אולגה טוקרצ'וּק מספרת על הבעש"ט סיפור שכמותו פורסם בספרו של ש"י עגנון "סיפורי הבעש"ט"

ראו איזה מקום בספרות האחרת, זאת שאינה יהודית, כלומר לא בעברית ולא ביידיש, תפסו סיפוריו של רבי ישראל בעל שם טוב. אפילו כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, אולגה טוקרצ'וּק, נדרשה אליו, כאשר כתבה את ספרה הנושא את הכותרת הבלתי ניתנת להיאמן: "ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם" (מפולנית: מרים בורנשטיין, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ף).

כפי שמעידה כותרת הספר, התקופה המתוארת בספר היא תקופתו של אחד בשם יעקב פרנק. אחרי שבתאי צבי, משיח השקר הראשון, ואחרי ברוכיה, משיח השקר השני, שם יעקב פרנק את עצמו כממשיך. הנה לנו משיח השקר השלישי. סיפורנו מתחיל בסוף אוקטובר שנת 1752. מתי הוא מסתיים? תקראו ת'ספר ושם לבטח תמצאו את התשובה.

הבעש"ט לא החזיק מיעקב פרנק. הגאון מווילנה, ההגר"א, לא החזיק מישראל בעל שם טוב. פרנק שלל את דרכם השונות וחיפש פתרון אחר. נחמן, אחת מן הדמויות המאכלסות את הספר הוא דמותו של המספר. זהו קולו של פלוני בשם ר' נחמן שמואל בן לוי מבוסק. בנעוריו למד אצל הבעש"ט הזכור לטוב. עתה, כיד ימינו של פרנק, וכותב העתים (בהסתר), שב וחוזר נחמן לפגוש את הבעש"ט כאשר הוא נמצא רגל אחת לפני הטבילה וההתנצרות:

בעצמי איני יודע איך זה קרה שבאסוני הגדול ביותר, בלי אשתי ובלי יעקב [פרנק – מ.ה], מצאתי את עצמי שוב אצל הבעש"ט במז'יבוז'. הגעתי לשם כמו בהזיה, מחפש כנראה את מה שקיבלתי שם בימי נעורי – את החוכמה כדי לדעת ולשאת סבל.

[…]

לבעש"ט נוספו אמנם שנים, אך מדמותו קרנו אור ועוצמה, ולכן עצם מגע ידו גרם לי להתרגשות כל כך עזה, שלא יכולתי לעצור את הדמעות. הוא דיבר אתי זמן רב, כמו שווה אל שווה, ועל זה שהוא לא דחה אותי אז מעל פניו, אהיה אסיר תודה לו עד סוף ימיי.

לבסוף הניח יד על ראשי ואמר: "אני אוסר עליך לשקוע בייאוש". דבר הוא לא הוסיף, כמו ידע שבוויכוחים אני שולט ולשחק בנימוקים אני יכול בלי סוף, על כן איני זקוק לתורה. אבל כאשר עמדתי לצאת ממז'יבוז', רץ אחרי חסיד צעיר והכניס לכף ידי נייר מגולגל.

היה כתוב שם בעברית: "אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן."

זה היה מן הבעש"ט. (שם, 287-285)

דומני כי ראוי לאמץ משפט זה של הבעש"ט לעצמנו כדרך חיים גם בימינו. הגם שעברתי את זמן מחצית החיים ואני, כמו כל יסוד רדיו-אקטיבי, הולך ומתפרק …

ממשיכים לקרוא במעלה מניין הדפים ונתקדם עם השנים. הספר מחזיק 696 עמודים של סיפור. נטו. נתון זה אינו כולל אחרית דבר, תוכן וכו'. הנה הגעתי אל כותבת מחברת עתים זאת המביאה מתנות מן הבעש"ט. מגוף ראשון עוברים אל כתיבה גוף שלישי. יחיד.

נחמן, פיוטר יעקובוסקי, שלאחרונה רק לעתים רחוקות עוזב את חדרו, מכרסם תרמילי אפונה ירוקה שהביא לו בנו אהרן. הוא שלף אותם מכיסו, קמוטים ושבורים, אבל עדיין טעימים ומתפצחים. אהרן בא להיפרד מאביו, הוא חוזר לבוסק כדי להצטרף שם, כמו אביו בשעתו, לשיירה היוצאת לטורקיה להביא טבק ואבנים יקרות. יעקובובסקי רואה אותו רק לעתים רחוקות, כי הנער נשאר בבוסק, עם אמו והוריה, כאשר הגירושים נכנסו לתוקף. אבל הוא גאה בו. אהרן בן השלוש-עשרה דומה לאמו, מוצק ושחום, נראה כמו אחד הטורקים. הוא כבר למד טורקית. הוא יודע גם גרמנית, כיוון שנסע לא מעט עם אוסמן צ'רניובסקי לוורצלב ולדרזדן.

נחמן סיים את כתיבת המכתב ועכשיו הוא מקפל אותו בקפדנות רבה. אהרן מעיף מבט בסימנים הטורקיים, מנחש מן הסתם למי כותב אביו.

הם מתחבקים ומתנשקים על הפה, כמו אב ובנו. בדלת אהרן מעיף מבט מעבר לכתפו ורואה את אביו, קטן קומה, צמוק, שערו פרוע ולבושו קרוע. אחר כך נעלם.

באותה שנה, שנת 1760, נפטר הבעל שם טוב, אבל יעקובובסקי לא כותב על כך ליעקב. יעקב לא חש כבוד לחסידים, היה אומר שהם טיפשים, אבל מן הבעש"ט פחד כנראה. בכל פעם שהתברר לו שהמצטרפים החדשים הם חסידים, הוא לא הסתיר את הסיפוק. והם היו לא מעטים.

עכשיו אומרים שהבעש"ט נפטר, כי לבו נשבר למשמע הבשורות על מאות יהודים הנטבלים לנצרות. ושלבו נשבר בגלל יעקב פרנק. אבל יעקובובסקי לא בטוח – אולי דווקא הידיעה הזו היתה משמחת את פרנק? אולי לכתוב לו על כך?

[…]

האמת היא שמזה זמן מה אין הוא מרגיש נוח לא עם עצמו ולא עם המחנה. לאחרונה שקל לזנוח את ההמתנה העצבנית הזו לנס בוורשה ולשוב מזרחה, למז'יבוז', אבל אחר נפטר עמנואל הקטן, והמחשבה הראשונה בראשו של נחמן היתה שהבעש"ט הוא שלקח אתו את התינוק ושיש בזה היגיון. הבעש"ט לקח את הילד בזרועותיו ונשא אותו לשם, אל הלילה – כדי להצילו מהם. כך חשב נחמן-יעקובוסקי, ואפילו רשם זאת בחיל ורעדה בשולי ספרו.

לא מזמן סיפרו בוורשה שכאשר שכב הבעש"ט על ערש דווי וציפה למותו, אסף את כל תלמידיו וחילק ביניהם את החפצים שבהם השתמש הוא עצמו. אחד קיבל את קופסת הטבק, אחר את הטלית, שלישי את הסידור, אבל לתלמידו האהוב לא נשאר כבר שום דבר מחפציו. אז אמר לו הבעש"ט שהוא מוסר לו את סיפוריו: "תנוד בעולם כדי שאנשים יוכלו לשמוע את הסיפורים האלה". אותו תלמיד לא היה מרוצה מן הירושה, אם לומר את האמת, שכן היה עני והיה מעדיף משהו מוחשי.

אבל הוא שכח את העניין וחי בעוני כחלבן. עד שיום אחד הגיעה לכפרו ידיעה, שאדם עשיר בארץ רחוקה מוכן לשלם הרבה כדי לשמוע סיפורים על הבעש"ט. הזכירו לו שכניו את ירושתו ושלחו אותו לדרך. כאשר הגיע למקום, התברר שהאיש הצמא לסיפורי הבעש"ט הוא לא אחר מאשר ראש הקהל בכבודו ועצמו, אדם אמיד אך עצוב.

