סלע החורבן

אין כמו אגדה המשמשת כיריית הפתיחה למעשה הרשימה:

"בסביבות אשתאול וצרעה, בקרבת המושבה הרטוב על ראש גבעת טרשים ערומה, ניצב סלע זקוף הנשקף סביב. הסלע מתרומם בגובה של שני מטרים, בקירוב. ילדי הרטוב קוראים לו סלע החֻרבן.

הם מספרים: כאשר עלה האויב על ירושלים ושם מצור כבד עליה, יצאה פקודה מאת ראשי העם לאנשי יהודה לאמור: כל יהודי וכל יהודיה חייבים להביא אבן גדולה ולבצר את חומות העיר והמקדש, למען לא יוכל האויב להבקיע אליהם. בימים ההם חי בצרעה הקרובה איש גבור חיל מזרע שמשון הגבור. התחמץ לבו בקרבו לשמע הצרה אשר באה על עמו ועירו הקדושה, קם ועקר צור סלע מאחד ההרים בסביבה, העמיסו על שכמו ושם פעמיו אל עיר הקודש להצילה מידי צר. עוד הוא עולה במשעול במעלה ההר, והנה תימרות עשן מתאבכות ועולות לעיניו מבין ההרים, וידע כי הובקעה העיר לפני הצר וההיכל עלה באש. התפלץ לבו של האיש מרוב יגונו, כרע תחת נטל משאו ומצא את קבורתו תחתיו…

הסלע הזקוף אשר על פסגת הגבעה הוא הוא האבן, שהעמיס עליו הגבור, ובקבר החצוב בצדה מצא את מנוחתו…" [1]

דורון בר כתב [2]:

***

יצאתי אל השטח על-מנת לאתר את סלע החורבן.

ראשית דבר אומר כי הישוב הרטוב אינו בנמצא. ומאליו ברור כי לא ניתן למצוא את ילדי הרטוב, שסיפרו את הסיפור לזאב וילנאי, והוא רשם זאת בספרו, על-מנת לאמתו. הישוב הרטוב היה למעשה מושבה שהוקמה ב-1883. במלחמת הקוממיות, בשל בידודו ולחץ ערביי סביבתו, פונה הישוב ב-16.5.1948. ההתיישבות, בתום המלחמה, לא חודשה. במקומה של המושבה שנחרבה (ולא פעם ראשונה שכן נחרבה במאורעות תרפ"ט), הוקם המושב נֹחם ומוסדותיה של המועצה האזורית "אבן העזר" ששמה הוסב ל"מטה יהודה".

בספרו של וילנאי מצוין כי הסלע מצוי בבית העלמין "ארץ-החיים". מיותר לציין כי אין כל שילוט המציין את הדרך ו/או הפניה אל "סלע החורבן". אולי פעם היה. שכן דורון בר כתב על כך… ראו לעיל. כך או אחרת הגעתי אל בית העלמין "ארץ-החיים". לעתים קרובות יש לבתי העלמין שמות המציינים אופטימיות. ואפילו אופטימיות יתרה. שלא לומר ציניות… שכן, מעבר לעובדים ולמשתמשים אין בו חיים. פגשתי יהודי עבדקן. אדמוני. דובר יידיש. צריך לתווך בין בית העלמין לבין קהילות של חרדים. מכאן ומשם. שמעדיפות לקבור את יקיריהם בקבורת שדה בבית העלמין הזה. הוא – מההנהלה. 25 ש' כבר עובד כאן, בבית העלמין. אין לו מושג מה זה סלע החורבן לא כל שכן היכן הוא. סיפרתי לו את האגדה. מס' שיחות טלפון התנהלו. חלק ביידיש וחלקן בעברית. בסופן של השיחות ניתן לי מקום משוער.

הלכתי לשם. וגם האדמוני הלך. הוא הרים ידיים אחרי מטר של סבך שיחים. אני לא ויתרתי. מצא מצאתי. בלב סבך של עצים ושיחים ונסתר מכל. את הסלע, את בורות המים ואת הגתות. בדקתי מול התמונה שבספרו של וילנאי. אותו "כוך" החצוב בסלע.

האדמוני אף הוא הגיע. האדמוני הסתכל סביבו ואמר – אני עובד כאן מעל ל-25 ש' וכאן, במקום הזה, מעולם לא הייתי. לדידו הגת היא מקווה. הסברתי לו שמקווה מושתת על מים זורמים, רצוי מי-מעיין, אך קיימת אפשרות של אגירת מי-גשמים בקנקנים ושבירתם למען יזרמו המים על המטהר. כמו לדוגמה במערת יוחנן שמתחת לצובה. וצריך גם שהמקווה יהיה סמוך למגורים ובטח שלא בראש הגבעה… האדמוני החליף נושא והתעניין אם צאצאו של שמשון אכן קבור מתחת לסלע. לכך לא הייתה לי תשובה אלא להציע תכנית פעולה. צריך להביא מנוף. להסיט את הסלע ולחפור. ולפי תורת הקוונטים – או שנמצא את שלדו או שלא…

האדמוני הלך לדרכו. או-אז ניגשתי למלאכת הצילום:

וראו את התמונה מתוך ספרו של וילנאי. אין ספק כי לאחר 70 ש' דברים השתנו. הסלע נשאר סלע אך סביבתו השתנתה שינוי משמעותי עד בלי הכר. הגבעות הקרחות והחשופות כוסו ביער נטע-אדם. ורק הכוך הריבועי שבסלע נותר כעדות לעבר שעבר…

***

מקורות:

[1] זאב וילנאי (1986), אגדות ארץ-ישראל, הוצאת 'קרית ספר' בע"מ, ירושלים. עמ' 9-8.

[2] דורון בר, "המקומות הקדושים ליהודים במדינת ישראל: בין מסורת לחידוש", זמנים, עמ' 103-92.

צילומים: משה הרפז (7.12.2020). © כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דוד קליבנסקי  ביום 19 באפריל 2021 בשעה 12:16 PM

    יופי מעניין מעשיר, סיבה לבקר שם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: