מחווה לש"י עגנון – 49 ש' לפטירתו

העתקתי לכאן, מספרו של עגנון, קטע שאני חושב כמתאים למחווה לעגנון, ליום השנה ה-49 לפטירתו. אמנם התאריך שבו מתפרסמת הרשימה, איננו התאריך "המדויק", שכן הנ"ל חל לפני כשבועיים, ובכל זאת:

בא לו הזקן לבית הכנסת והתפלל עם מתפללי מנחה גדולה, שיש אנשים בעירנו שזהירים בתפילת מנחה גדולה, בחול כדי ליכנס לכל תפילה בייחוד, בערב שבת כדי ליכנס לשבת כשהעולם מתוקן לשבת. עמד לו הזקן ואמר אשרי ושמונה עשרה. איני יודע אם זכר בתפילתו מה מוכן לו אם לא זכר מה מוכן לו. אם נאמר שזכר, אפשר זקן מן הזקנים שהיו לפנינו שהיו מעבירים כל ענייניהם מפני התפילה אפשר שזכר בשעת תפילתו את ענייניו? ואם נאמר שלא זכר מה מוכן ל, אפשר זקן שנותן מיתתו לנגד עיניו כדי לשוב בתשובה שלימה אפשר שלא זכר בשעת תפילתו את מיתתו? בין כך ובין כך זה שאיני פוסק מלהזכירו לא שכח אותו. לא הגיע לברכת מחיה מתים עד שנמצא מלאך המות עומד לפניו. ידע בו מלאך המות באותו זקן שמיום שעמד על דעתו לא הפסיק בתפילתו. ודבר שאדם זהיר בו כל ימיו אין שלוחו של חי העולמים מכשילו בשעת מיתתו. המתין לו עד שיסיים תפילתו. ואף על פי שלא ראהו הזקן מזלו ראה אותו. נתעצם בתפילתו עד ששכח את מלאך המוות ולא זכר אלא את חי העולמים, שברצונו נותן חיים לכל חי וברצונו נוטל חייו של כל חי מן העולם ואין שליטה למלאך המות על החחים העברים אלא ברצונו של החי לעד וקיים לנצח. וכך היה הזקן מתפלל והולך עד שנסתלקה דעתו מן החיים ומן המות ונקשר בחיי החיים בלא שיתוף של כלום. נתלקחו איבריו כאש לוהטת והיו מתלהטים והולכים. נתיירא מלאך המות להתקרב אצלו. ואם היה הזקן רוצה היה מאריך בתפילתו ולא היה מת, אלא שאדם ישר וירא שמים אינו עושה את תפילתו תחבולות, ומיאליו ומעצמו סיים את תפילתו. ולאחר שסיים את תפילתו אמר לו לזה שעמד עליו, עשה מה שפקד עליך יוצרנו.

מקור: ש"י עגנון (1998), האש והעצים, שוקן, ע' 210-209. תזכורת: אני כאן, ברשימה זו, משמש כיונת דואר, למען יקראו הקוראים ותקראנה הקוראות. והזכויות שמורות להוצאת שוקן.

שקץ תשקצנו

אחרי כשעה שלמה של התנועעות בדרכים באמצעות התחבורה הציבורית והליכה במרחב הציבורי, הגעתי אל היעד. ספריית אריאלה. אולם עיון. מוצא את אשר ביקשתי ומתיישב לקרוא. הספר מחזיק כמה מאות של עמודים, דבר המצביע על העובדה שכנראה אשוב לכאן עוד מספר פעמים עד שאשלים את מלאכת הקריאה. מכריכה לכריכה.

הזר/האחר/הנוכרי שהופיע, יום מן הימים, בג'פרסון יוקנָפָּטו͘פה

הזר/האחר שהופיע, יום מן הימים, בג'פרסון יוקנָפָּטו͘פה.

ישבנו שנינו, בכיסאות נדנדה, שהוצבו על קרשי המרפסת המוצלת, המוגבהת מן הקרקע, לאור השמש השוקע. אור חיוור אדמוני. ועדיין עלו אדים מן האדמה החומה והלוהטת. אנו לועסים טבק ומריקים רקיקות למרקקה. ובוחנים את העוברים והשבים. או שמא את השבות ועוברות. דברים כבר נשתכחו ממני. מי אנו? ביל ועבדכם הנאמן. והיכן אנו? בביתו שבאוכספורד, מיסיסיפי.

ביל קם ונכנס אל הבית. ושב בחזרה ובידיו צרור ניירות שהודפסו במכונת כתיבה וותיקה וטובה – רמינגטון. הזיח המקטרת מפיו, הושיט לי את תכריך הניירות, וביקש: נא חוות דעת. ותשתדל שתהא ברורה וחדה ולא חמקמקה ועקלקלה.

שדרות ההשכלה, בצרון, ת"א

שדרות ההשכלה, בצרון, ת"א. אנו מכירים, מי יותר ומי פחות, את שמותיהם של משה מנדלסון, אברהם מאפו, יל"ג, פרץ סמולנסקין, יחיאל מיכל פינס, אד"ם הכהן ועוד (מאליו מובן שזאת רשימה מייצגת בלבד). אלו נמנו על דור הראשונים של תנועת ההשכלה היהודית/העברית. החלוצים. אחר-כך באו הממשיכים. אך הללו נעלמו מן התודעה.

בעורפו המזרחי – קדמה – של רח' יגאל אלון, ההוא שאמר משהו על זיכרון העבר של העם. על המצב העכשווי ועל העתיד שלא נראה לעיין, פגשתי/מצאתי אותם. את אלה שנשמטו מהזיכרון. אלה שהיוו, בזמנו, את עמוד התווך של ההשכלה. וכעת נשתכחו. ולא בכוונת מכוון.

ערכתי סיבוב קצר בשדרות ההשכלה. פרויקט של הנצחה. סביב המקלט הציבורי שבשדרה. צילמתי. רשמתי במחברתי את אותם משכילים. והעתקתי לפנקסי את שכתבו פרנסי העיר אודותיהם. שם, על קיר החיצוני של המקלט, בין משחקי ילדים, כושר גופני והתקני פנאי. והוספתי לכתוב המובא בהמשך פה ושם גם ממקורות נוספים. ובנוסף, הלכתי בעקבות שאותן הותירו הדמויות הנ"ל, ככל שניתן ומאפשרת המסגרת הנוכחית. ואם מי מן הקוראים ימשיך בעקבותיהם, וידלה אותם, או לכל הפחות את חלקם, או רק מספר סיפורים או שירים מתהום השכחה – אשרי וטוב לי. אני את שלי עשיתי…

ואלה שמות: אברהם בֶר גוֺטלוֺבֶּר, שלמה מַנדֶלקֶרן, שלמה רובין, חיים זליג סלונימסקי, ישראל חיים טַביוֺב, יהודה ליבּ בן-זאב, קלמן שולמן, יצחק ארטר, מרדכי אהרון גינצבורג, אליעזר צבי הכהן צויפל.

קריאה בספרו של נ. גוטמן – עיר קטנה ואנשים בה מעט

איור 1 – שער הספר

ניתוח שיח (Discourse analysis) הינו תופעה שהתמסדה לאחרונה כשיטת מחקר איכותנית. במדעי החברה והרוח "גילו" את ממדי השיח של הלשון, של השימוש בשפה ושל התקשורת ומאותה נקודת זמן הפך השיח למרכיב חשוב במספר רב של תחומי ידע: בלשנות, אנתרופולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי התקשורת וכיוצא בזה. במילים אחרות: תכולת השיח הורחבה אפוא לכל תחום ידע אפשרי וניתן לראות את השיח כמטרייה לכל סוג של תקשורת – כתובה או מדוברת.

לניתוח השיח אין טקסט מועדף והוא מכסה תחומים הטרוגניים ומגוונים ביותר כדוגמת פרסום, דיווחי משטרה, חדשות, מאמרי מערכת של עיתונים, תקשורת, סיפורי חיים, תכנון עירוני וכיוצא בזאת. הטקסט מהווה מאגר נתונים ראשוני עבור ניתוח השיח. מציאת קשר בין שני משפטים אינו פונקציה מכנית העולה באורח אוטומטי מתוך הלשון והשפה. במקום זאת, אנו כקוראים או כשומעים יוצרים את האינטרפרטציה הפעילה המאפשרת למצוא את הקשר בין שני חלקים של טקסט. כל חלקי הטקסט תורמים לשיח ואין חלק אקראי או מחוסר מטרה.

