אמונות טפלות בספרו של יצחק בשביס זינגר (2)

כבר כתבתי כאן על אמונות, סגולות, לחשים וכיו"ב בסיפוריו של יצחק בשביס-זינגר. ראו כאן. והנה לפניכם/ן עוד ספר של סיפורים שכתב יב"ז מצוי בספריתי: יצחק בשביס-זינגר (תשע"ו), תשמעו סיפור!, מיידיש: בלהה רובינשטיין, עם עובד. וממנו נצטט אף כן.

***

שמרו על עצמכם – גם מלפנים וגם מאחור:

הכנרים רצו לנגן ניגוני שמחה, אבל מהכינורות יצא רק קול קינה, לא ניגון עליז. הבס בכה. שלא נשמע עוד מנגינות כאלה. אגיד לכן את האמת, נשים חביבות: משום-מה קשה לי להמשיך לספר. אתן עוד תחלמו חלומות רעים, חלילה. זה מה שקורה לי. ככה הטבע שלי. מה? אתן כן רוצות לשמוע? נו, מילא. ליתר ביטחון, כדאי שתשימו על עצמכן את הסינרים (נשים נהגו לחגור סינר מלפנים וסינר מאחור, סגולה נגד כוחות רֶשע). (עמ' 15)

***

כמה שדים יש והיכן מקומם:

הבעל והאישה ניהלו מלחמה. כלומר: לא הם עצמם, אלא המזלות שלהם. בבית שלהם התחילה סדרה שלמה של נזקים ומקרים משונים. פעם, כשזלטה עמדה באמצע החדר, נפלה לידה הנברשת הכבדה מהתקרה. נפלה בחבטה קשה. לא היה חסר הרבה, ממש כחוט השערה, שזלטה תיפגע. "אהה, הקטלן כבר מתחיל!" קראה זלטה. "תכף ומיד אני אתן לו להריח אבק שרפה." למחרת בבוקר הלך פלטה לשוק והחליק. נפל מאיזו תלולית לתוך תעלת שופכין, ולא היה חסר הרבה שישבור את המפרקת. כל יום קרתה תקלה אחרת. כאן נדלק הפיח בארובה וכמעט פרצה שרפה, ושם נפל כרכוב העץ הכבד מעל ארון הבגדים וכמעט פגע בראש של פלטה. עוד היה מרסק לו את הגולגולת. היה ברור שיש כאן מאבק: המוות שלי או המוות שלך. כתוב באיזה מקום ששדים מתלווים אל כל אדם, אלף מצד שמאל, ועשרת אלפים מצד ימין. (עמ' 21)

***

כיצד מכשפים אדם:

מה היא עשתה, אתן שואלות? אני לא יודעת. אמרו כל מיני דברים. אנשים מרכלים. הבלנית במקווה אמרה שזלטה לא באה לטבול. בשביל מה כלבתא כזאת היתה צריכה ללכת למקווה? אל תשאלו. כנראה עוד היתה לה וסת. אחרים לחשו שהיא רצתה לנלשין עליו והוא הפחיד אותה באיומים. מה היא כבר יכלה להלשין עליו, גם את זה אני לא יודעת. הוא לא היה זייפן ולא גנב. הוא לא התעסק בסחורה מוברחת. אבל היא עשתה לו משהו. לא יכול להיות אחרת. היו שאמרו שהיא קלעה לו קווצת שער, אחרים אמרו שהיא הכניסה לו איזה כישוף בתוך קשר בבגד. (עמ' 25-24)

***

ננסים הבוקעים משעווה:

היתה אצלנו בעיר גויה זקנה, קוּניגוּנדֶה. היא היתה בת מאה, ואולי יותר. כולם ידעו שהיא מכשפה. הפנים שלה היו מכוסים ביבלות. היא כמעט הלכה על ארבע. היה לה בית מחוץ לעיר, בחולות, מלא בכל מיני חיות: שפנים וארנבות, חזירי ים, סנאים, חתולים, כלבים, תולעים. ציפורים נכנסו ויצאו דרך החלונות. סירחון נוראי. מפה לשם, זלטה נהייתה בת בית אצל הזקנה. היא רבצה שם ימים שלמים, והשתיים קשקשו בלי סוף. לערלית היה כוח של כישוף. בעיקר ידעה לצקת שעווה. כשאיזה גוי היה חולה, היו באים אליה. היא היתה ממיסה שעווה, ומתוך השעווה יצאו כל מיני ננסים ועוד צורות משונות, וככה ראו מאין נובעת המחלה. לעזור זה עזר מעט. החולים התפגרו דווקא בימי החג שלהם. הערלים סחבו את הפגר יום שלם וגעו בקול… (עמ' 25)

***

פרופ' גידי בוהק – ספר כשפים מהמאה ה-15 (קטע)

***

אומרים שצדקה תציל ממוות – וגם יריקה לא תזיק:

בשבת אחרי הצ'ולנט הן היו יושבות על המדרכה ומספרות מעשיות: בלומה'לה של פישל, ינטל הרבנית וגנדל'ה.

[…]

כשם שבלומה'לה נמשכה להתעסקות עם מתים, כך פחדה ינטל מהם פחד מוות. מעולם לא הלכה להלוויה. בכל פעם שהזכירו איזה מת, היתה יורקת הצדה.

[…]

"אבל יותר טוב שאספר לכן מעשה שהיה.

זה לא היה הרבה לפני הזמן שלכן. בנות כמה אתן? כשאת הגעת הנה, בלומה'לה, שפריצה כבר לא היתה בחיים. נדמה לי שהיא מתה באותה שנה ממש."

ינטל הרבנית ירקה הצדה.

"היא היתה אישה צעירה?"

"עוד לא מלאו לה ארבעים."

"ישמור השם, אבינו שבשמים!"

בלומה'לה של פישל חייכה חיוך מריר.

"שום יריקה לא תעזור כאן, רבנית. כשקוראים, מוכרחים ללכת." (עמ' 35-33)

***

מה קורה כאשר שד נכנס באישה:

היא עוד לא היתה זקנה. היה לה עדיין מחזור חודשי. אבל היא לא באה למקווה. בהתחלה חשבו שנכנסה להיריון, אבל שום דבר לא יצא מזה. היא עשתה את זה כדי לפגוע בצמח [צמח הוא שמו של הבעל – מ.ה]. גבר צריך אישה, אבל אם היא לא הולכת לטבול במקווה, אסור לו להתקרב אליה. הכול התגלה אחר כך. לא בבת אחת. שד נכנס בה, משהו רע. היא היתה ממליחה יותר מדי את התבשילים, באה אליו בדרישות שונות ומשונות, ואפילו תבעה אותו לדין, והוא היה צריך להתגונן בפני השלטונות. כשאישה נעשית אויב של אדם, היא יכולה לדחוף אותו עד עמוד התלייה. צמח הבין היטב שאלה הם תעתועי שטן. (עמ' 43-42)

***

דרך בדוקה לביטול רוע הגזרה:

זמן קצר אחרי החתונה ר' בצלאל הלך לעולמו. בשנים ההן אנשים חלו ומתו מהר. עד היום אני לא יודעת מה היה לו. גם המרפא שלנו, גוטקינד, בטח לא ידע. אשתו של בצלאל, מינדלה, רצה למדוד קברים כדי להסיר את רוע הגזרה, אבל זה היה כמו גזר דין. (עמ' 51)

***

שד שמתקשר עם הבריות במורס:

כעת על ריקל. אבא של ריקל היה שוחט בעיר שלנו, ר' טוֹריֶה. כל השוחטים הם אנשים אדוקים ויראי שמים, אבל לר' טוריה יצא שם של צדיק. אלא שהוא היה שלימזל, המסכן. הבן שלו הלך למקווה ביום קיץ אחד, ומצאו אותו טבוע. כנראה חטף עווית בתוך המים. בת אחרת שלו מתה במגפה. כמה שנים אחרי זה התחילו אצלו דפיקות בבית. דפקו, ולא ידעו מי ומה. מכות כאלה, שהקירות רעדו. כל העיר רצה לשם. אפילו הגויים. חיפשו בבוידם, במרתף, בכל פינה.

בעיר שלנו חנה צבא, ולמפקד הגדוד קראו סמיאטיצקי. אמרו שהוא בן למשפחה של משומדים. היה לו זקן אדום, והוא הרביץ כאלה בדיחות, שאנשים התפקעו מצחוק. כשסמיאטיצקי שמע שהשדים וכל מיני "לא טובים" דופקים אצל טוריה, הוא בא עם כמה חיילים וציווה עליהם לפשפש בכל סדק ובכל חור. הוא לא האמין בשדים, וקרא לכל העניין אמונות תפלות. הוא ציווה על כולם לצאת, וקוזקים עמדו עם שוט ביד ושמרו שאף אחד לא יתקרב אל בניין. אבל החבטות נמשכו. כזה מין זבנג, שהתקרה התנועעה.

אני לא הייתי שם, אבל סיפרו לי שסמיאטיצקי שאל את השד של הלילה השחור מי הוא ומה הוא רוצה, והוא ענה בדפיקות. דפיקה אחת ל"כן", ושתי דפיקות ל"לא".

