משה הרפז
אל קלפאטה (El Calafate). עיירה ארגנטינאית בדרומה של פטגוניה. האינדיאנים המקומיים, בני שבט טהואלצ'ה, הגיעו לכאן מתישהו. מתי בדיוק? לפני כך וכך אלפי שנים. לעומתם, האדם הלבן הגיע לכאן רק ב-1867. הייתה זאת משלחת סקר. כמו לואיס וקלארק הצפוניים שטה משלחת חקר נהרות, במשך 33 ימים, במעלה נהר סנטה קרוז והגיעה אל אגם ארגנטינה עליו כבר סיפרנו לכםן כאן. לקח להם, לארגנטינאים, פחות זמן מהחבר'ה הצפוניים. אבל גם המסע היה פחות הירואי…
שייט ב"לגו ארחנטינה". דהיינו "אגם ארגנטינה". הקרחונים הם הם הסיפור בסיפור זה.
דקות ספורות טרם השעה הנקובה/היעודה, יצאו, מחבר השורות הללו וזוגתו שתחיה, מפתח המלון והתיישבו בכורסאות שבמבואה. ממתינים להמשך סידור העבודה ליום זה. למה ממתינים? לסיור מושט בלגו ארחנטינה. כך או כך ורכב הגיע. בחור צעיר, צהבהב, ירד ושאל, באנגלית, אם אנו מי שאנחנו. השבנו שכן. אנו מי שאנחנו. ונסענו.
חצי הכדור הדרומי. אמריקה הדרומית. כבר הקדשנו רשימה למשורר הלאומי של צ'ילה. פבלו נרודה. עתה תורה של ארץ הכסף. ארגנטינה. אחד פלוני, סופר ומסאי, ושמו חורחֶה לואיס בורחֶס (24.8.1899 – 14.6.1986).
ואמר בורחס (או שמא כתב): "אני מעדיף לקרוא מאשר לכתוב. יכול אני לקרוא הכול. אבל לכתוב, רק מה שאני יכול…".
החודש מלאו 120 ש' להולדתו. כמחווה, מוגשת לכן/ם פנינה מקולמוסו אותה הקלדתי במקלדתי.
דיוקנו של בורחס – רשם רוני סומק. נסרק מתוך ספרו "שריטה במרפק השירה". עמ' 52
וזהו סיפור שאלמוני אחד, חסר-שם, לחש באזני בורחס. ובורחס רשם זאת במחברתו. רמזים פזורים לאורך הסיפור. והפואנטה – תמיד בשורה האחרונה. לא, אל תרוצו עכשיו אל הסוף. תתגלגלו/תגלגלו בנחת. מה לכם למהר?
זאת רשימה מצולמת אודות קרחון ושמו פריטו מורנו (Perito Moreno Glacier). ב-8:30, בבוקרו של יום נתון, לא קרה דבר. גם ב-8:33 לא קרה דבר. אבל ב-8:35 צץ וגח הוואן מן הרחוב הראשי של העיירה והתמקם מול פתח המלון. נותרו בו, בוואן, 2 מקומות. ומתוכו נשאלה השאלה: אתם כך וכך? כך וכך השיבו שכן. נדחסנו אפוא אל הספסל האחרון שעליו כבר ישב זוג ארגנטינאי ששרוי בפנסיה. כעת הם יכולים לטייל במדינה במקומות רחוקים-רחוקים מעיר בירתם, בואנוס איירס. בעצם, כשאני משחזר את המצב, אנחנו היינו היחידים שלא דיברו ספרדית בדיאלקט כזה או אחר.
אגב, אינכם חייבים להשתמש בשירותי הוואן. מונית או רכב שכור חד-יומי – יעלו יותר. אוטובוס – פחות. הברירה תמיד מונחת לפתחיכם. אלו יביאו אתכם במהירות אל היעד. האוטובוס לא. ייקח לו מעל שעתיים להביאכם אל הפארק. באפשרויות האחרות תקבלו עודף משעתיים.
אל הדרך יצאנו. לאן – שואלים אתם – ואנו משיבים: אל פריטו מורנו (Prietto Moreno). בתרגום לעברית – הקרחון המתנפץ. ראוי לציין (גילוי נאות) כי למחרת, מול קרחון אופסלה, חזינו בחגיגת התנפצויות אל המים. כאן, בפריטו מורנו, ממש לא.
אמריקה הלטינית. ארגנטינה. עיר שקוראים לה "האוויר הטוב". בואנוס איירס. שכונת לה בוקה. דייגו ארמאני מרדונה צמח כאן. והגיע לאן שהגיע. שכונה צבעונית שגדודי התיירים רואים חובה לפקוד אותה. ואצים/רצים אחר המדריך/כה הנושא/ת בסבל ובשקט את הדגלון המתנוסס ושבל יטעו היפנים לנהור אחר האמריקנים.
כיוון שאנו קבוצה מאורגת המונה שניים בלבד – כותב שורות אלו וזוגתו שתחייה – ההתנהלות המרחבית פשוטה ויותר וללא תנאים מוקדמים. למעט אחד – השעון. לא של כריסטיאן בולטנסקי אלא שבצהרים חייבים אנו לחתוך אל שדה התעופה.
פעם זאת הייתה שכונה של עובדי נמל, סוורים, סבלים ושאר ירקות. הנמל התנוון. אך הצבעוניות נותרה ואולי אף טופחה. מזכיר במקצת את האי בוראנו (אחד ממכלול האיים המרכיבים את ונציה רבתי). אך שם נועדה צבעוניות הבית לשמש מגדלור לדייג השב מן הים. שביתו אכן במקומו. וכאן? איני יודע. כך או כך – יוצאים אנו אל המסע המצולם בנתיבי השכונה ב-6 רשימות. הנה מתחילים אנו עם הרשימה הראשונה:
משה הרפז 