ביקור במוזיאון מאיר אגסי

ולקראת ערב ירדנו, מחבר השורות וזוגתו שתחיה, אל העיר הגדולה. ביקרנו במקבץ התערוכות שהיו בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי ומשם עלינו, צפונה, אל חלל תצוגה שטרם ביקרנו בו. משהו חדש עבורנו. גלריה: הלובי – מקום לאמנות. או-טו-טו מגיעה הפסקת האש המיוחלת. אך יש לכך עוד מספר שעות. ואולי בדקה ה-90 נקבל על הראש מטח ניצחון של הצד השני. בדיעבד הסתבר שמסרנו אולטימטום. שאם זה יקרה – אזי מתחילים את הכול שוב מההתחלה.

לתערוכה שם מסורבל קמעה: Two Chikens in Love מתווים לאינסטוליישן – הלובי מארח את מוזיאון מאיר אגסי.

כך או כך נכנסנו אל חללי התערוכה. עשינו סיבוב ראשון ולאחריו קראנו לאוצרת שמלכתחילה הציעה סיוע בהבנת הנקרא והנראה. התערוכה הזאת אינה דבר פשוט וצריך להרחיב מעט ת'אופקים בשביל להבינה. ראשית – יש לקרוא אודות מאיר אגסי. אסתפק בכך שניתן להגדירו כאמן או שמא (ועדיף) יוצר רב-תחומי: סופר, צייר, עיתונאי, מתרגם ומבקר אמנות. אוסיף כי כל מאמר שלו על אמנותו של אמן זה או אחר, היא למעשה מסה. יכולתי להוסיף קישור ל"ויקיפדיה" אך הערך בה הוא כה דל שזה ממש לא לעניין לשלוח אתכם.ן לשם…

ומטבעם של דברים צצה, עולה ונשאלת שאלה: מדוע, כיצד ואיך, יש לאגסי מוזיאון?

וכותבות האוצרות, אורית מור וליאוני שיין, כדלקמן:

ב-1992 שוחח מאיר אגסי עם אנט מסאז'ה [Messager], האמנית הצרפתייה, לקראת כתיבת מאמר על עבודתה, וסיפר לה על תחומי עיסוקיו השונים. בתגובה העירה מסאז'ה, שאגסי הוא מעין "מוזיאון של איש אחד". הרעיון שהתגלגל בראשו של אגסי זמן מה לפני כן, החל להתגבש מאותו הרגע כפרויקט בשם "מוזיאון מאיר אגסי". פרויקט המוזיאון הוא ארגון-על מושגי, מעין מבנה העשוי תאים רבים, שיכול להכיל בו-בזמן את הפרקטיקות השונות שבהן עסק: רישום, יצירת ספרי אמן, אסמלאז'ים, עבודה ארכיבאית ולקטנות של פריטי אספנות.

[…]

מרגע שכונן המוזיאון פעל אגסי אך ורק במסגרתו: הוא יצר שלוש פרסונות בדויות, בעלות ביוגרפיה ושפה אמנותית, ש"הציגו" במוזיאון.

[…]

במיזם המוזיאון היו לאגסי גם תפקידים נוספים: אגסי עיצב את לוגי המוזיאון, גלויות, מזכרות וחותמות עם ראשי התיבות של הדמויות, ואפילו קפה שזכה לשם "קפה רורשך".

[…]

שחזור ההצבות שהציג אגסי בבריסטול הוא תולדה של חקר עיזבונו, הנמצא בחדר מיוחד בארכיון המשכן לאמנות עין חרוד.

בתערוכה זאת מציגים 4 אמנים: מו קרמר, דוד שטראוס, סוזן ליפסקי ומאיר אגסי. ולקורא יובהר, כאן ועכשיו, כי שלושת האמנים הראשונים (הנ"ל) הם דמויות מומצאות. פיקטיביות. לי הזכיר הדבר שני יוצרים אחרים שאף הם יצרו דמויות שלא היו ולא נבראו. אבל היה להם, לדמויות המומצאות, ישויות עשירות, ביוגרפיות מעניינות, רזומה לעניין וקורפוס עבודות מרשימים…

האחד הוא משורר. פורטוגזי או פורטוגלי. נתון לבחירת הקורא. פרננדו פסואה:

כאשר הלך לעולמו המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה, ב-30 בנובמבר 1935, בגיל 47, ספק רב אם ידע מישהו מחוץ לקהילה הספרותית בארצו מי המת.

[…]

לאחר מותו התגלתה תיבת-עץ ובה למעלה מעשרים ושבעה אלף דפים כתובים. התיבה כלל שירה ומחזות, כתבים ביקורתיים וכתבים פילוסופיים. טקסטים העוסקים במיסטיקה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה וגם רומנים.

[…]

ואולם, "תיבת הפלאות" של פסואה איננה האוצר היחיד שהותיר אחריו. מדהים לא פחות הוא אוצר המשוררים שברא. פסואה ברא משוררים (הטרונימים), יוצרים עצמאיים שכתבו שירה או פרוזה בשפות שונות, בסגנונות שונים ובתקופות שונות של חיי בוראם. אין מדובר בפסאודונימים, כלומר בתחפושות של יוצר החותם בשם בדוי. ההטרונימים של פסואה הם בני-אדם בפני עצמם, בעלי ביוגרפיה, אופי, כוח יצירתי מאופיין, טעמים רקע תרבותי, תפיסות אמנותיות מוגדרות וגם השפעות מפסואה ועליו וכן מהטרונימים אחרים ועליהם. קיימת כתיבה רבה של פרננדו פסואה עצמו, שבה נחשפות באורח גלוי וגם בדרכים סמויות מערכות היחסים בין פסואה להטרונימים שלו. מניין ההטרונימים עולה על שבעים, והוא גדל בהדרגה עם פענוח ים הכתבים אשר עולה מן התיבה.

מקור: פרננדו פסואה (2000), ספר האי-נחת, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל. עמ' 6-5.

השני הוא רועי רוזן, אמן ישראלי, שהציג תערוכה במוזיאון ת"א – "תערוכה קבוצתית", ב-2016, ובה נזכרתי, שבמסגרת הציג רוזן יצירות של אמנים שאינם קיימים (מכאן נבע שם התערוכה). רוזן, כך נכתב ע"י טל אנגלשטיין, בעיתון הארץ [3.2.16], הוא "להקה מופרעת של איש אחד". ובקולו של רוזן: "העניין אף פעם לא היה לרמות, אלא לערער."

 

***

נכנסים אל חללי התערוכה. כאמור, התצוגות של ארבעת האמנים הן שחזור, כמעט אחת לאחת, של הצבות אותן הציג אגסי בבריסטול בשנים 1997-1994.

***

החלל הראשון, לשמאלכם.ן, מוקדש למו קרמר (1993-1920). עליו כתבו האוצרות כדלקמן:

נולד בהנובר, גרמניה. בגיל 18 נמלט מגרמניה והגיע לישראל, לקיבוץ גבעת ברנר, וזמן לא רב אחר כך עבר לתל אביב. ב-1954 היגר לניו יורק וחי שם עד למותו ב-1993. לאורך השנים יצר קרמר שמונה סדרות של עבודות, שכללו כ-500 רישומים, ספרי אמן ומכתבים. אגסי תיעד את פועלו של קרמר בקופסת העבודה והחיים האבודים של מו קרמר (1993-1920). את תכולת הקופסה הציג אגסי בהצבה המלווה בטקסט אנתולוגיה של זיכרון ואמונה. בתערוכה זו משוחזרת ההצבה שהוצגה באוניברסיטת מערב אנגליה, בריסטול. אגסי תיעד את ההצבה בסרט וידאו שהוצמד אליו פסקול של טקסט מתוך ה'אנתולוגיה'.

 

***

משם ממשיכים לחללים נוספים. החלל השני הוא למעשה מסדרון. מצד אחד, הצפוני או השמאלי, עבודות של דוד שטראוס. מולו – עבודות של סוזן ליפסקי.

 

***

ומיהו דוד שטראוס?  עליו נכתב, ע"י האוצרות, כדלקמן:

דוד שטראוס (1984-1920). נולד בגרמניה, בעיירה ליד ויטנברג. ב-1935 נמלט ממחנה עבודה נאצי, הגיע לישראל וחי בקיבוץ רמת הכובש. במהלך השנים, הבעיות הנפשיות שסבל מהן הלכו והחמירו, ובשנת 1962 אושפז במוסד לחולי נפש, שם נפטר ב-1984. אגסי הצעיר נשלח לבחון את ציוריו בחדרו בקיבוץ אחר אשפוזו. לימים, שב אגסי לדמותו, שיחזר את יצירתו וכתב את הטקסט דו"חות מנופי תעתוע אבודים על חייו ומותו של האמן האאוטסיידר דוד שטראוס. בתערוכה זו, מהלך השחזור של ההצבה – שהוצגה בבריסטול ב-1994 – מתייחס לחלקים הארכיוניים שלה ומהדהד את תיאור חדרו הנזירי והדחוס של שטראוס בקיבוץ, שהכיל מיטה פשוטה, שולחן עץ ומנורה חשופה.

