידן – נביא מדיה". זה שמה של תערוכה במוזיאון ת"א שתתקיים עד דצמבר 2019. אוצר התערוכה – אורי דרומר. האם בכלל ניתן לאצור תערוכה על משורר? התשובה אכן כן. ראו התערוכה. לאט-לאט. כל הדברים האחרים שאינם שירים ושאולי לא ידעתם כי אבידן יצר אותם. בקרו בעמדות השמע, רבצו על הפופים וצפו בסרטים. ועוד. מה בוער? בחוץ בוער. אך הבחירות עוד רחוקות דיין…
אי-אפשר / בלתי ניתן לפתוח בסיקור תערוכה מעבודותיו של אבידן שאינן שירים בלא לצטט שיר:
מקור: כל השירים, כרך א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 120-119
בסוף 1918 הסתיימה בפועל המלחמה הגדולה. ב-11.11.18 חתמו הגרמנים על הסכם (סוג של מסמך כניעה) מול מעצמות "ההסכמה" (במקום אחר נכתב מעצמות "הברית"). כל שאר מדינות "המרכז" – אוסטריה ותורכיה (במקום אחר מופיע הביטוי מעצמות "הציר") כבר פרשו מהמשחק קודם לכן. אך רק בינואר 1919 החלה לפעולבפועל ועידת השלום שנציגיה התמקמו בארמון ורסי שבצרפת. גרמניה סירבה לחתום ורק אחרי עמל רב, כולל איום לסיים את מה שטרם יושם ולפלוש תכל'ס אל אדמת גרמניה, נחתמו ב-28.6.1919 תנאי השלום, אך הללו אושררו רק ב-10.1.1920. וגם זאת ללא ארה"ב, שחתמה בנפרד, על חוזה השלום ב-25.8.1921 (אשרור ב-11.11.1921). לידה ארוכה ומתמשכת של חוזה שלום שאף לא אחת מן המדינות התכוונה ליישם…
כיצד ניתן לסכם את המלחמה הגדולה? זו שלימים תהפוך לראשונה בסדרת מלחמות העולם? דם רע זרם בעורקי (וגם בוורידים) המדינות האירופאיות השונות עוד טרם נרצח הארכי-דוכס, פרנץ פרדיננד, יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית בעיר סרייבו. אז בתחום ממלכת סרביה. היום בבוסניה-הרצגובינה. מספרים לנו ואומרים כי הרצח שימש כעילה לפרוץ המלחמה. אך אפשר (ורצוי) לקרוא את ההיסטוריה גם אחרת. עם השנים חל שינוי בתפישת ההיסטוריה. מעבר לפסיקתו של נפוליאון שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים…
ג'ורג' אורוול (1950-1903). שם-עט (פסידונים) של כותב אנגלי, אחד פלוני האוחז בשם אריק ארתור בלייר. בין ספריו המפורסמים: "מחווה לקטלוניה", "1984", "חוות החיות".
לפני יום או יומיים, חגגו, במדורי הספרות בעיתונות הכתובה והמודפסת, אם אלה עדיין קיימים, הוצאה מחודשת של "1984". לדאבוני – מצאתי פן אחר של אורוול. פן מטריד. אורוול השתייך לשמאל הרדיקלי. ואני מוסיף – כנראה שהיה גם שונא יהודים דהיינו אנטישמי. זוכה פרס נובל לספרות, ז'וזה סאראמאגו, נמנה אף הוא על השמאל הפוליטי. קומוניסט אדוק. סאראמאגו לא חיבב אותנו. הוא צידד, מטבע הדברים, באלה הנתפשים כחלשים, הישמעאלים בארצנו. רוב מדכא מיעוט. אך ספריו חפים מאנטישמיות. לפחות אלו שקראתי. והוסיף, כי מדינת ישראל קמה כאשר כתיבתו של אורוול, תמה (פחות או יותר). בעת שאורוול כתב את שכתב – היינו אנו המיעוט המדוכא ע"י המנדט…
מאליו מובן שחובת ההוכחה מוטלת עלי. ואת זאת אעשה בהביאי מובאות מספרו: דפוק וזרוק בפריז ובלונדון, מאנגלית: סמדר מילוא (כנרת, 2010). זאת אעשה במסגרת ניתוח שיח.
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד. ולילה אחד, בין הערב לבין הבוקר, ביקרני רבי ישראל בן אליעזר. בעל השם. ריב"ש. בעל שם טוב. הבעש"ט. ואמר לי כי כעת הגיעה שעתו. ושאלתי לפשר דבריו. פשט ולא דרש. ומנה הבעש"ט שורה של מכובדים, אפילו מכובדים עד מאוד, שכתבו אודותיו. כינסו סיפורים. האדירו וההדירו ולא הדירו ממלאכת העשייה.
