הנתניהוז

איני מבקר ספרות. אפילו לא מתיימר או מתחזה. השיפוט פשוט: מוצא חן בעיני אם לאו. משה שלא יהיה פשוט – פשוט לא יהיה. סיפור זה מצא חן בעיני.

המספר, שכן מרבית הספר בגוף ראשון – רובן בלום אשתו אדית', יחד עם בן-ציון נתניהו ואשתו צילה – שבים לבית בלום לאחר הרצאתו של נתניהו, כחלק מבחינת הקבלה כמרצה, בפני סגל אוניברסיטת (בימים ההם עדיין מכללה) קורבין שבקורבינדייל במדינת ניו יורק. בבית המספר בלום נותרו, בין לבין, בתו ג'ודי (באותה העת בת 17) ושלושת ילדי נתניהו – יונתן הבכור (15), בנימין האמצעי (10) ועדו הקטן שבהם (7). הם כבר היו אמורים לישון…

 

***

כשיצאנו משערי הקמפוס והתקדמנו לעבר העיר בדמדומי הערביים, נתניהו פיגר מאחור ושאג בלשון הרוח, בעברית. הבנתי את רוח הדברים: הוא הרגיש שמפחיתים בערכו, שמתנשאים מעליו, שמשפילים אותו. הוא שחילק את העלבונות ובא לקושש טובות – הרגיש שהעליבו אותו. (עמ' 182)

[…]

"אתה ושאר הוועדה," הוא התיז, "קהי-שכל, אימבצילים, אידיוטים. זה הסיווג שאני זוכר, שילוש הקטגוריות של הפיגור השכלי. לא האב, הבן ורוח הקודש אלא קהי-שכל, אימבצילים, אידיוטים." (עמ' 183)

[…]

דשדשנו במעלה המדרגות אל הדלת שלנו, ששם השלג היה רך ואבקתי ובעומק השוק, אפילו במדרגה העליונה, מתחת לגג.

אני חושב על זה כעל ברכה: מי ייתן ולעולם לא תנעל את דלתך… מי ייתן ולעולם לא תיאלץ לנעול את דלתך… פתחתי את הדלת ואז – ריסנתי את הדחף להניף אותה כמו כלה – החזקתי אותה פתוחה לאדית'. היא נכנסה. היא פסעה בחריקת שלגים על המחצלת והתכופפה להתיר את שרוכיה אך אז נעצרה והסתובבה ונאחזה בי. הבטתי מאחורי כתפה, מבעד לערפל העדשה, וראיתי את תיבת הטלוויזיה החדשה שלנו מוטלת בפניה מטה, מסכה מנופץ, והצעיר בילדי נתניהו מכורבל בתנוחה עוברית מעל תל של שברי בית עוגיות וזכוכית.

הוא בוודאי מוטט את הטלוויזיה על עצמו כמו שמשון ועמודי המקדש. הוא בטח מת, חשבתי, כי שמשונים לא נפצעים. אבל אז הוא לעס מעט גג ממותק והחליף תנוחה והזכוכית מתחתיו דנדנה.

"הוא ישן," אדית' אמרה.

אני חושב שגם היא שכחה את שמו.

היא ניגשה להדליק את האורות ואני, כיוון שחשתי באיזו התרחשות בקומה העליונה, עליתי ובחצי הדרך הבחנתי בילד האמצעי, בנימין, מעבר לקצה גרם המדרגות, שפוף כגשש אינדיאני על השטיח במסדרון; פניו השמנים מוארים בחרך האור הבוקע מהדלת החדשה הפתוחה קמעה של חדרה של ג'ודי. כשהאורות למטה ריצדו ונדלקו, הוא פנה, ראה אותי וקפא. הוא היה גור איילים שמן, לכוד וקפוא באורות הבית, והוא הביט בי ואז הביט מעלה אל חרך פתחון הדלת ואז שוב למטה אליי ושאג – אני חושב שהוא שאג "יוני!" אבל כאילו משמעות המילה היא "ג'ירונימו!" – והסתער עלי; הוא הטיח אותי בקיר המישורת, ניתז מהמעקה כמו כדור במכונת משחק ומעד-נפל על פניי, מהמישורת ועד לקומת הקרקע. (עמ' 213-212).

 

***

מקור: ג'ושוע כהן, הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד, מאנגלית: ארז וולק, הוצאת הבה, 2021. הציטוטים – לשימוש עצמי בלבד. לקרוא וזהו. אין לעשות או לערוך בהם שימוש מסחרי מכל סוג כלשהו.

ככול שידי משגת לדעת – הנתניהוז טרם תבעו את הסרת הספר מן המדפים… שכן הכותרת מעידה על התוכן: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד… פרט לקטעים המצוטטים המובאים לעיל ישנם בספר דברים נוספים – דעותיו של בן-ציון נתניהו על האינקוויזיציה והאנוסים בחצי האי האיברי. קטעים פיקנטיים נוספים ועוד.