עגנון לחודש שבט וגם ליום השנה לזיכרון השואה – 27.1

"הסימן" – סיפור מאת ש"י עגנון. זהו הסיפור ה-12 במסגרת שנת עגנון לציון 50 שנה למותו. וגם ליום לזיכרון השואה החל ב-27.1.

פעם אחת בליל שבועות ישבתי בבית המדרש יחידי ואמרתי אזהרות. שמעתי קול והגבהתי עיני. ראיתי איש אלקים קדוש עומד עלי. נפעמתי ונרעשתי ונאלמתי דומיה. שמימי לא ראיתי דמות קודש כזו בצורת אדם ומימי לא ראיתי אדם בדמות קודש כזו. הביט בי ועיניו מלאות זעם, כמלך שבא למדינה ולא מצא מכל שריו ועבדיו אלא עבד קטן.

אמר לי, מה אתה עושה? אמרתי לו, לילה זה ליל שבועות ואני אומר אזהרות. אמר לי, ובשבע שבתות שבין פסח לעצרת מה עשית? לא ידעתי מה אומר, שהרי ודאי נתכוין לדבר שצריך הייתי לעשותו ולא עשיתי. אספתי כל כוחות הנפש ואמרתי, עשיתי מה שעושים. התפללתי וקראתי בתורה ושניתי במסכת אבות. חזר ושאל, ופיוטים אימתי אמרת? אמרתי לו, אין נוהגים כאן לומר פיוטים. הניח ראשו על לבו ושתק.

אחרי שעה זקף את עיניו הקדושות ושאל, והיכן אומרים פיוטים? נזכרתי בעירי ביערותיה ובמימיה ובבית הכנסת הגדול שלנו, ובסידור הישן שמוטל על הבימה, שהיינו משתבחים בו שכל הפיוטים שפייטו רבותינו המשוררים עליהם השלום כתובים שם. ונזכרתי בחזן הזקן, השם יאיר אורו בגן עדן, שהיה בקי בפיוטים והיה אומרם בעל פה, שדפי הסידור שרויים בדמעות ואין הכתב ניכר. עניתי ואמרתי, יש מקומות שנוהגים לומר פיוטים וכך היו נוהגים בעירי.

שאל אותי, ומה שם עירך? עניתי לו בלחישה, בוטשאטש שם עירי. ועיני זלגו דמעות מחמת הצרות שבאו על עירי, ואיני יודע אם עדיין היא קיימת. ניענע לי ראשו ואמר, בוטשאטש, בוטשאטש, וקולו כקול חרוז בשעה שהוא נושק לחרוז, וידעתי שהוא רבינו שלמה בן יהודה גבירול זכרונו לברכה שאת אזהרות שלו אמרתי בליל זה של שבועות.

אמר רבינו שלמה, אעשה לי סימן, כדי שלא אשכח את שם עירך. עמדתי תוהה. וכי כל כך חשובה עירי בעיניו שמבקש לעשות לה סימן. והייתי סבור שיעשה לו סימן בטליתו. נשמע שוב קול כקול חרוז בשעה שהוא מדבק עצמו בחרוז ואמר, ברוכה מערים את בוטשאטש העיר. וכך היה חורז והולך בכל שבע אותיות שם עירי בשירה שקולה וחרוזים נאמנים. נשמטה נפשי ממני ושכחתי את שש השורות משירת העיר.

ועתה אל מי אפנה ומי יגיד לי. אולי החזן הזקן, השם יאיר אורו בגן עדניו, שהיה בקי בפיוטים של רבינו המשוררים הקדושים הריני כפרת דמעתם.

מקור: ב-2007 העביר פרופ' דן לאור, במסגרת הרצאות הרקטור, קורס שנשא את הכותרת: "שירה אחרי אושוויץ". במסגרת זאת יוחדה אחת ההרצאות לפועלו של עגנון בתקופת השואה. ב-1944 יצאה אסופת סיפורים ובה הסיפור "הסימן" שנכתב ע"י עגנון וראה אור במסגרת אסופה זאת (אתר "יוטיוב". דליה: 4.5.20). נציין כי בקובץ הסיפורים של עגנון –  "האש והעצים" – מופיע סיפור בשם "הסימן", אך סיפור זה שונה בתכלית מקודמו שנשא את אותו השם.

עיירתו של עגנון נחרבה ועמה היהודים שבה. נכחד העולם היהודי של גליציה. ר' שלמה בן גבירול – רשב"ג – נולד במאלגה, ממנה עבר לסרגוסה בה שהה מרבית חייו, משם לגרנדה ונפטר בוולנסיה.

לפי האגדה נרצח רשב"ג בעיר קורדובה, ע"י משורר כושי/תורכי/ערבי/מורי שקינא בשירתו. והרוצח טמן את הגופה במקום שטמן. לימים צמח על קברו עץ תאנה שפירותיו היו מתוקים שאין כמותם בחצי האי האיברי. הכליף המקומי סבר שאין הדבר ייתכן ויש סיבה למתיקות. הורה לחפור. נמצא הנרצח. ואת הרוצח, כמקובל בימים ההם, תלו. עד כאן האגדה.

פיוט של רשב"ג – "כתר מלכות" – קוראים ביום הכיפורים.

ולכן נביא גם שיר של רשב"ג:

© כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: