ארכיון קטגוריה: גבול

חומה ומגדל 1 – נרטיב נולד

חומה ומגדל. מתחילים אנו סדרה של מאמרים הדנים במיתוס הקרוי "חומה ומגדל". מ-1936 ועד 2011. בסדרה יהיו 13 פרקים.

פרק 1 – ובו יסופר כיצד נולד סיפֵר (נרטיב):

והימים – ימי המנדט. והבריטי בארץ. בפלשתינה. שכן כך קראו לה מחריביה. בקושי הצלחנו להוסיף א"י. פלשתינה – א"י.

לחומה ומגדל מעמד מיתולוגי בהיסטוריה הישראלית בהיותו אירוע מכונן בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. קימוּם וייסוד של מעל ל-50 יישובים יהודיים חדשים, בארץ-ישראל המנדטורית, בפרק זמן קצר של כשלוש שנים וכמענה ישיר למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 – 1939), הנו ללא ספק מפעל התיישבות מהגדולים והנרחבים שידע היישוב העברי בעת החדשה [1]. נטלו חלק במבצע זה, באמצעות סוכניהם, כל מנגנוני ההתיישבות היהודית והזרמים הפוליטיים – החל מהקיבוץ הארצי וכלה בבית"ר. יזמי המבצע היו המוסדות הלאומיים – קרן היסוד, הקרן הקיימת לישראל ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הגוף שהיה אחראי על הביצוע – בדרך כלל – היה ארגון ההגנה.

להמשיך לקרוא

שובו של הקו הירוק

שובו של "הקו הירוק". עוד רקע קט, במונחי זמן דיפלומטיים, תוכרז "פלסטין" כמדינה. ריבונית. וללא גבולות. ישות אמורפית. מורכבת מחלקים. צהובים זה לזה. דחוסה ודחוקה בין מדינת ישראל וממלכת ירדן. בין ישראל, מצרים והים התיכון. אין דבר זה מבטל את העובדה שבעולם הרחב, ובאקלים השורר בו, כבר נתפשת פלסטין כמדינה. דה-פקטו. חסר רק ה"דה-יורה". כבר ישנם: דגל, נשיא, ממשלה, פרלמנט, משטרה, שגרירים… אז מה אם אין שדה תעופה ואין צבא ואין מטבע. מתישהו זה יקרה. אמנם גולדה מאירסון אמרה שאין דבר כזה עם פלסטיני. מנהיגנו טוענים שאין פרטנר… אך בפועל קורה משהו. והוא מתרחש מול עינינו.

ובשיח הציבורי, המדיני-פוליטי-עולמי, מתגלגל על לשונם של העושים בדבר, הביטוי "גבולות 67". ועל כך ייכתב במאמר זה. אך לפני שנתווה ונבחן את גבולות הקו הירוק, את גבולות 1967 (לפני ה-5.6). שהם למעשה גבולות הסכמי שביתת הנשק של שנת 1949 (אך אינם גבולות של שלום), אקח אתכם אל העבר. לימים רחוקים. כי אם לא נדע את עברנו – כיצד נדע את עתידנו?

זיכרוננו הקיבוצי, המשותף, מוליך אותנו לאחור. כ-4,000 שנה. מאז שאותו קול מסתורי הופיע לראשונה בחיינו. וכך אמר הקול לאברם: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך." (בראשית, יב, 1). ואברם ציית לפקודה. ויצא לדרכו. והפך ליהודי הראשון והמיר שמו לאברהם. ומאז אנו שומעים קולות המדברים אלינו… ומהי אותה הארץ המובטחת? "שא נא עיניך וראה מן-המקום אשר-אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את-כל-הארץ אשר-אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד-עולם… קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה." (בראשית, יג, 14 – 17). לשון אחר: עליך לעשות מעשה על-מנת שהארץ תהא שלך. יש לעבוד על-מנת לזכות בירושה. ודומני שכך עושים "אדוני הארץ" באותם שטחים שנתונים לחסדנו.

להמשיך לקרוא

גדרחומה: לי אין אופק?!

היה לי רעיון. הוא עדיין מקנן בתוכי. חושבני שהרעיון היה טוב לפני חמש שנים כשפרשתי את משנתי לראשונה. וגם כעת הוא אקוטי. וכזה יישאר לאורך זמן. רציתי לכתוב ולספר על חומה, גדר שמגדירה, גבול שמגביל, קיר, מחיצה שחוצה, מסך, מסך הברזל, מסך מפריד, המסך הקרוע, הפרדה, הדרה, חיץ שחוצץ, ספר, מחסום שחוסם, משוכה, מתרס מתריס. וישנן גם נגזרות: חומת מגן, firewall, גדר ההפרדה, הגדר הטובה, מרחב התפר, קיר אקוסטי, קווי הגנה, מרחב מוגן, חומה ומגדל, קיר הברזל, גטו, מחנה ריכוז… הציוויליזציה הסתופפה, מאז ומתמיד מאחרי שערים, חומות, גדרות, מנעולים, דלתות,  בריחים. והגדרות הולכות ומתרבות. הולכות ומתגבהות. ללא הרף. עוד ועוד.

להמשיך לקרוא

אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה!

"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה." כך אמר/קרא טל ברודי בעודו נישא על כתפי מעריצים שניות מועטות לאחר שמכבי ת"א עשתה היסטוריה, הביסה את האדומים (צ.ס.ק.א מוסקבה – למי שלא זוכר הייתה קבוצת הכדורסל של הצבא האדום), וקטפה לראשונה את גביע אירופה בכדורסל לאלופות. מני אז היו עוד זכיות. אבל אין כמו הפעם הראשונה…

נושא הגבול – מי גובל במי? מה גובל במה? מי הגביל? מה מגביל? וכיוצא בזאת – הוא נושא מרתק ומהווה אחד מתחומי העניין המרכזיים שמעסיקים אותי. הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי. ובזה, האחרון, אין אנו יכולים להרחיב או לפרט או לדון מעל דפים אלה – מסיבות כאלה ואחרות. ונותרנו רק עם ההיבטים התיאורטיים. וגם כך, תאמינו או לא, יש מספיק מה לעשות.

להמשיך לקרוא

חומת גילה: פרידה זמנית או אשכבה סופית?

בוקר. יום שישי. ארוחת בוקר. צנועה. כוס מיץ תפוזים שנסחט מ-4 תפוזים. פרוסת לחם מרוחה בשכבה נדיבה של חלבה. חלבה תורכית שקונים אצל רפאל היווני. תה ירוק. עיתונים. הארץ ומעריב. מחכים החל מ-6:30 על מפתן ביתי. ככה הבטיחו. זה לא אומר שקמתי בשעה זו לבדוק… והנה כתבה המבשרת שביום א' תוסר חומת גילה. "כבר לא יורים מבית ג'אלה לגילה: חיילי צה"ל יפרקו את חומת המגן… בהודעת דובר צה"ל נכתב כי ההחלטה להסיר את החומה התקבלה לנוכח היציבות הביטחונית באזור בשנים האחרונות. צה"ל ימשיך וישמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל, תוך התחשבות במציאות הביטחונית המשתנה." (ניר חסון, הארץ, 13.8.2010). כבר הגיעו פעמי משיח. השלום המיוחל פרץ לאוויר העולם. כשם שנפלה חומת ברלין כך עומדת ליפול חומת גילה. ושוב יתחבקו שני הצדדים. אנחנו ובני דודינו שמעבר לחומה. אז זהו שלא. זה רק חלום שלעולם לא יוגשם. את הסכסוך יש לנהל. לא לפתור. ואיני מחזיק בדעת יחיד. אבל יום שישי כבר יועד למשימות אחרות: אנדרטת התאומים, צ'לנג'ר, מדרגות לשמים. וארוחת צהרים ביקב. והבטחתי זאת לחברות ולחברים. והבטחות צריך לקיים. וטיילנו. ולקח זמן. כי לא מיהרנו לשום מקום. ובדקתי זמן ומרחב. והחלטנו שלא לנסוע לחומה. לא נורא – יצאתי לדרכי בבוקר יום המחרת. המשימה – לתעד את חלקי החומה. כי ישנם מספר מקומות בגילה שהוגנו ע"י החומה, וזאת בטרם תאופסן הלז במחסני צה"ל. כן. צה"ל מונה לפרק. ולאחסן את המרכיבים, לשמור עליהם על-מנת שיהיו מוכנים בשעת פקודה. כי ביום א' כבר לא תהא…

להמשיך לקרוא

חץ שחור – היום לפני 55 שנה

  

 

 

  

סעו לדרום. תבקרו בשדרות. הפסקה קצרה. תדלוק בכוס קפה ומשהו בצד. תמשיכו דרומה. כביש 232. קיבוץ מפלסים לשמאלכם. בעיקול הכביש הבא תראו שלט, לימינכם, באותיות לבנות על רקע חום – אנדרטת חץ שחור. סעו לשם. אנחנו נסענו. אם יוותר לכם זמן – תעלו גם אל המצפור על-שם אל"מ נביה מרעי הסמוך. אתר הנצחה לעוד אירוע טרגי.
 
את המכונית מותירים במגרש החנייה. ופוסעים לעבר האנדרטה. דגל המדינה ונס הצנחנים המתינו לי בכניסה. מתוך הכתוב על השלט אני קורא: "את אתר "חץ שחור" הקימה עמותת "חץ שחור" שהוקמה על-ידי חבורת לוחמי הצנחנים ששמה לה מטרה להקים אתר מורשת וזיכרון לחברים שנפלו בקרב ולספר את גבורתם של הלוחמים בפעולות התגמול". האנדרטה דומה לעץ המשוטח על הקרקע. בתחילה – הגזע. מי בנה ולמה. ולאחר מכן אתה מתקדם במשעול המרוצף, כאשר מימין ומשמאל צומחים ענפים – פעולות התגמול. אתה פונה, מתקרב, קורא. וחוזר לבד המרכזי. ולבסוף אתה מגיע לחץ. לחץ השחור. וקורא. ואז מרים את הראש, כי אתה טיפסת לצמרת העץ. ומביט. והנוף נשקף. מקצה החץ אל האופק. שדות מעובדים. דרך פטרולים. גדר שדות מעובדים. מבנים. פאתי עזה.

להמשיך לקרוא

Erkac Tam Pass

 

 

ארבע לפנות בוקר. השכמה. קור עז. פנים-יבשתי. ידענו כי צפוי לנו יום ארוך ומייגע. המעבר בין קירגיסטן לסין מתפקד רק בחלק מהיום. ונסגר מוקדם. המטרה היא לחצות את הגבול ולהגיע לקשגר האויגורית/סינית שבאויגורסטאן/שינג'יאנג. ולכך נחוצה השכמה מוקדמת.

העברנו את הלילה בסארי-טאש, כפר קטן בדרום-מזרח קירגיסטן. חלק לן ביורטה. האחרים נדחסו בבקתה ולה שני חדרים. הקרקע – מרופדת בשמיכות. ובכלל – שמיכות לא חסרו. ערימות בלתי נדלות המרוכזות בפינה בחלל המגורים. בארבע לפנות בוקר קמנו. הקירגיזים כבר היו על הרגלים. הכינו קנקני מים חמים לשטוף את קורי השינה (לדעת המקומיים חמים – לדעתי פושרים מינוס. אבל לא נדקדק בזוטות). ויתרתי על הגילוח. שכבות של מלבושים, כוס תה ירוק ופת לחם מקומי – נאן – וקדימה לדרך.

 

 

כאמור, יצאנו עם אור ראשון. בכלי רכב סובייטיים לשעבר. רכבי שטח. 6X6. לא, איני טועה. לא 4X4 אלא 6X6. שמנו פעמינו מזרחה – לעבר סין. דרך מעבר Erkac Tam. אנו בלב אסיה. ממש במרכז הגיאוגרפי שלה. מרוחקים אלפי קילומטרים מכול ים אפשרי. הדרך משובשת. בחלקה עפר ובחלקה חצץ כבוש. לפרקים אנו נוסעים על מצע שבמחוזותינו נקרא "קורדרוי". אבל הרכב רוסי – ולא נראה שהוא מתרגש מכך. אגב – אצלנו קיימות שתי אפשרויות: או לנסוע לאט ולהתאים את המהירות לתדירות קפלי הקרקע או לטוס. הרוב בוחר, איך לא, באופציה השנייה. גם כאן מרביץ סשה הנהג רייס.

 

 

 

 

הנוף פראי ומקסים ביופיו. מדבר צחיח ופסגות הרים מושלגות. השמש מטפסת מעל הקרחונים. בדרום – במת הרי פמיר. גג העולם. בצפון ניתן לראות את ההרים השמימיים. ואנו, בדרכים של מדבר בצל הגשם, שועטים על רמה סלעית, חומה, יבשה וטרשית.

 

 

 

 

הבוקר מאחרינו. עברנו מחסום דרכים ועוד מחסום דרכים. הצבא המקומי בדק את הדרכונים. המשכנו. ועד שהגענו ליעד הרגעי. מעבר הגבול. מצד שמאל של השלט רואים את הרכב שלנו. שיירות של משאיות עמוסות לעייפה בפסולת ברזל המיועדת להיקלט בסין כבר המתינו בחום הקופח. למזלנו היה להן מסלול נפרד. באותם הימים בלעה סין יותר ממחצית הברזל העולמי. ההכנות לאולימפיאדה היו בעיצומן. כאילו הופעלה משאבת ענק בצד הסיני או מגנט ענק ופסולת הברזל מרחבי העולם נשאבה לסין. לאחר שראיתי את אשר ראיתי, חשבתי שזאת הזדמנות נדירה לנקות את ארצנו מפסולת. משלדי המכוניות הפזורים בכול חלקה וחלקה ומכערים את נוף השטחים. הפתוחים והבנויים. אך לא. כשחזרנו וסיפרנו את מה שקורה שם, במרכז אסיה, שאלתי את צביקה האם ניתן לעשות משהו בנדון. אחרי הכול אחיו מפרק מפעלים שאין דורש להם. חזר לאחר מספר ימים ואמר. מקרה אבוד. אין ביקוש לשלדי מכוניות. חרא של ברזל… והרי כאן גונבים כמעט הכול. מכסי ביוב, קולטנים, שלדות טנקים ונגמ"שים (המשמשות כמטרות לצה"ל בשטחי האימונים), פסלים סביבתיים, כבלי חשמל וטלפון (בשביל הנחושת) ואפילו אותיות שקולפו מהמצבות – כן. שלדי מכוניות – לא. חבל. איך שלא יהיה החגיגה ההיא נגמרה.

 

 

בצד מעבר הגבול הייתה עיירה שלמה של בקתות ומבני לבנים. מלון דרכים מרופט וקיוסק. כן – קיוסק. מילה שמקורה רוסית. אנו אימצנו זאת וכך גם הקירגיזים שחלקם, עדין דובר רוסית. היו לי כמה סומים (המטבע המקומי) וקניתי בקבוק שתייה ומשהו לנשנש. לפני שבוע המרתי עשרה דולרים במטבע המקומי. עבר כמעט שבוע ולא הצלחתי לבזבז אותם. החיים כאן בזיל הזול. וגם להיפטר מהכסף. כי בצד השני יהפוך ללא רלוונטי. במלון הדרכים המון פועלים סינים. סין מממנת את הפיכת דרך העפר שבה נסענו – לכביש. והסינים החלו בבנייה. כיבוש כלכלי. פגשתי את הצוות הבונה. להפתעתי הסכים המהנדס האחראי על הבנייה להצטלם. דומני שמה שמצא חן בעיניו היה שכבר הייתי פעם בסין. ובאזור שממנו בא – גווילין. בתמונה מצד ימין. עם המשקפיים. האמריקנים הקימו בסיס אווירי בבישקק (בירת קירגיסטן). התורכים מקימים מסעדות ועסקים נוספים. אייר טוקיש מובילה בטיסות למרכז אסיה.השתלטות באיצטלה של תרבות. הרי ככלות הכול הקירגיסים הם סוג של שבט טורקי. כתב שונה אבל מוצא אתני משותף. וגם מבינים את השפה. יותר מאשר פחות. לא פלא שהרוסים מתחממים. הם חשים באובדן השליטה במרכז אסיה. אמנם ברית המועצות התפרקה אבל עדיין הדוב הרוסי חובק. המשחק הגדול משוחק שוב ושוב. הפעם סביב הגז והנפט המונחים מתחת לים הכספי וסביבותיו והיכן יעבור הצינור לעולם המערבי שכולם רוצים לגזור ממנו קופון כלכלי. רק על זה ניתן לכתוב ספר כרסתן.

 

 

 

 

 

היה זה היום שבו שלפתי את הדרכון להצגתי אותו למבקש – בדרך כלל לבוש מדים ודובר בשפה לא מובנת – עשר פעמים. ארבע בקירגיסטן ועוד שש בצד הסיני. איכשהו, לאחר המתנה של שעתיים מצאנו את עצמנו מאחרי המכס הקירגיזי ומול שער היציאה. מחכים לכלי הרכב. בין המעבר הקירגיזי לסיני – מרחק של שבעה ק"מ. הקירגיזים הסכימו שהרכבים שאיתם באנו ייקחו אותנו לשם. העמסנו שוב את התרמילים. חיכינו לאור ירוק. של ישבתי והסתכלתי בנעשה מסביב. השוטר הקירגיזי בדק משאית אחר משאית. בכל אחת הוא ביצע שלוש פעולות. האחת – ביקש מהנהג לצפור (רק אחר כך, בסין, הבנתי את משמעות הצפירה. פשוט מאוד – מי שצופר חזק יותר מקבל את זכות הדרך…). הפעולה השנייה – בדיקה מיכל הדלק באמצעות מוט שהוחדר לתוכו. אבל הפעולה השלישית הייתה המעניינת ביותר: השוטר הביא ג'ריקן וצינור פלסטיק. החדיר את הצינור למיכל הדלק ושאב. כשהתמלא הג'ריקן – הורשה הנהג לנסוע לסין… מס יציאה פרטי. משאית לאחר משאית. צילמתי. אמנם מצלמה דיגיטלית אך אני מקפיד לעבוד בצורה ידנית. דרך העינית. הקירגיזים התעצבנו. נקראתי למפקדת המעבר. ביקשו להסתכל בתמונות. למזלי לא לקחו את המצלמה אלא הורו לי ביד שהם רוצים לראות בצג את מה שצילמתי. מצלמה חדשה. הוצאתי את המדריך וחיפשתי אחר התפריט המתאים. מצאתי. דפדפתי בתמונות. והם הסתכלו. אז התפשרנו באמצעות שרשרת התרגום – קירגיזית, רוסית, אנגלית – על מחיקת התמונה האחרונה. זו עם הג'ריקן המלא במס מעבר פרטי. יצאתי בזול…

 

 

וכלי הרכב הסובייטיים הביאו אותנו עד למחסום הראשון של סין. עברנו  מספר ק"מ בשטח שטח הפקר. No Man Land. הש"ג הסיני יצא מהבודקה, אסף את הדרכונים והלך. חזר לאחר שעה וטען שמכאן והלאה אין מעבר לכלי-רכב. אבל אנו מוזמנים לסין. איכשהו הצלחנו להבין זאת. מכונית – לא. אדם – כן. הצביע בידיים. המשאיות המשיכו לעבור. הבנו מה שהבנו ובלית ברירה, הכתפנו תרמיל על שכם והמשכנו לצעוד בכביש. למעלה. אמרתי לזוגתי שטוב שזנחנו את המזוודות ועברנו לתרמילים. איך היינו מסתדרים ללא התרמילים? עלייה. שני ק"מ. משיקים לטור שלא נגמר של משאיות. כולן עומדות. טעונות בפסולת הברזל המיועדת לפלדות האולימפיאדה. דוממות. הנהגים מתגודדים בקבוצות. בצל המכוניות. ואנו? ממשיכים לסחוב את עצמנו וכבודתנו במעלה הגבעה. עד למחסום הבא. מחנה צבאי על אם הדרך. שם אספו הסינים את הדרכונים בשנית ונעלמו. במשך שלוש שעות לא קרה דבר. רק ערימה של תיקים וערימה של אנשים. בשמש. וממול מגדל השמירה. התקרבתי לשער. הסיני צעק משהו ודרך את הנשק. אני מכיר את צליל הדריכה של הקלצ'ניקוב. ויתרתי. הסיני השני שבמגדל צפה בנו במשקפת. זה לא הזמן להתחכם. לסינים אין חוש הומור.

לקראת אחר הצהרים התעוררו כולם. הנהגים הניעו את המשאיות. אחת אחר השנייה. השיירה נעורה. אבל עדיין עומדת. ולנו אמרו לקחת את המיטלטלין ולהמשיך ללכת לכיוון סין. איפה סין? הקצין הצביע לשם. אז הלכנו לשם. הלכנו. ראינו מרחוק את המעבר הסיני. הכביש חסום בשיירה אינסופית של משאיות. ריקות. המבקשות לחזור למרכז אסיה. המשכנו ללכת. ואז הופיע דולקאן. המדריך הסיני. בעצם אויגורי. התרגום של דולקאן לעברית הוא גל. גל הצליח לקדם את האוטובוס מעבר למכס הסיני. זה עלה לו במספר בקבוקי שתייה של מים מינראליים (שהיו מיועדים לנו…). אבל בשל המשאיות האוטובוס נתקע ואינו יכול להתקדם. נשארו עוד מאות מטרים לחבירה. המשכנו לגרור את המטען. הגענו לאוטובוס. הציוד מועמס. נוסעים לתחנת המעבר הסינית. פורקים ושוב מתחילה ביקורת הדרכונים והציוד. וגם צריך לעמוד מול מכונה כלשהי. אם נדלקת המנורה הירוקה – סימן שאתה בריא ואין לך חום. אין סארס. אור אדום – לקרנטינה לשבועיים. בלי חוכמות. ולא חשוב מי אתה. ומפשפשים בספרים. מחפשים אחר חומר פורנוגראפי. וכן, אסור להכניס אוכל. וכול רכישותיי בשווקים בקירגיסטן של צימוקים, אגוזים, שקדים וכד' – נותרו במכס. בטוח שהסינים חגגו על השלל.

ובשש בערב, כשהתרמיל כבר היה על המסוע, לקראת השיקוף, נעצר הכול. האורות כבו. נגמר החשמל… בנקודה הזאת עברנו לצעקות. צור המליץ על כך. עניין של תרבות. איך מציג סיני את מקומו בהיררכיה? בצעקות על מי שמתחתיו. אז הקמנו קול צעקה. וזה עבד. הסינים ויתרו על המשך הבדיקה. צ'יק צ'ק החתימו את הדרכונים. הורדתי את התיק (ללא שיקוף) ויאללה ליציאה. ועל המדרכה, בעלייה לאוטובוס, שוב הגיע סיני וביקש לראות את החתימה בדרכון. נו טוב – הפעם לא צעקנו. ונסענו לקשגר.

 

הצילום הראשון על אדמת סין – טורקמיסטאן המזרחית – היה של גמל דו-דבשתי. גמל בקטרי. כאילו יצא מספרו המצוין של הסופר הקזחי צ'ינגיס אייטמאטוב : "והיום איננו כלה". הגמל שעושה דין לעצמו. ויש לו רגשות… רוצו לקרוא.

כולם היו טרודים לקראת החורף. ואם לא די בטרחות הרגילות, באה רוח גדולה וטילטלה את קָרָנַר, וזה היה לבעליו כאב ראש אמיתי, עונש ממש, פשוטו כמשמעו! כשנתיים לפני כן הגיע קָרָנַר לפרקו, אבל בשתי השנים האלה עדיין לא היה יצרו עז כל-כך, עדיין לא פרץ בכל סערתו, ועדיין היה אפשר להשתלט עליו, להביאו לידי ציות על-ידי הרמת קול. ומלבד זה, הגמל הזקן של קזנגפ עדיין היה הזכר השליט בעדר של בוראנלי, ולא נתן ל קָרָנַר כר פעולה, והיה בועט בו ומגרש אותו מעם הנקבות. אבל גדולה היא הערבה. הוא מגרש אותו בקצה האחד, וזה בא מן הקצה האחר ומבצע את זממו. ימים תמימים היה הזכר הזקן רודף ומגרש עד כלות כוחותיו, ואז היה קָרָנַר, הצעיר חם המזג, משיג את שלו, ולא בקרב ישיר דווקא, אלא בערמה ובתחבולה.

אבל כשהתחלפו העונות, והחורף הקר בא אל הערבה, ודמם של הגמלים ניעור שוב לצו הנצחי של הטבע, נהיה קָרָנַר הזכר השליט בעדר של בוראנלי, שליט אדיר שיש בכוחו לסלק ולהשמיד כל מה שעומד בדרכו. בקלות יתרה גירש את הגמל הזקן של קזנגפ אל רגלי אחד המדרונות, ובעט בו ורמס אותו ונעץ בו את שיניו עד שכמעט נפח את רוחו בערבה השוממה, שלא היה בה איש להושיעו. נוקשים חוקי הטבע, ומתמלאים עד תום. הגיע תורו של קָרָנַר להקים ולהפיץ את זרעו.

צ'ינגיס אייטמטוב (1998), והיום איננו כלה, עם עובד, ע': 165-164.

 

 

השמש החלה לשקוע. גל היה מבסוט. הוא טרם פגש ישראלים. אבל אמרו לו שאנחנו משהו-משהו. עובדה, הגרמנים, בשבוע שקדם, לא עברו. הם נותרו במחסום הראשון ולא הבינו שהגיעה השעה להיפרד מהרכב ולעבור להליכה. ואת הלילה בילו שם. במחסום הראשון… עברו כשעתיים. נשתררה חשיכה. מתנמנמים. ופתאום עצירה. צריך לרדת מהאוטובוס, להציג את הדרכון, לעבור ברגל את המחסום, ואז לעלות שוב לאוטובוס. הסתכלתי סביב. מחסום קבוע. גם המקומיים זכו ליחס דומה. לרדת, להציג, לעלות. הבודק סיני. המקומי – זה שנוסע באוטובוס הוא בדרך כלל אויגורי. שיטה לטרטר את המקומיים… זאת הייתה הפעם העשירית שהצגתי את דרכוני. הפעם ה-11 הייתה במלון בקשגר.

מבנה של 7 קומות קיבל אותנו אחר חצות. 2 קומות למשרדים, קומת מועדון, קומת בית-בושת, ו-3 קומות עליונות המשמשות כמלון שמתוכן בנמוכה ביותר שובצו חדרי האוכל והקבלה. "שימושים מעורבים" קוראים לכך במחוזותינו. כיון שעלינו מקומה לקומה הייתה זאת ס' שזיהתה את 2 הקומות הייחודיות שבין המשרדים למלון. "אני מריחה זאת" קראה בקול רם. אחרי ככלות הכול בבעלותה מלון… ואני? אני הלכתי לישון. עם זוגתי שתחיה.
 
צילומים: משה הרפז

איך אתה אוכל את הקרטופלאך שלך?

לפי המילון החדש של אבן שושן מוגדר גבול כדלקמן:
(1)      קו מבדיל בין מקום למקום – בין שדה לשדה, בין עיר לעיר, בין ארץ לארץ.
(2)      תחום, שטח הארץ שבתוך הגבולות.
(3)      קץ, סוף.
(4)      זמן המשמש מעבר בין שתי תקופות.


צילום: לא מצאתי מי צילם ולמי ליתן קרדיט

גבול, גובל, מגביל. בית, מבנה, מגרש, שכונה, עיר, אזור, חבל, מחוז, מדינה, יבשת. מושג הגבול הפך לדומיננטי בשפה בשל השאלתו ואימוצו כמטאפורה לעולם של דימויים וביטויים נוספים. הביטו בטקסטים הכתובים וראו שאין גבול לשימוש ב"גבול".

גבול מגביל טריטוריה. גבול הוא המצאה אנושית, מתוחכמת. תוצר תרבותי. האדם הראשון שהגדיר את מושג הגבול (והטריטוריה) וקבע – עד כאן שלי ומכאן והלאה שלך – היה, ללא צל של ספק, גאון. כעיקרון הגבול הוא מוצר מלאכותי. לעיתים יש לו סממנים מובהקים של הפרדה פיזית טבעית – נהר, ים, רכס הרים בלתי עביר – אבל, במרבית המקרים הוא מלאכותי לחלוטין. קחו לדוגמה את גבולות המדינות הקיימים כיום. נתח נכבד מהם הינו תוצר הקולוניאליזם. אלכסנר מוקדון קבע את תחום האימפריה שלו בהתאם לידע של מורו – אריסטו. לפיכך נעצר על גדתו המערבית של נהר האינדוס. המעצמות התוו את הגבולות – ובמרביתם קיים עד היום סכסוך בין מדינות גובלות. לפעמים הסכסוך מתפרץ והופך לאלים. ברובו הוא מאופק וכבוש.

 

שער חדש שהוצב לאחרונה בכניסה הצפונית למושב רשפון (צילום: משה הרפז)

גבול בין מדינות הינו קו דק המשורטט על גבי מפה, לכאורה מחוסר מימד. במציאות בקוטב אחד הגבול הינו בעל "נפח" של מאות ואלפי מטרים של ביצורים ומכשולים ובקוטב השני כלל אינך מבחין שחצית אותו ורק התפאורה החדשה שאליה נחשפת  – שלטים, בתים, צבעים – היא שתרמוז לך כי עברת ממדינה פלונית למדינה פלמונית. גבול אינו אך ורק מכשיר פיזי שתכליתו הפרדה בין טריטוריות אלא נקודת מפגש גיאוגרפית שבו הפוליטיקה והתרבות פוגשות זו את זו. גבול בין מדינות לכאורה מפריד בין אוכלוסיות שונות שלכול אחת מאפיינים תרבותיים משלה. כאן אנו ובצד השני – האחרים. הגבול הוא הקו הפיזי שנועד לתחום טריטוריה ואוכלוסייה ולהפרידן מהאחרים.

 

בשביל מה המציאו את החשמל? שדה בלכיש (צילום: משה הרפז)

אבל בואו ולא נכביד ביותר מדי מילים לגבי הצד התיאורטי וניגש למעשה. הדוגמה שבחרתי היא הגבול בין גרמניה להולנד. הגבול הרשמי של הולנד קיים, בתצורתו הנוכחית, מזה 190 שנה. זהו גבול מוסכם, מאושר, ממוסד, שנפרץ רק פעם אחת – במלחמת העולם השנייה (במלחמת העולם הראשונה שמרה הולנד על ניטרליות).

אנקה סטרוּוֵר (Strüver, 2004) מביאה בפנינו את תוצאות מחקרה שנערך בגבול הגרמני-הולנדי.  כאמור, קו זה הינו גבול פתוח, גבול פנימי בין חברות באיחוד. אנשים, בשל שונות במגוון סחורות ומוצרים ובשל הפרשי מחירים, חוצים גבול מצד אחד לצד השני. שלא כמו בחבל אלזס-לורן (נהר הריין המהווה את הגבול בין גרמניה לצרפת), שיעור החוצים את הגבול שבין הולנד לגרמניה, על בסיס יום-יומי, אינו מרשים. עובדה זו יכולה להיות מוסברת בקיומם של מכשולים כגון: תשתית תחבורה שאינה מפותחת, חוסר ידע או שפה שונה וכיוצא בזאת. מכאן מסיקה סטרוּוֵר כי אמנם הגבול הפיזי הוסר ונמחק כלא היה (השתיים חברות באיחוד האירופי שחרת על דגלו מדיניות של גבולות פתוחים בין חברותיו) אך הגבול המנטלי שריר וקיים בלבם ובמוחותיהם של האנשים שמשני צדי הגבול, והשכן שמעבר גבול הוא האחר, הזר, שיש להישמר ולהיזהר מפניו. סטרוּוֵר פורשת בפנינו את תהליך בניית הגבול מבעד משקפי הצגה המיועדת לבני נוער. 

 

ההצגה מתחילה בבמה ריקה וחשופה כאשר ברקע נשמעים קולות של ילדים:

א: האם יודע אתה מהו גבול?

ב: קו?

א: קו שאינך יכול לחצות סתם כך! קו המפריד בין שתי מדינות.

ב: בחצר בית הספר, בין שתי אבנים בחומה…

א: היכן שישנם אנשים, יש גבולות.

ג: אין משהו מיוחד בגבול. בכדורגל זהו סתם קו לבן המשורטט על הדשא.

ד: הי! אפשר להצטרף?

א, ב, ו-ג: לאאאאא!

 

שומר גבול מופיע על הבמה ונושא "בודקה" קטנה עימו. הוא מחפש את הגבול אך אינו מוצא. הכול נראה אותו הדבר ואין כל סימון. האיש מדבר אל עצמו: "אין גבול ואני מוכס ושומר גבול. אני אמור לקבוע מי חוצה את הגבול ומי לא. אבל כיצד אזהה את ארצי? האם אני בביתי או מחוץ לו? מצאתי קארטופלאך. זה סימן שאני בבית. בארצי. אך היכן הגבול? הכול נראה אותו הדבר". הוא מסמן בגיר קו על הבמה ומחליט שהוא נמצא בצד שבו מצוי הקרטופל. והוא מחליט דבר נוסף: "יעבור למדינתי רק מי שדומה לי. האחרים צריכים להישאר בחוץ".

אישה, רכובה על אפנים, מופיעה על הבמה ומעברו האחר של הגבול. גם ברשותה תפוח אדמה. האישה יורדת מאופניה וחוצה את קו הגיר המסמן גבול אל מדינתו של השומר. הוא מתבונן בה בסקרנות כאשר היא חוצה את הגבול גוררת את האופנים, מזוודה ותפוח אדמה. השומר מופתע שהאישה אינה מזהה את הגבול.

השנים מתחילים לשוחח על תפוחי אדמה. השומר אינו יודע להחליט – משלנו או אחרת? ואז האישה מציעה לעשות סלט תפוחי אדמה. או אז מזדעק השומר: "אבל אנחנו אף פעם איננו אוכלים קארטופלאךסלט. אף פעם!". בחמת זעם גורר השומר את האישה ומזוודתה לעברו השני של הגבול. מחוץ למדינתו. "הסתלקי" הוא נובח לעברה.

שקט משתרר באולם. ברקע נשמע שיר המבטא פחד מהאחר ושנאת האחר. בינתיים האישה מתעשתת ומציעה לשומר תפוח אדמה אפוי. אך השומר מצהיר: "אני שומר גבול ואיני מורשה לצאת ממדינתי. ולך אסור להיכנס לארצי. כי את זרה".

האישה פותחת את המזוודה ואומרת: "אני מחפשת בית. להיות שייכת. מקום לנוח בבטחה". מתוך המזוודה היא מוציאה לבני קרטון ובונה חומה. בתחילה מתעלם מכך השומר. אבל כעבור זמן-מה הוא מנסה למשוך את תשומת ליבה בהציעו טוליפ שבו הוא מנפנף מעל לחומה. ובינתיים בראש השומר מתרוצצות מחשבות (המוצגות על מסך):

שנאה: "מה רוצה האישה ממך? בעט בה לכול הרוחות! זרים אינם רצויים! הצורה שהיא נראית, הלבוש שלה – אנו שונאים אותה! תהרוג אותה!".

פחד: "אני מפחד. להרוג זה מעשה אסור!"

שנאה: "אם היא תעבור – ארצך לא עוד ארצך! הכול ישתנה. והגבול לא יהיה עוד גבול!".

כחלוף מספר דקות שוב מציעה האישה לשומר לחלוק איתה את תפוח האדמה האפוי. הפעם מתרצה השומר, חוצה את הגבול, יוצא ממדינתו ומצטרף לאישה. לאחר הארוחה שואלת האישה את השומר באם יכאב לגבול כאשר נוגעים בו. השומר מודה שזה אכן לא מכאיב. האישה נוגעת ולאיטה מוחקת את קו הגיר. את הגבול. ואז אומר השומר: "אם אין גבול יכולה את ללכת לכול מקום שתרצי".

כיצד רואים הגרמנים את הולנד? מניתוח ממצאי המחקר עולה כי הולנד מצטיירת על-ידי הגרמנים כחופי ים לבילוי, משובצת חממות לגידול ירקות, גבינות, שדות של פרחי צבעונים, תחנות רוח וארץ מוצפת סמים וההולנדים עצמם מתוארים כפרגמטיים, מסורתיים, טולרנטיים יתר על המידה וצרי-אופקים. בכיוון האחר, גרמניה נתפשת על-ידי ההולנדים כמדינה גדולה מדי, קרובה מדי וכמי שלא ניתן לסמוך עליה יותר מהנחוץ. והגרמנים עצמם? הם נתפשים על-ידי ההולנדים כשמנים, דוגמטיים, ומשוללי חוש-הומור.

 

גדר (צילום: משה הרפז)

ועוד פיסת גדר (צילום: משה הרפז)

 

לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. גם תרבות.