משה הרפזאין צורך לרדת להרחיק נדוד. להדרים אל אנטרקטיקה או, לחילופין, להצפין אל הקוטב הצפוני. לתקופת מה שהו הפינגווינים אצלנו. בתל-אביב רבתי. רוצה לומר – גוש דן. הספקתי לצלם. ב-6 רשימות, שתעלינה באתר זה, תוכלו לצפות ביותר מ-120 בעלי-כנף שאינם מתעופפים… זאת הרשימה הראשונה.
יוצאים לדרך (עם המראה הקלאסי. אחר-כך תבואנה הפרשנויות, כפי שבאות לידי ביטוי, ביצירות של היוצרים והיוצרות):
דומה שדברים מתקשרים זה לזה ונאחזים זה בזה, וכל זאת ללא תכנון מדוקדק מראש. דברים קורים. ורק לאחר מכן, שהדברים פרושים על שולחנך, מבין אתה את התמונה הכוללת. ובכול אופן ישנה יד מכוונת שנתגלתה, התבהרה והתבררה, ככול שהעמקת אתה בעיסוקך. ואכרוך את שקראתי במספר מקומות לידי תכריך אחד בעל משנה סדורה, מדויקת, ברורה וחדה כתער.
ההתחלה הייתה "גשר". אחד פלוני בשם דימטרי שומסקי כתב מאמר: "לא נשמה אחת בתוכנו, לא תרבות אחת לנו" (הארץ, תרבות וספרות, 11.10.16, ע' 3). המאמר דן בחיים של יהודים, גרמנים וצ'כים בפראג. גשרים כמטאפורה לקשרים/יחסים בין תרבויות שונות/אחרות. יצאתי אם כן לעמוד על משמעות המילה "גשר".
קורא ומוצא מכתמים בדבר כוחו של הרגל:
"ההרגל הוא המורה היעיל ביותר בכל דבר ועניין… אפלטון גער בילד אחד ששיחק באגוזים. הילד אמר לו: 'אתה גוער בי על דבר של מה בכך.' ואפלטון השיב לו: 'ההרגל אינו דבר של מה בכך.'" [מישל דה מונטיין (2007), המסות א, מצרפתית: אביבה ברק (הומי), שוקן, ע' 145-144].
כידוע לכם, קוראי הנאמנים, משוטט אני, אימתי שמתאפשר, בחוצות העיר הגדולה. בתדירות די-גבוהה. בעיקר בוחן את התחדשותה, את היופי המכוער ואת הכיעור היפה, את כתובות הקעקע, את הצלקות ואת מכתמי היוצרים. רוצה לומר – מבנים ישנים שמשנים את צורתם, החדשים שמוקמים, הסביבות העסקיות, גרפיטי וגלריות. לאחרונה, אני עד, או שמא ער, כי הגיעה אל העיר אופנה חדשה, שהיגרה אלינו, בפיגור/איחור לא-אופנתי של שנים לא-מעטות, ולפיה נכנסים הגרפיטיס אל הגלריות. מקיר הרחוב, הרטוב, הלח, המעופש, המלוכלך, המפויח והמשוכב ברבדי זוהמה, אך זוכר את עברו, אל הכותל הלבן, הבוהק, של הגלריה. ממשיכי דרכם של קית' הרינג ושל ז'אן-מישל בסקיאט. בעצם מדוע לא?