כאן פספסתי. מסיבות השמורות במערכת ומנימוקי שלי איני מביא את תמונת המיטה הדבוקה לקיר. אם הייתם רואים אותה לא הייתם משערים שזאת מיטה הדבוקה לקיר…

 

***

עוברים אל הקיר הדרומי שבמסדרון. הקיר שמול שטראוס. כאן תלויות מספר עבודות של סוזן ליפסקי (1998-1947):

ילידת דטרויט, צלמת ואמנית מושגית. ביקרה בישראל לאחר מלחמת ששת הימים וחזרה לארה"ב ב-1969, שם המשיכה את לימודיה. ב-1976 עברה לבריטניה והציגה תערוכת יחיד ראשונה. ליפסקי ואגסי נפגשו בשנת 1988 בביאנלה בוונציה. כמוהו, היא אהבה מצלמות ותצלומים ישנים, ועסקה באספנות וקטלוג מחודש של תצלומים, תוך שהיא הופכת אותם לנשאי הזיכרון הפרטי שלה. במיצב המשוחזר בתערוכה 16 תיאורים של תצלומים, שבכל אחד מהם מופיע כובע. לצידם סדרת תצלומי מכתבים בשם "מאדם לא ידוע אל אדם לא ידוע בשפה לא ידועה" העוסקת בדמויות האאוטסיידרים. ההצבה של עבודותיה ליפסקי מבוססת על ההצבה בתערוכה "Still" בבריסטול, 1995.

 

***

ובחדר האחרון מרוכזות מספר עבודות מייצגות של האמן הרביעי הנמנה אף הוא על אמני מוזיאון אגסי. מאיר אגסי (1998-1947). עליו נכתב:

נולד בקיבוץ רמת הכובש. למד אמנות במכון אבני בתל אביב ומ-1970 היה אמן פעיל. בשנות ה-70 של המאה ה-20 עבד כסגן עורך של כתבי העת מושג ומוניטין. ב-1982 השתקע בבריסטול. הרומן שכתב, הגבעות השחורות של דקוטה, ראה אור ב-1987. מ-1990 פרסם מאמרים בכתבי עת שונים. בשנים 1994-1991 למד אמנות באוניברסיטת מערב אנגליה בבריסטול. ב-1992 כונן אגסי את מוזיאון מאיר אגסי. ב-1998 ראה אור ספרו ניירות יחיאל שמי. בחורף 1998, מאיר אגסי, בת זוגו טסה ובנם דניאל בן ה-11 נספו בתאונת דרכים.

 

***

עניין אישי. ברשותכם.ן אחזור אל חורף 2009. מדויק יותר – 19.3.09. כך לפחות רשמתי בכריכתו הפנימית של הספר הכד מטנסי. אסופת מאמרים של אגסי שערכה נעמי אביב (הוצאת עם עובד). ירדתי אל המרתף שבו שכנה גלריית "הקיבוץ". עליה השלום. ולאחר ששוטטתי בתערוכה שהתקיימה בה באותה העת. שאלתי את האוצר דאז של הגלריה, יניב שפירא, מספר שאלות. קיבלתי תשובות. וגם המלצה – לקנות את הספר הנ"ל. שפירא היה משוכנע שאצליח להתמודד עם הספר למרות קשיי השפה. שכן בא אני מעולמות תוכן אחרים… אני משתדל. אחת לתקופה קורא מאמר וחומרים נוספים הנדרשים בשביל לרדת לעומקם של דברים.

האם תכנן אגסי להרחיב את המוזיאון? ומן הספר אצטט מתוך ההקדמה – "ייאוש אחד פגש ייאוש" (כן. זה השיר שהוא כתב כאשר שירת בלהקת פיקוד מרכז. אמנם ניתן לחשוד בחנוך לוין – אך הפעם לא… לבטח כולם זוכרים שמתי כספי הלחין ושלישיית "לא אכפת לי" זמרו או שרו..) – אותה כתבה נעמי אביב, ציטוט שאולי יענה על השאלה לעיל:

בסטודיו בבריסטול, ליד כל המגירות והארגזים עם קופסאות הזיכרון והחלום מהקטנים והצבעוניים, עולה האפשרות כי יש מקום לעוד אמנים ב"מוזיאון מאיר אגסי". מאיר חייך באירוניה נוכח התחבולה הגאונית, הפרננדו פסואית, של האמן החששן ויובליו המואנשים.[שם, עמ' 22]

 

***

תערוכה מרתקת. גדושה ועמוסה. הקדשנו לה למעלה משעה וסיימנו בהרגשה שלא כיסינו את הכול או את הרוב. מין תחושה כזאת… בשלב מסוים אתה מגיע לרוויה. ייתכן ונשוב לבקר בה שוב… ואתם.ן, הקוראות והקוראים – מוזמנים/נות. מומלץ לעקוב בעיתון אחר שעות פתיחת הגלריה ועל סיום התערוכה הנוכחית. ולהכין את הרשימה לקח לי כיממה. כולל שינה, ארוחות והליכות…

צילומים: משה הרפז (20.5.2021). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורית מור  ביום 8 ביוני 2021 בשעה 6:51 PM

    רשימה מצויינת, שמחה לשמוע שהתערוכה עוררה את סקרנותך.
    אורית מור
    הלובי מקום לאומנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: