ביקור בתערוכה: בעז נוי בגלריה "רוזנפלד"

בעז נוי מציג "הולך רגל" בגלריה "רוזנפלד". אוצרת: מיה פרנקל טנא. ואתם.ן מוזמנים ומוזמנות לרתום את העכבר ולהתגלגל במעלה/מורד צילומי העבודות. מס' מילים תגענה בהמשך…

הצירוף הולך רגל מגדיר ישות תעבורתית, אך גם מתאר מצב פיזי ותודעתי של תנועה במרחב העירוני. קצב ההליכה – שיטוט ללא מטרה או צעידה מהירה ותכליתית – משפיע על היכולת לקלוט את מאורעות ומראות העיר. בציוריו של בעז נוי הולך הרגל הוא הצייר עצמו. הוא אינן 'משוטט' במובן הבנימיני [וולטר בנימין], כזה שעתותיו בידיו והוא מתהלך ללא יעד ברור, אך גם לא עכבר העיר המחויב להספיק דבר מה. קצב הליכתו הוא קדחתני ותזזיתי במידה והוא בחיפוש מתמיד אחר 'אירוע מכונן', כזה שיפעיל את המנגנון הציורי. העיר היא מודליסטית זמינה המשתנה תדיר, אולם חשוב מכך היא כלי קיבול למצבו הרגשי-נפשי. בדומה למשוטט, שמבטו המתפזר חושף את שנמצא מתחת לפני השטח, מבקש בעז בציוריו לגלות את הנסתר מן העין, לייצר דימוי שאינו מייצג משהו קיים בעולם. לפיכך, ציוריו ממוקמים על הגבול שבין פיגורטיבי למופשט ובין ריאליזם לאקספרסיוניזם. מחד גיסא, המציאות סביבו היא ההשראה והכוח המניע ומאידך גיסא, הוא מבקש להתרחק ממנה עד כמה שניתן אל עבר ה'מדיום', הציור ולעסוק בשאלות של צבע, חומר וקומפוזיציה, מבלי לאפשר לציור לדון לגמרי בעצמו.

ראשיתם של הציורים ברגע מכונן, בדרמה יום-יומית, בהתרגשות שמקורה במקום ובזמן – חוויה חד-פעמית המחוללת את הציור ונטבעת בו כזיכרון בהיר וחד. דחיפות פעולת הציור נובעת מן הצורך לשחזר חוויה פרטית-פנימית בטרם תתפוגג, להביא אל הבד התרחשות במלוא עוצמתה.

[…]

הציורים בתערוכה משופעים בסממנים של אורבניות מקומית – מרפסות, סוככים, עמודים, כבלי חשמל, דודי שמש, עצי פיקוס, אבני שפה ותמרורים. העניין בהם אינו נובע בהכרח מתוך משמעותם הצבעונית-קומפוזיציונית, אלא שבאמצעותם מבקש בעז להבין את מהות הקולאז' הבלתי אפשרי והכאוס הסגנוני-תרבותי שבו אנו חיים. דווקא בערבוב שבין "יוקרה" לעליבות הוא מוצא עניין ויופי.

התערוכה – עד 1.1.22.

צילומים: משה הרפז (2.12.21).