לכל אחד יש שונאים, בייחוד כשחיים על חשבון כספי הקהילה. וכך קמה קבוצה שדרשה שיעבירו את טוריה מן השחיטה. התירוץ היה שהוא שחט שור בחלף פגום. אשתו של ר' טוריה לקחה את זה ללב ומתה.

ריקל היתה נמוכה, רזה, עם שער אדום והרבה נמשים. כשאבא שלה שחט עופות, היא מרטה את הנוצות ועוד דברים כאלה, אני לא יודעת מה. כשהתחילו הדפיקות בבית, התעורר חשד שריקל עושה את זה. אבל איך? ובשביל מה? אמרו שכשהיא הולכת לישון במקום אחר, הדפיקות נפסקות. מה שאנשים ממציאים! באחד הלילות היה רעש חזק, ושלוש שמשות נפלו מהחלונות. עד אז הרוח הרעה לא הכתה בשמשות. אבל זו היתה הפעם האחרונה. שוב נהיה שקט. (עמ' 70-69)

***

מנזקי גיל ההתבגרות:

נו, אבל בנצי שלה כבר היה בן שמונה עשרה, ועדיין לא נעשה חתן. בימים ההם זה נקרא רווק זקן. ר' למל התחיל לטעון שהבררנות של אשתו גורמת בושה וחרפה. על המצח של בנצי צמחו פצעונים, ואמרו שזה בה בגלל שהוא צריך נקבה. אותיות של יצר הרע – ככה קראו אצלנו לפצעונים האלה. (עמ' 97)

***

פנחס ליטווינובסקי – לחש להולדת בנים (צבע מים)

***

מחט בערמת שחת:

"מה רצונכן?" היא שואלת, "אתן לא מכאן." "לא מכאן," עונה אסתר-רייזל. "מה אתן רוצות לקנות?" שואלת הנערה, ואסתר-רייזל אומרת: "מחט." הפרצוף של הנערה השתנה לגמרי ברגע ששמעה את המילה מחט. עיניה נמלאו רוגז. היא פולטת: "שתי נשים רוצות מחט אחת?" הסוחרים הקטנים מאמינים שמחט מביאה מזל רע. אם באים לבקש מחט בערב שבת, זה סימן שהשבוע הבא יהיה חסר מזל. (עמ' 99)

***

מה שבטוח – שיהיה אתכם מקל עם ייחוס:

ר' לוי-יצחק היה פעם בלונדיני. שערו הצהוב לא האפיר לגמרי. שאריות של גוו צהבהב נשארו בזקן, בפאות, בגבות. הוא הרכיב משקפיים כהים על עיניו הטרוטות, ונשען על מקל שהיה שייך פעם לר' חצקל'ה מקוזמיר. ר' לוי-יצחק סיפר שגבירים גדולים ניסו לקנות ממנו את המקל והציעו לו הון תועפות. אבל מי ימכור מקל שר' חצקל'ה הניח עליו את ידיו הקדושות? ר' לוי-יצחק הרוויח את הוצאות המחיה שלנו בעזרת המקל הזה. הוא נתן ליולדות שהתקשו ללדת להחזיק במקל, השאיל אותו לטובת ילדים חולי אדמת, שעלת, ובעלי זפק נפוח. בעזרת המקל הזה גירשו שדים, הבריחו דיבוקים, ריפאו שברים, מצאו כספים ותכשיטים שהוטמנו באדמה. בימי החול, ר' לוי-יצחק החזיק את המקל אפילו בעת התפילה. רק בשבתות ובחגים היה מניח אותו במגירת השולחן בבית הכנסת, ונועל אותה. כעת שם את שתי ידיו על ראש המל – ידיים מגוידות, שאצבעותיהן החיוורות מכוסות פלומת שער צהובה. ר' לוי-יצחק סבל ממיחושים בלב, בריאות ובכליות. בשיחות בין החסידים הסיקו שהמקל הזה לא מניח לו למות. (עמ' 109-108)

***

יכולנו להמשיך. עוד ועוד. כי יש עוד. אך אנו בחרנו לעצור כאן. נכון, יש בספר זה עוד הרבה מעשיות על שדים, רוחות, ליליות, עין רעה, אמונות ט/תפלות ושאר ירקות. תקראו לבד, באופן עצמוני, את ההמשך. אל תתעצלו גם אם אין הספר נגיש לקריאה במרשתת. צריך להגיע אל החנות (מעשית או וירטואלית) או אל הספרייה. בהצלחה.

© כל הזכויות שמורות להוצאה. אנחנו כאן, מעל דפים אלה, רק קוראים ולא עושים בחומר ובכתובים כל שימוש אחר. ותיזהרו מן השדים…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: