ניו-זילנד 10: אל מפל הומבולדט ומסה אקולוגית בצדו וגם הנקודה היהודית

שלט

פרידריך וילהלם היינריך אלכסנדר פון הוּמבּוֺלדט (Humboldt). רשמו בפניכם את השם. אמנם קצת ארוך ומסורבל אך לא באמת בלתי-נסבל. בסופו של יום משתמשים רק בשם פרטי אחד – אלכסנדר… וברשימה זאת, בהמשך, נשתמש בקיצור: א"ה. פרטים אודותיו ניתן לקושש מאנציקלופדיות כאלה או אחרות. ובכללן גם הדיגיטליות. זאת אשאיר לקוראים להשלמת הידע ולשיעורי בית אם יש רצון לכך. רק זכרו שהיה, מה שקרוי בימינו, איש אשכולות. ברשימה זאת נצטט את שכתבה אנדריאנה וולף בספרה "המצאת הטבע". מומלץ בחום.

אנו, מחבר רשימה זו, וזוגתו שתחיה, מצויים בחצי העולם הדרומי, בניו-זילנד, באי הדרומי, בחבל ארץ הקרוי "פיורדלנד" הכולל 14 פיורדים. אנו, בשל מחסור כרוני בזמן העומד לרשותנו, מצב תמיד בכל מסע, נסתפק רק באחד: במפורסם ובמתוייר ביותר – מילפורד סונד (Milford Sound). יכול שאנו "מפסידים" או "מפספסים" דבר העולה עליו. ויכול להיות שלא… האמת בעיני המתבונן.

אנו בדרך אליו. ממערת התולעים הזוהרות ב-טא אנאו (Teano) אל המעגן. ומשם לספינה. ואחר-כך – כל הדרך בחזרה. ובדרך אל ראיתי את השלט. מפלי הומבולדט. ואמרתי: קודם כל לפי התכנית. אל השייט. ובדרך בחזרה נבקר במפל זה.

וכך עשינו. ואחרי השייט ירדנו מן הכביש הראשי, הסלול, אל דרך עפר חצצית. פה ושם "קורדרוי"… אסור לנסוע מהר. לכלי הרכב אין אחיזה של ממש. בלית-ברירה, ובשל הקורדרוי, אתה נאלץ לרדת ל-20 קמ"ש. עוברת עלינו חצי שעה ארוכה שבה אין פוגשים נפש חיה. שממה אנושית. לא ספרנו את בעלי הכנף. כאן, לעומת הרחש-בחש במילפורד, לא קורה דבר או חצי דבר. והשעון דופק. ואתה מחפש מציאות להיאחז בה. והנה, סוף-סוף, צצה מכונית ממול. היא כבר בדרך חזרה. אפשר להתרווח. יש אור בקצה המנהרה. הגענו.

שירים ומילים על כתלי הרחובות – 1

התחלנו בסדרה של ציטוטי שירים (בדרך כלל) כפי שמופיעים על כותלי קירות ובניינים המקיפים את הרחובות. לפעמים זהו ציטוט של משורר ולעתים ציטוט של שיר המבוצע ע"י זמר/ת. לפעמים זהו הגיג שחורג מגדר הגרפיטי..

הבה נצא לדרך:

כיצד הפכה אסתר המלכה לפילגש מלך פולין…

קורא בעיתון ומגלה מאמר על אסתר המלכה שכיכבה בפולין כפילגשו של המלך הפולני. והרי היינו שם. בפולין. על-יד הסיפור. יען כי נסענו לקז'ימיז'-דולני (להלן "ק-ד"). ירד גשם, באוטובוס, כשהיינו בדרך, הוא רק טפטף. כשירדנו – הלך והתגבר. הפך לשוטף. ק-ד. ק – על-שם קז'ימיז' השלישי. הגדול. הייגלוני. ד – תחתית בלשון המקומית. הוא רכש את הכפר, שנוסד סביב שנת אלף לספירת הנוצרים (התעודה המוקדמת ביותר מתוארכת לשנת 1008) והפך אותו לעיירה. אי-שם במחצית הראשונה של המאה ה-14. אז עוד קראו לו הר הרוחות. המלך הקים בה את ארמונו ונתן לעיירה את שמה. אנו על אם הדרך שבין קרקוב, הבירה דאז, לבין המוצא לים. לצד נהר הוויסלה שזורם לגדנסק הפולנית. היא דנציג הפרוסית. העיירה נצמדת לנהר ובתיה מטפסים מגדות הוויסלה בואכה ראש הגבעות. סמל העיר – סירה שטה בנהר ומעלה מתנוסס כתר. עכשיו מהות הסמל ברורה.