סיפורו של ציור קיר: "בנייתה של רפובליקה" (Aufban der Republik)

סיפורו של ציור קיר: "בנייתה של רפובליקה" (Aufban der Republik). תחת כותרת זאת נדון ברשימה זאת בציור קיר ברלינאי, בראליזם סוציאליסטי, באמנות מגויסת, בגאורגיה שפעם הייתה גרוזיה (ועדיין כך ברוסית), ביוסף זריצקי וביחזקאל שטרייכמן. איך הכול מתכנס לרשימה אחת? זאת בהמשך שכן האתר (הבלוג) שלי עוסק בגיאוגרפיה תרבותית.

אך תחילה נצטט מציטוט:

בדיחה טיפוסית מוורשה תיארה את תוצאות התחרות על פסל הזיכרון לפושקין. באנדרטה הזוכה נראתה דמותו הענקית של סטלין יושב, אוחז ספר קטן, שעל עטיפתו מודפסות באותיות זעירות שתי מילים: פושקין – שירים. [1]

שלום עליכם בנתניה

נתניה. כך או אחרת, בדרכי מפה לשם, מהתם להכא, שזה פחות או יותר אותו הדבר בשינוי הסדר, מצאתי עצמי בקרן הרחובות יצחק בן-צבי ושלום עליכם.

פניתי אל האיש שלכבודי הסיר כובעו ובירכתיו: "שלום עליכם ר' שלום בן נחמן רבינוביץ'." "עליכם השלום," משיב שולם עליכם (כפי שמבוטא ביידיש). מכאן ואילך – ש"ע. שאלתי: "מה עושה יהודי? יען כי זמן רב לא נפגשנו." "מה פירוש מה עושה יהודי – יהודי הרי מדבר. אצלי זה עם העט. כותב על דא ועל הא. ועל הסביבה. בעברית וביידיש. לפעמים יוצא שיצא שיר…". "נו-טוב," אני משיב, "זה היה אז. אבל מה היום?" "עיניך הרואות. הפקידו אותי לברך, בהינף כובעי, כל הנכנס בשערי נתניה (ממערב לדרך 2), מן המזרח…" "ומשיבים ברכה?" "לא ממש." משיב הברנש.

ברור שהבגד הוא הקובע!

לא. מעודי לא פגשתי את הנסיך הקטן. וגם את מחבר הספר בשם זה – אנטואן דה סנט-אכּזוּפּרי – לא פגשתי. את הספר דווקא כן.

הסיפור האחרון של שאול טשרניחובסקי

75 ש' למותו. שאול טשרניחובסקי נפטר ב-14 בספטמבר 1943. באותו הזמן כבר התבשרנו על השואה. הוא, ש"ט, לא זכה לחזות בהקמת מדינתנו. וזאת קרמה עור גידים בדיוק 300 ש' לאחר שפרעו בנו הגויים בסדרת פוגרומים כה מזעזעת שהייתה הקשה ביותר עד שהכתה בנו השואה במלוא עוזה.

מדובר כמובן בגזרות ת"ח ות"ט שתחילתן מאי 1648 (סיון ת"ח). במאי 1948 (אייר תש"ח) הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. הפעם בחרנו להיות אקטיביים ולא פסיביים. הנה כך תוכחות המשוררים, ביאליק וטשרניחובסקי, נפלו על אוזן קשובה ופגשו דור שהרים את הכפפה.

זהו הרקע. ושלמה צוקר מגיש לנו, מעל דפי העיתון, את הסיפור האחרון של ש"ט שעד כה טרם ראה אור והתחבר, כאמור, בסמוך למותו. מתוכו בחרתי להנגיש לכם, תריסר הקוראות והקוראים שעדיין נאמנים, ולפיכך מחויב אני להם, את תחילתו של הסיפור.

מה קורה כאשר הכובע אינו קובע והמעיל אינו מועיל

מה קורה כאשר הכובע אינו קובע והמעיל אינו מועיל? אגדה אורבאנית, מספרת מעשה שכך היה:

מהלך אדם ברחובות עיר שאיננה עיר הולדתו. והיא אף אינה בארץ מכורתו. הוא בניכר. ולבושו – מלבוש מסע ומראהו כאחד האדם. רוצה לומר כי אינו שונה ממרבית הסובבים אותו. זה עתה הגיע אל העיר. והאדם – יהודי הוא.