יותר מעשור לאחר שנפטר איוון שוובל (2011-1932), תערוכה זו מבקשת לחדש את ההיכרות עם היוצר ועם יצירתו. בחומר הארכיוני הרב שהשאיר אחריו, ובמאות הציורים, הרישומים, התחריטים ויומני העבודה של, מתגלה אמן טוטלי, קודח, שהציור הוא עבורו צורך קיומי; מקום מובחן, מקום בטוח.
שוובל נולד וגדל בארצות-הברית. לאחר שנות נוודות – בין קיוטו, פריז, ניו-יורק, אתונה, קורדובה, תל-אביב וירושלים – התיישב ב-1963 בעין כרם, ירושלים. בשנות השבעים הוצגו ציוריו, בין היתר, בתערוכות במוזיאון ישראל, במוזיאון תל-אביב ובמשכן לאמנות, עין חרוד. כישרונו זכה להכרה מיידית, אולם בהדרגה מצא עצמו פועל מחוץ למעגלים האמנותיים המרכזיים ותסכולו התעצם והלך.
במחקר לקראת התערוכה, נחשפנו לארכיון העבודות והמסמכים של שוובל, ובעיקר ליומני העבודה שלו, המשקפים את חייו כמו "סטורי בורד" לסרט, ולעיתים כמו נובלה גרפית. רבים מציוריו המוכרים מתבססים על דמויות מסיפורי התנ"ך ועל סרטי קולנוע הוליוודיים. אלו ציורים מלאי פאתוס שצוירו באינטנסיביות; ציורים יצריים שבהם הדפסי תצריב או נוף (אורבני או טבעי) משמשים כמצע לציור, כמו תפאורה אדריכלית בסט של סרט, בשילוב רישומים והנחות צבע. כל אלה מייצרים אירוע מבוים, הערוך באופן לא ליניארי – מרחב ציור המורכב מעירוב טכניקות ומשכבות, ובו ערב רב של מרחבים, אתרים, מקומות וזמנים, עבר לצד הווה, ולעיתים גם לצד עתיד.
בעבודתו של שוובל יש קשר יסודי בין פעולות הציור ובין עולם הקולנוע, הדימוי המצולם והעריכה הקולנועית. ה"קאט" הקולנועי, ה"חיתוך", יוצר מעבר מוחלט ומיידי משדה ראייה אחד לאחר, קפיצה קדימה ואחורה בזמן ובמרחב. שוובל העיד שעבורו בד הציור הוא בבחינת מסך קולנועי המאפשר את התרחשותו של הבלתי אפשרי. לא פעם צייר וילונות גדולים בצידי הבד, כמו באולם קולנוע ישן, התוחמים את המרחב המדומיין.
בראשו של שוובל השתוללו זה לצד זה דימויים מהאקטואליה לצד פרקים מההיסטוריה היהודית. כך, למשל, נראים בציוריו דימויים מסרטים דוקומנטריים ישנים ומתצלומים מתקופת השואה – דמויות יהודים מושפלים וחיילים נאציים – לצד דימויים המייצגים את גירוש יהודי ספרד דרך דמויותיהם הגרוטסקיות של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה (רפרנס אפשרי לקולנוע של פליני, שאותו העריץ), איקונוגרפיה אנטישמית, דמויות מן ההיסטוריה של האמנות וגיבורי תרבות וקולנוע אמריקאיים המדגישים את זיקתו לתרבות פופולרית.
בפרויקט FSP – ציור העומד חופשי משנות השבעים בנה שוובל קירות והציב אותם במקומות שונים בארץ. אפשר לראות ב"ציור העומד חופשי" גם ייצוג של הצייר עצמו – העומד חופשי, שייך לא שייך. הקירות שאמורים היו לשמש מצע לציורי הנוף, נדמים בדיעבד כמסכי "דרייב-אין" הניצבים בדד במרחב, נטועים במקום ובו בזמן זרים ומובחנים ממנו. שוובל ראה בעני רוחו פרויקט דומה גם ברחבי העיר ניו-יורק, כפי שעולה מסדרה שהגה ובה הדמיות של קולאז' אורבני המחברות בין צילום לציור. התוכניות הללו, שלא מומשו, מעלות לתודעה רטוריקה של שלטי חוצות (בילבורדס) ומלמדות על הזיקה החזקה שיצר שוובל בין חיי היום-יום והרחוב ובין האמנות.
אוצרים: איה לוריא, אורי דרומי.
עד 20.5.23.
צילומים: משה הרפז (23.1.23).
משה הרפז 