ועל גבעה אחת, בסמוכה לנהר, מתנוססים עדיין שרידיו של מבצר/ארמון מרשים. אותו בנה המלך. ולמי בנה? זאת שאלה מעניינת ובפינו תשובה שלא פחות מעניינת – עבור אסתרק'ה (אגדה אחרת מספרת שהוקם ארמון נוסף בכפר סמוך ומעבר תת-קרקעי חיבר את שני הארמונות). בכול דור קם שליט שיש לו מאהבת יהודייה. כורש היה טוב ליהודים. גם קז'ימיז' הגדול. כורש לקח את אסתר. גם קז'ימיז'. לא לאישה אבל כפילגש. אף אחד לא מושלם.

מחווה לש"י עגנון – 50 ש' לפטירתו (17.2.1970)

ש"י עגנון פרש מאתנו והלך לעולמו ב-י"א באדר א' ה'תש"ל (17.2.1970). ראו ברשימה זאת מחווה לסופר. ובחרתי, כמתבקש מאליו, להביא בפניכם את נאומו אותו נאם בטקס קבלת פרס נובל לספרות (אותו חלק עם אחת פלונית, משוררת בשם נלי זק"ש, אף היא משבטנו, וטען שאינו מכיר מי היא ושמה לא הגיע לאזניו), כ-4 שנים לפני פטירתו.

עולם חדש מופלא

ברשותכם – העתקתי למחברתי מספר קטעים קצרים ובהם מספר לא-רב של שורות, המוגש לנו ישירות מן העתיד, וכפי שסופר לנו כבר לפני כ-90 ש'. ייתכן שחלק מן הקוראים והקוראות, בפרט עולי/רכי השנים, לא (או טרם) נחשפו לספר. נו-טוב, הוא, הסיפור אינו נגיש כל-כך בפייס ו/או באינסטוש ו/או בטוויטר. אז בדיוק לשם כך אני קיים:

הכירו את יניח – המלך הראשון של ישראל

ומה הייתם אומרים אם אבוא ואמר כי שאול לא היה המלך הראשון של ישראל? איני יודע מה תהא תשובתכם אבל אני בטוח שתדרשו הוכחה לפני כל דבר. והנה אני שוטח בפניכם את הסיפור. ולקוראים ינעם.

עמלתי וחיפשתי חומרים למאמר בנושא גבולות נחלות שבטי ישראל. בדקתי כאן ובחנתי שם. ויום מן הימים אפרוש משנתי בעניין. אך עוד חזון למועד. יש עוד דפים רבים לקרוא ולתמצת. ובדרך פגשתי את שפגשתי. וראיתי עצמי מחויב להציגו בפניכם/ן. והסיפור שלנו מתגלגל מכאן והלאה כדלקמן:

נאומו של ויליאם פוקנר ב-10.12.1950

כמעט 100 שנה חלפו/עברו. באותם ימים רחוקים, לאחר המלחמה הגדולה, ישבתי בבית הקפה, ככול בני הדור האבוד, ופני אל הרחוב. ולידי ישבו ארנסט המינגווי, שרווד אנדרסון וויליאם פוקנר. פרנסיס סקוט פיצג'רלד לא ישב עמנו. מדוע? יען כי אשתו, זלדה, לא הרשתה לו… היכן ישבנו? בפריז כמובן. במונפרנס. מול גני לוקסמבורג. והתנהל קרב מילולי בין פוקנר לבין המינגווי. המינגווי טען שעל כל 10 מילים שכתב יריבו, הקורא נאלץ לפנות למילון לפחות 11 פעם. פוקנר הגיב בעניין דלות אוצר המילים של המינגווי.

אנדרסון לא התערב בקרב המילולי. אנדרסון הוא סופר של סופרים. עליו כתב עמוס עוז שהוא "שיחרר" את ידו… (ראו: "סיפור על אהבה וחושך"). הוא היה "הגורו" של פוקנר. הוא זה שדחף אותו לכתוב. והוא זה שהוציא את ספרו הראשון. ומכאן ברור מדוע לא נקט בעמדה כלשהי. אני, מטבע הדברים, לא אמון על הכתיבה, חציבת המילים, ולכן שתקתי אף אני. לא היה לי משהו לתרום. ולו גם לשם השקטת הרוחות הלוהטות שכוס שיכר לא ציננה אלא להפך… כשהגיעה השעה, התנצלתי ופרשתי, בדרכי לפגישה אחרת. בבית קפה סמוך אני אמור לפגוש את מטיס, פיקאסו וסזאן. אך לכך נקדיש רשימה נפרדת.

סיימתי, ככל שידי משגת, לקרוא את כל שכתב המינגווי ותורגם לעברית. וגם את הביוגרפיה שלו. ועברתי לפוקנר: "מקלט", "בשוכבי גוועת", "הבלתי מנוצחים", "אבשלום אבשלום". ומשכתי ממדף הספרייה העירונית ספר דקיק וצנום: "עלים אדומים" (מאנגלית: עודד פלד, 2008, הוצאת גוונים). סיפור על אינדיאנים בארה"ב המחקים את האדם הלבן הלוקחים שחורים (במקור אדם לבן-שחור = כושי) כעבדים. וגם מאמצים מנהג מן הפרעונים. במות הצ'יף – נקברים עמו גם הסוס, הכלב והעבד. והעבד, מה לעשות רוצה לחיות. ומתנהל אחריו מרדף שאת סופו לא אמסור לכם/ן.

פלד הוסיף, באחרית דבר, בין השאר גם את נאומו של פוקנר בטקס קבלת פרס נובל לספרות. זה היה ב-10.12.1950. לפי המסורת, על הזוכה לנאום במעמד הענקת הפרס. הנאום שנשא היה קצר, אם לא קצרצר, אך הדוק מהודק ומדוקדק:

התמשכות הגנים – סיפור

איני נוהג לעשות הכללות (לפחות אני משתדל שלא). לבטח כאשר מדובר בבני אדם. והנה, זהו הסופר השני מסופרי ומשוררי ארגנטינה, מתוך שניים, (קודמו היה חורחה לואיס בורחס ואת סיפורו הקצר, "האיש מן הפינה הוורודה", הבאתי לקריאה כאן), האוחז במאכלת. זהירות – ספוילר. אין מכאן להסיק שבסיפוריהם של הכותבים סיפורים קצרים, תוצרת ארגנטינה, קיימת או קיים סכין. יהיה מי שיאמר מחקר עלוב. על שניים בלבד, הגם שהם שניים מתוך שניים, יקום או יפול דבר? אני, אגב, אוסף את תוצאות המחקרים לפי שיטות מחקר איכותיות (איכותניות) כמו גם נשען על סטטיסטיקה. גם וגם.

ביקור בתערוכה – אליסון צוקרמן

***

הליכת בוקר. נכנסנו, מחבר השורות האלו וזוגתו שתחיה, לאתנחתא במוזיאון הרצליה לאמנות. מקבץ של 6 אמניות ואמן אחד, המציגים תחת הכותרת "זמן דיוקן 1". משמע אחרי 1 גם יבוא 2… אוצרת – דר' איה לוריא.

דיוקן, לפי מילון "ספיר" הוא: "ציור, צילום או פסל של בני-אדם". מילון "אבן-שושן" (החדש), נותן לנו שתי הגדרות: (1) "מראה הפנים, תואר-פרצוף של אדם", (2) "פורטרט, ציור של פני-אדם".

עד כה ביקרנו בתערוכות של חנה לוי, ציבי גבע ונטליה זורבובה. רשימה זאת מוקדשת לסיקור תערוכתה של האמנית אליסון צוקרמן. התערוכה נושאת את השם: "ליצור מענן". אוצרת: תמי כץ-פרימן.

ביקור בתערוכה – נטליה זורבובה

הליכת בוקר. נכנסנו, זוגתי ואני, לאתנחתא במוזיאון הרצליה לאמנות. מקבץ של 6 אמניות ואמן אחד, המציגים תחת הכותרת "זמן דיוקן 1". משמע אחרי 1 גם יבוא 2… אוצרת – דר' איה לוריא.

דיוקן, לפי מילון "ספיר" הוא: "ציור, צילום או פסל של בני-אדם". מילון "אבן-שושן" (החדש), נותן לנו שתי הגדרות: (1) "מראה הפנים, תואר-פרצוף של אדם", (2) "פורטרט, ציור של פני-אדם".

אחרי ביקור בתערוכות של חנה לוי ושל ציבי גבע, נקדיש רשימה זאת לביקור בתערוכה של נטליה זורבובה. התערוכה נושאת את השם: "דיבוצ'קי". אוצרת: דר' איה לוריא.