ארגנו סעודה קטנה, הזמינו אורחים רמי מעלה, הושיבו את החלבן בתווך ואחרי סעודה טובה, כאשר השתרר שקט ביקשו ממנו לספר. והוא פתח את פיו, לקח אוויר – וכלום. שכח הכול. הוא התיישב, נבוך, והאורחים לא הסתירו את אכזבתם. כך היה גם בערב הבא. ועוד אחד. נראה היה שהחלבן איבד את כושר הדיבור. מבויש מאוד התכונן בשקט לעזוב. כאשר ישב כבר על העגלה, פתאום נשבר בו משהו וכל הזיכרון העצום שלו, המלא סיפורים, פלט פתאום זיכרון קטן אחד. הוא נאחז בארוע הקטן ההוא וציווה לעצור את הסוסים. הוא קפץ מן העגלה ואמר לבעל הבית: "נזכרתי במשהו. אירוע אחד קטן. לא משהו גדול…".

ופתח בסיפור:

"פעם אחת העיר אותי הבעש"ט באמצע הלילה וציווה לרתום את הסוסים ולצאת אתו לעיירה מרוחקת. שם ירד מן העגלה ליד בית עשירים שליד הכנסייה שבו דלק עדיין האור, נכנס ונעלם לחצי שעה. כאשר שב היה נסער מעט ואמר לי לחזור."

וכאן נתקע החלבן בסיפור והשתתק. "ומה? מה היה אחר כך?" – שאלו אותו האחרים. אבל אז, להפתעת כל הנוכחים, פרץ אותו ראש קהילה בבכי, התייפח בקול ולא יכול היה להתאפק. רק כעבור רגע כשהתעשת, אמר: "אני הוא האיש ביקר אצלו הבעש"ט אותו לילה". איש לא הבין דבר ומבטי כולם דרשו הסבר.

ראש הקהילה המשיך לדבר: "באותו זמן הייתי נוצרי, הייתי פקיד חשוב. בין תפקידיי היה לחייב התנצרות. כאשר פרץ אותו לילה הבעש"ט לביתי, קפצתי מן השולחן שעליו חתמתי על הצווים. התפלאתי למראה החסיד הזה, ארוך הזקן, שבנוסף התחיל לצעוק עליי בפולנית: 'כמה זמן עוד?! כמה זמן זה יימשך?! כמה עוד תביא סבל על אחיך שלך?' התבוננתי בו המום, חשבתי שהזקן השתגע והוא מבלבל אותי עם מישהו אחר. והוא לא הפסיק לצעוק: 'אינך יודע שאתה תינוק יהודי שניצל, אומץ וחונך על ידי משפחה פולנית שהסתירה ממך תמיד את מוצאך האמיתי?!'

לפני שנעלם האיש הקדוש, נעלם פתאום כפי שהופיע, חשתי בלבול גדול וצער ורגשות אשמה. 'האם ייתכן שימחלו לי על כל מה שעשיתי נגד אחיי?' שאלתי בקול רועד. ואז אמר הבעש"ט: 'ביום שבו יבוא מישהו ויספר לך את הסיפור הזה, תדע שנמחל לך'."

גם יעקובובסקי היה רוצה שמישהו יבוא אליו עם איזה סיפור. שנמחל לו. (שם, 502-500)

היה או לא היה? הרי זאת התכונה המבורכת, המתת, עליו דיברה הסופרת. הדמיון.

וראו את הסיפור, בשינויי נוסח, אצל: ש"י עגנון, תשמ"ז, "הסיפור שנשכח", בתוך ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, שוקן, עמ' 164-160. לאיש קראו יעקב. היה זה באיטליה. ובדרך גם תפגשו איור של אורי ליפשיץ…

© כל הזכויות שמורות להוצאה ואין לעשות בטקסט המצוטט דבר וחצי דבר. רק לקרוא…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: