מסע מצולם ביער (ה)כ"ח או איך שוזרים יחד יער קק"ל עם ביאליק, עגנון, מלחמת הקוממיות, קרבות קולה וחטיבת אלכסנדרוני

ויסעו ויחנו. נסענו אם כך וחנינו. היכן? בקצה הצפון-מזרחי של אזור תעשייה, או יותר מדויק נאמץ את השם שאימצו לאחרונה גופי התכנון והוא אזור תעסוקה, המצוי בתהליכי הקמה מתקדמים, אך טרם סיימו להיבנות כל המבנים, המשתייך למועצה המקומית "שוהם". כך או כך – נכנה אותו א"ת. והדבר למתאים לשני השמות. הישן והחדש. ואתם.ן תחליטו. זהו המשכו הצפוני של פארק תעשיה חמ"ן (חבל מודיעין).

לידיעתכם.ן היישוב שוהם, וא"ת שלו, נקרעו משטחי המועצה האזורית חבל מודיעין העוטפת אותם. בדרך זו או אחרת, לאט-לאט, מאבדת המועצה האזורית שטחים לטובת יישוביה, שגדלו ויצאו לדרך עצמאית והפכו למועצות מקומיות. תהליך המתרחש ברוב המועצות האזוריות. וכך על המפה, אם תרצו, תוכלו לראות את הדמיון בין שטח מועצה אזורית לשמיכה ובה קרעים וחורים – המועצות המקומיות. רובם של המבנים שהוקמו, הוא מבנים מתועשים המשמשים כמרלו"גים – מרכזים לוגיסטיים.

יצאנו, מחבר השורות הללו וזוגתו שתחיה, במטרה להלך כברת דרך בשביל ישראל. שעתיים הלוך, שעתיים חזור. מנקודת החנייה, דרך יער (ה)כ"ח אל אנדרטת גד' 32 של חטיבת אלכסנדרוני (חט' מס' 3 במניין חטיבות תש"ח), משם, דרך שביל הלוחמים אל שרידי מבצר קוּלָה והכפר קוּלָה שנכבשו במלחמת הקוממיות. ומשם – כל הדרך בחזרה…

יער (ה)כ"ח על שום מה? על שם כ"ח לוחמים גד' 32 של חטיבה 3, היא חטיבה אלכסנדרוני, שנפלו בקרבות לכיבוש הכפר קולה. ואקדים את המאוחר: היער, היישוב שממערבו – גבעת כ"ח, הוקמו לציון אותם 28 לוחמים. ואולם, על האנדרטה חקוקים 31 שמות. באתר החטיבה נכתב כי נפלו בקרבות קוּלָה 29 לוחמים. מהו אם כן המספר המדויק? 28, 29, 31 או 32 לפי ענף היסטוריה של צה"ל? אינני יודע. רק אומר כי כל אדם הוא עולם ומלואו.

הערה: לא להתבלבל ולחשוב שמדובר ב-כ"ח הלוחמים שנפלו בניסיונות לכבוש את המשטרה הבריטית – מצודת כ"ח, בקרבת נבי יושע, בסמיכות אל מנרה היא רמים. אמנם המשותף הוא כ"ח אך כל קרב נפרד הוא. אותה מלחמה אך חבל ארץ אחר וחטיבה אחרת.

***

נציין כי אין זה דבר של מה בכך לחבור, מן החנייה, אל שביל ישראל העובר באזור זה, בצד מערב של דרך רבין היא כביש 6, ובצמוד (ממערב) לגדר המגדרת ומגדירה את זכויות חברת "דרך ארץ" בקרקע. מתבוננים מזרחה ומחפשים מקום שבו ניתן לעקוף את קירות האבן של המגרשים שנחצבו בהר. בסוף מוצאים את אותו שביל שיחבר אתכם.ן אל שביל ישראל. גם אנו מצאנו את הנתיב המקשר בין לבין. ולראיה – מספרים אנו את סיפור המסע.

מצפינים צפונה והולכים. עד מהרה פוגשים במעבר התת-קרקעי שייקחכם אל צדו המזרחי של כביש 6. היום, כאשר אני כותב את הרשימה, אני מודע לכך שהלכנו ביום נכון. יממה לפני שהיורה ירה את מטריו. בין 50 ל-100 מ"מ. בהחלט כמות מכובדת כמכת פתיחה. שכן, אם היינו עוברים לאחר-מכן, לאחר הגשם, קרוב לוודאי שלא היינו עוברים את המעבר בשירה ובריקודים, אלא מבצבצים בבוץ, בסחופת, ומתמודדים עם משקל הנעל שתפחה וספחה גושי קרקע לחה וכבדה. והמשקל מעיק.

עברנו. שימו לב – יש שינויים בתוואי שביל ישראל ויש שוני בין המשורטט ע"ג המפה לבין הסימון המותווה בשטח. יש תוואי ישן. יש תוואי חדש שההולך בו ימצא את עצמו בפאתי אלעד ופוסח על אנדרטת גד' 32 של אלכסנדרוני. את שרידי קולה לא תפספסו. השביל עובר ביניהם.

ראו המפות: (1) מפה טופוגרפית בקנ"מ 1:50,000  (2) מפה בין-לאומית – OpenStreet  (3) תצלום לוויין  (4) מפה עירונית. כל המפות נחצבו (ועובדו) מתוך (ועל בסיס) אתר "עמוד ענן".

הצילומים – לפי סדר לקיחתם במסע המצולם:

מבט אל מחצבה נטושה שבאופקה רץ מצד אל צד כביש 6

הנה כאן הייתה מסיבת טבע בטבע והטבע טובע באשפה. ונותר הכיסא – כעדות אילמת…

הולכים ביער. גם חיים נחמן ביאליק, שלא מצא את מקומו בבית סבו, בפרבר ז'יטומיר, נדרש אל היער:

או שאני מפליג בחורשה הסמוכה לפרבר, תועה שם לפני ולפנים שעות שלמות בין האילנות והסבכים, משתטח בצל על גבי הדשא ואני שוכב לי פרקדן הרחק מתשואות חלד, מסתכל בזוהר הרקיע, מסתכל ושוחק… מסביב לי שיחת חשאים של אילנות ולחישת עשבים, ובלבבי נפתחים עשרה צינורות בבת אחת, ששופעים מיני מתיקה… הלב הולך ותופח בי כעיסה בערבה [גיגית], והוא נעשה מלא וגדוש. העצמות כאילו מתמלאות נופת צופים, וכל גופי – כחמת מלאה דבש… מיני הרהורים של מה-בכך באים עלי ויסוככוני ברשתות אור וצללים, מרקדים ומרפרפים על פני ובין ריסי עיני כעכברי זהב קלים – עיני נאחזות בקורי תנומה ואני נופל, טובע ואובד במצולות דבש… [מקור: חיים נחמן ביאליק (תשס"ח), "בבית אבא", בתוך: חיים נחמן ביאליק: הסיפורים, עורך: אבנר הולצמן, דביר, עמ' 343]

הבעל שם-טוב (הבעש"ט) היה יוצא אל היערות להתבודד בהם. גם ש"י עגנון:

כשהייתי נער עשיתי רוב עתותי ביער. אדם בטל הייתי באותו פרק. פרקתי מעלי עול תורה ועדיין לא הטיתי שכמי לעולה של פרנסה וכל יהבי היה מושלך על אבא, לפיכך בן חורין הייתי לעשות כל מה שלבי חפץ. בימות הגשמים שהעולם צונן והארץ לחה ומטונפת והשמים מלוכלכים בעבים שוכב הייתי על מטתי וקורא בספר ונכנס לבית החבורה ציון ומהפך בעתונים ויושב לפני החברים ושומע שיחתם, וכן בשאר ימים שהעיר רבוצה בשלג, שכל שאינו צריך לחזר אחרי פרנסתו יושב בבית. כיון שזרחה חמה של ניסן ונתייבשה האדמה הנחתי את עירי והלכתי ליער. כיון שנתבצרה החמה ברקיע לא הנחתי יום שלא הייתי ביער. בכל יום משעה שזרחה ועד ששקעה יושב הייתי בין העשבים בצלו של אילן ואוכל את פתי וקורא בנביאים וכתובים ומסתכל בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא שם בין שמים לארץ.

מי יספר כל מה שראו עיני ושמעו אזני בין אילנות שביער. שמים וארץ, אילנות ודשאים, כמהים ופטריות, ציצים ופרחים, צפרים וצפוריות מתעסקים ועומדים מקיצת הבוקר ועד שינת הלילה לפאר את העולם, אלו בגוונים נאים ואלו בקולות נאים, וכל שעה נאה מחברתה, כאומנים שכל זמן שמזקינים מתמחים במלאכתם. מוסיף עליהם האור שבין שמים לארץ, דומה שהוא ירקרק והוא כחלחל, כחלכל והוא ירקרק, נמשך כזהב שחוט ונטוה כחוטים. מוסיפה עליהם הרוח. פורשת היא לעצמה לטייל יחידה, כיון שהיא יוצאת מיד כל יצורי עולם מתלווים עמה, עלים ושיחים, צפרים וצפוריות ואפילו גלים ובני גלים בניו ובני בניו של נהר יוצאים עמה לשוח. זה הנהר שמושך בין אילנות שביער ומורביות ירוקות ואפלוליות מוריקות ומאפילות עליו משני צדדיו וצפרדעים מקרטעות על שפתיו ומדברות בשיר. והלוא כל מה שביער אומר שירה, ומה ראיתי להזכיר שירתן, אלא שאמרו חכמים בשעה שסיים דוד המלך עליו השלום ספר תהלים זחה דעתו עליו, אמר כלום יש בריה בעולם שאומרת שירה כמוני, נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר ממך. לכן הזכרתי שירתן. [מקור: ש"י עגנון (תשנ"ז), "בעיר וביער", בתוך: אלו ואלו, שוקן, עמ' 215-214]

אכן טוב, ומומלץ ביותר, לצאת אל היער. נניח אפוא את עגנון ואת ביאליק לנפשותיהם המשוטטות ביערות מזרח אירופה ואנו נמשיך בדרכנו. מדרום לכביש רוחב המוליך אל חלמיש ובית אריה, "חוצה בנימין", שמספרו 465, ממוקמת ביער אנדרטה של חטיבת "אגרוף ורומח". היא הועתקה לכאן בשל הרחבת כביש 444. ומכיוון שכתבתי עליה שם אני פטור מלכתוב עליה כאן. זהירות בחציית כביש זה. המכוניות רצות בלי לערוך או לעשות חשבון. רחוק מן העין…

***

והגענו אל האתר. אנדרטת גד' 32 של חט' אלכסנדרוני היא חט' 3: רחבת דגל, גל-עד וסלע עליו פרוש תיאור הקרב. אדריכל האתר – יהודה רהב. פגשנו את עבודותיו גם באתרים אחרים של החטיבה.

לנוחיותכם.ן – העתקתי את אשר נחצב/נחקק בסלע ע"י אגף ההנצחה של משרד הביטחון:

ב-11 ביולי 1948 נכבש הכפר קולה על ידי גדוד ה"קומנדו" 89, וכוח מחטיבת "אלכסנדרוני" נערך בו להגנה.

אור ל-16 ביולי ביצע הלגיון הערבי התקפת-נגד על-ידי טור משוריין וכוח חי"ר. אלה כבשו את קולה מידי פלוגה מגדוד 32 "אלכסנדרוני" שהחזיק במקום.

בבקר ה-17 ביולי כבשו 2 פלוגות מחטיבת "אלכסנדרוני" את קולה מחדש ונאחזו מצפון-מזרח לכפר אך התקפת-נגד מקבילה של שריון הלגיון הסיגה אותם אל ממערב למסעף קולה.

ב-18 ביולי עם שחר כבשו 2 פלוגות מחטיבת "אלכסנדרוני" את קולה בסיוע 4 טנקים והמקום נשאר סופית בידי צה"ל.

בקרבות קולה נפלו 28 מחיילי חטיבת "אלכסנדרוני" ועל שמם נקרא המקום "גבעת כ"ח".

גם במקרה זה, כבמקרה נבי יושע, יש אי התאמה בין המספר המקובל לבין הנתונים שבענף היסטוריה. לפי נתונים אלה נפלו בקולה 32 מחיילי "אלכסנדרוני".

משה דיין מתדרך את גדודו – גד' הקומנדו 89 של חטיבה 8 בפיקוד יצחק שדה [מקור: תולדות מלחמת הקוממיות]

וגם את שנכתב באתר המרשתת של חטיבת אלכסנדרוני (בחלק המוקדש לקורות החטיבה במלחמת הקוממיות. החלק השני מוקדש למורשת החטיבה ממלחמת הקוממיות ועד לימינו אנו):

"מספר ימים לאחר כיבוש קולה במבצע דני, בערב ה– 15.7.48, החליפה פלוגה ג' של גדוד 32, את פלוגה ב' של גדוד 33 .

בגלל האיחור בחילופים לא הועברו המשלטים כנדרש, ובשל החשיכה, לא הייתה שהות לפלוגה המחליפה להכיר את השטח כיאות. בעת העברת השליטה, נאמר למפקד המחליף שהגזרה שקטה.

הפלוגה הייתה מצוידת בנשק פלוגתי וגם ברובה אנטי טנקי מסוג "בויס", שנלקח שלל יומיים קודם לכן בקרב על מגדל צדק.

בגלל עייפות הלוחמים לאחר מבצע "בתק" [מבצע שהתקיים ב12-11.7.48, ונועד לכיבוש, ע"י חט' אלכסנדרוני, של מגדל יאבא (צדק) וראס אל עין (ראש העין) ולהרחקת הצבא העיראקי מפתח-תקווה – מ.ה], והשטח הסלעי הקשה של אזור ההתחפרות, החליט מפקד הפלוגה על שיפור העמדות והתארגנות נאותה בבוקר שלמחרת. עם עלות השחר, הודיע מפקד מחלקה 9 כי הבחין במרחק של כקילומטר אחד ממזרח, בתנועת צבא, שהוא מתקשה לזהותה בגלל ערפילי הבוקר והשמש הזורחת והמכה בעיני הלוחמים. הוכרזה מיד כוננות.

לפתע החלה הפגזה על העמדות בהן החזיקה מחלקה 9, ועל הדרך המובילה מזרחה מכביש בן שמן – ראש העין. מתוך ערפלי הבוקר הגיחו שריוניות, שפתחו באש מתותחי 2 פאונדר על מוצב מחלקה 9, מטווח של כ- 500 מטר מהעמדות.

טור השריון הירדני הסתער על עמדות מחלקה 9 ועל המשלט של מחלקה 10, תוך שימוש במסך עשן. מחלקה 11, שהייתה העתודה הפלוגתית, וחשה לעזרת מחלקה 9, נאלצה לסגת בגלל האש הכבדה של המשוריינים, שהסבו לה נפגעים רבים.

מחלקה 9 הוכרעה, וכתוצאה מהלחץ הכבד נסוגה הפלוגה מהעמדות בהן החזיקה.

עם נפילתה של קולה בידי האויב, הוחזרה פלוגה ב' של גדוד 33, והועמדה תחת פיקוד גדוד 32. עליה, ועל שתי מחלקות מגדוד 32 שהועברו ממשלטי ראש העין, הוטל לתפוס עמדות ממערב למסילת הברזל, מול הכפר קולה, כדי למנוע התקדמות של האויב. למחרת, בשעות אחר הצהריים, נכבש הכפר אום מזרעה, הנמצא צפונית לקולה, על ידי פלוגה ב' מגדוד 33, בסיוע שני טנקים קלים, זחלמים וארטילריה של חטיבה 8. אל הכוח צורפה פלוגה א' מגדוד 32, ואלו התבססו במשלטים ממזרח לקולה. כוח זה נאלץ לסגת שנית תחת אש כבדה והתקפה של שריון ירדני רב, וייצב קו עמדות חדש.

ב-18 ביולי 1948 בשעה 0100, יצא כוח משימה לכיבוש מחדש של הכפר קולה. כוח המשימה הורכב משתי פלוגות מגדוד 33 וחניכי קורס המ"כים החטיבתי, הפלוגה המסייעת של גדוד 33, פלוגת טנקים אחת מחטיבה 8 וגונדת תותחי שדה של 75 מ"מ. הקרב היה קצר, כאשר האויב הבחין בכוח הגדול מולו ונסוג במהירות.

פלוגה ג' מגדוד 33 נערכה במשלט שממזרח לקולה, פלוגת המ"כים סרקה את הכפר וטהרה אותו משרידי האויב. בבוקר שלמחרת צורפו טנקים לכוח של פלוגה ג' ותפסו עמדות בעומק שטח האויב לכיוון מזרח, כדי למנוע הפתעות בעתיד.

בקרבות אלה נפלו 29 לוחמים, מרביתם לוחמי מחלקה 9 בקרב הראשון."

מפת הקרב ע"ג תצ"א (מקור: אתר "אלכסנדרוני")

הלכנו לדלות את תיאור הקרבות ממקור נוסף:

באמצע מאי 1948 הכפר נתפס ע"י חיילי הלגיון הערבי, והפך לחלק מאחיזתו באזור השרון. ב – 10 ביולי כוח מגדוד 89 של חטיבה 8 כבש את הכפר ללא התנגדות רבה. וכוחות חטיבת אלכסנדרוני התבססו בו. שישה ימים לאחר מכן, מגיני קולה נאלצו לסגת בעקבות התקפה של הלגיון הירדני, שנותר בכפר וירה לעבר משלטי צה"ל בכפר טירה.

בליל ה – 17/16 ביולי, לאחר תפיסת הכפר אל מוזריעה, הוטל על הפלוגות א' מגדוד 32 וב' מגדוד 33 לתקוף את הכפר קולה מכיוון צפון בסיוע זחל"מ נושא תותח 20 מ"מ. התוכנית הייתה לתפוס משלטים מצפון וממזרח לכפר ולתקוף אותו משני כיוונים. שני הכוחות יצאו לקראת בוקר ותפסו את המשלטים ע"פ התוכנית. פלוגה א', בפיקודו של שאול הרמתי, תפסה משלט מצפון מזרח לכפר וגילתה את הכפר ריק, ופלוגה ב', בפיקודו של יעקב ברנר, ממערב ומצפון לכפר. על שתי הפלוגות נפתחה התקפת נגד ירדנית, שכללה כוח שריוניות וחי"ר בסיוע מרגמות. תוך כדי הקרב, חלק מפצועי פלוגה א' החלו בנסיגה לעבר אל מוזריעה, ובעקבותיהם פלוגה ב' החליטה לסגת, ובהמשך נסוגה גם פלוגה א'. הנסיגה הסתיימה בשעה 10:45. שישה מלוחמי פלוגה א' נהרגו ושלושה מלוחמי פלוגה ב'.

בליל ה-18/17 ביולי כוחות הלגיון נסוגו מזרחה, קולה וסביבותיו נותרו נטושים ונתפסו ע"י חטיבת אלכסנדרוני. [מקור: אתרי מורשת מלחמת העצמאות http://moreshet-map.org.il/step-4/%d7%9e%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%93%d7%a0%d7%99-%d7%92%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa/%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%94-4/%5D

אפשר להסתייע גם באתר "רגעים היסטוריים". בעיקרון – אותו התיאור. משורשר מאתר לאתר. כמותם – כמוני. משום מה, חלק מן הקישורים לחומרים נוספים בהקשר זה, אינו פועל. חבל. בנוסף אעיר כי חפצתי למצוא ולהציג, בפני ציבור הקוראים.ות פרטים מן הקרבות – דהיינו משהו מהיומנים האישיים של אלו שנטלו חלק בקרבות, אך הספריות סגורות והקישורים, בלשון המעטה וכבר הערתי זאת קודם לכן, בחלק מן האתרים, אינו פועל. שגיאה 404 או אימוג'י של איש עצוב…

מטבע הדברים מומלץ שלא להסתפק בקרב בודד אלא להתבונן, בפרספקטיבה רחבה, מערכתית, בהקשר הרחב של מקום הקרב בסדרת הקרבות של מלחמת הקוממיות.

ניתן לחלק את הקרבות, ביננו לבין הישמעאלים למשפחותיהם, כולנו צאצאי אברהם אבינו, לשלושה חלקים: (1) מלחמת השחרור מעול המנדט הבריטי שהסתיימה בסוף 1947 (לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת א"י) ; (2) מלחמת העצמאות שהחלה ב-כ"ט בנובמבר 1947 והסתיימה עם הצהרת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח; מלחמת הקוממיות שבה קוממנו את המדינה, שהחלה עם הצהרת העצמאות והסתיימה בתחילת 1949 (הסכמי שביתת הנשק).

אנו נמצאים אפוא במלחת הקוממיות. ב-11.6.1948 נקבעה "ההפוגה הראשונה". הצדדים עצרו את הלחימה ונצרו אש עד ל-10.7.1948. ההפוגה הבאה כבר עמדה בפתח – 19.7. לקרבות שבין ההפוגה ה-1, ועד לכניסת ההפוגה ה-2 לתוקף, קוראים "קרבות עשרת הימים". זאת התקופה בה התנהלו הקרבות לכיבוש קולה, במסגרת  מבצע "דני".

מטרות המבצע [דני] היו:

א) הרחקת האיום על אזור תל-אביב מצד כוחות הלגיון שחנו ברמלה-לוד-יהודיה. וזאת – על-ידי השמדת האויב בגזרה זו.

ב) הרחבת הפרוזדור לירושלים שנוצר בחלקו על-יד דרך "בורמה" על-ידי כיבוש כפרי האויב בכל הגזרה שמזרחית ללטרון.

ג) מניעת לחץ על ירושלים על-ידי העסקת הלגיון בכל הגזרה שמרמלה ועד ירושלים.

ובאופן כללי – נטילת היזמה מידי האויב בגזרה זו, פגיעה בו וביטול יתרונו הטופוגרפי.

הכוחות אשר רוכזו למילוי משימה זו היו כדלהלן: שתי חטיבות פלמ"ח – חטיבת "הראל" [מפקד – יצחק רבין] וחטיבת "יפתח" [מפקד – מולה כהן]; החטיבה המשוריינת 8 [מפקד – יצחק שדה] – ובה גדוד טנקים 2 וגדוד הקומנדו 9 המוסע על ג'יפים וחצאי-זחל [מפקד – משה דיין]; שני גדודי רגלים, האחד גדוד 2 מחטיבת "קריתי" וגדוד 3 מחטיבת "אלכסנדרוני"; יחידות אחרות של "קריתי" ובתוכן כוחות חי"ם, נועדו להחזקת הקו; כוחות-אויר, תותחנים והנדסה הועמדו תחת פיקוד מפקד הפעולה.

המבצע התחלק ל-2 גזרות. בגזרה המזרחית – שנשתרעה על חלק מהפרוזדור, משער הגיא ומזרחה – פעלה חטיבה אחת בלבד, היא חטיבת "הראל"; בגזרה המערבית פעלו שאר הכוחות [ראו מפת הגזרה המערבית בהמשך].

[…]

כמפקד המבצע נתמנה מפקד הפלמ"ח [יגאל אלון]. הכפר יאזור [אזור] נקבע כמקום המטה של מבצע "דני". בליל 9/10.7 הוחל בביצוע. [מקור: ענף היסטוריה במטה-הכללי (תשי"ט), תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, עמ' 255-254]

מפת הגזרה המערבית של מבצע "דני" [מקור: תולדות מלחמת הקוממיות, עמ' 257]

בני מוריס כתב:

אף שהקרבות בחזיתות הדרום והצפון התאפיינו בעוצמה ניכרת, התמקד המאמץ העיקרי של צה"ל ב"עשרת הימים" בחזית המרכז. דאגתו של בן גוריון עדיין היתה נתונה למערב ירושלים ולדרך אליה (חרף תפקודה של "דרך בורמה" העוקפת), שכן מבחינה צבאית היתה ירושלים נתונה באיום ירדני, ומבחינה מדינית איימו עליה עמדותיו של הרוזן ברנדוט והחלטת החלוקה של האו"ם.

[…]

"מבצע דני" (על שם דני מס, המפקד הפלמ"חאי של הל"ה, שהוא ואנשיו נהרגו בדרך לגוש עציון בינואר), כוון לכיבוש רמלה ולוד, אך מגמתו היתה נרחבת יותר. הוא נועד לטהר את כל הגזרות לאורך כביש תל-אביב – ירושלים שנותרו בידי הערבים ואת רכס הגבעות המתמשך מלטרון עד רמאללה ושולט על הכביש מצפון לו.

[…]

תכנון המבצע החל עוד במאי. פקודת המבצע נשלמה במהלך ההפוגה הראשונה וכונתה "מבצע לר-לר (לד-רמלה, לטרון-רמאללה)", ולמפקד המבצע נתמנה יגאל אלון.

[…]

צה"ל, שנהנה מעליונות במספר חיילים ובעוצמת אש, ריכז לצורך המבצע כוח גדול יותר מבכל מבצע קודם: שתי חטיבות פלמ"ח, הראל ויפתח (בסך הכל חמישה גדודים), חטיבה 8 (גדודים 82 ו-89), וכמה גדודי רגלים משל חטיבת קרייתי וחטיבת אלכסנדרוני. הכוח הסתייע בשלושים קני ארטילריה.

[…]

השלב הראשון של מתקפת צה"ל, שהתבטא בתנועת מלקחיים דו-חטיבתית לכיתור לוד ורמלה והעורף הכפרי שלהן ממזרח, החל בשעות הבוקר המוקדמות ב-10 ביולי. חטיבה 8, בסיוע גדוד 33 (אלכסנדרוני) וגדוד 44 (קרייתי) נעו דרומה מכפר סירקין ומזרחה מכפר עאנה, וכבשו את הכפרים קולה, אל-טירה, רנתיה, אל-יהודיה [יהוד – מ.ה] ווילהלמה [בני-עטרות – מ.ה], ואת נמל התעופה לוד שמדרום ליהודיה. חטיבת יפתח, שנעה מאל-בריה צפונה, כבשה את הכפרים אל-קוניסה, ענאבה, חרובה, ג'ימזו [גמזו – מ.ה], דאניאל [כפר דניאל – מ.ה], וח'רבת אל-ד'והיריה, וחברה אל היישוב היהודי בן שמן שממזרח ללוד, שהיה נתון במצור מאז אמצע מאי. הישראלים נתקלו בהתנגדות מעטה בלבד.

[…]

בינתיים, מצפון-מזרח ללוד, כבשה חטיבת אלכסנדרוני (במבצע בתק, נספח למבצע דני) את מג'דל יאבא [מגדל צדק – מ.ה] ואת ראס אל-עין [ראש העין – מ.ה] מידי הצבא העיראקי, מצפון לקולה. מאמץ שנעשה ב-11 ביולי לכבוש את דיר טריף מידי הרג'ימנט הראשון של הלגיון נכשל, וכן נכשל אותו יום מאמץ של חטיבה 3 של הלגיון, שנעה צפונה-מזרחה מביר מעין, לעקור את חטיבת יפתח מג'מזו. בימים הבאים ניהלה חטיבת אלכסנדרוני על הכפר קולה קרב דמים הפכפך עם יחידות של חטיבה מספר 1 של הלגיון, שנשלחה להגן על אזור התפר שבקצה הדרומי של השטח שבשליטת העיראקים במערב השומרון. בפעם האחרונה השתלטה חטיבת אלכסנדרוני על הכפר ב-18 ביולי, על סף כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה. חיילי אלכסנדרוני מצאו בכפר גוויות של 16 מחיילי החטיבה, שהושארו שם כאשר הלגיון כבש את המקום יומיים לפני כן. באחד הדיווחים הישראליים על כך נאמר: "ברובן נמצאו סימני התעללות אכזרית ביותר: דקירת סכינים, לאחדים חתכו את אברי המין ולאחרים חסרו אוזניים. גופה אחת היתה חתוכה לחתיכות רבות כשאבר-המין בפיה. אין כל ספק שכמה מן ההרוגים נפלו חיים בידי הערבים ונהרגו אחר כך … מכנסיהם, נעליהם וסימני היכר שלהם חסרים." [מקור: בני מוריס (תשע"א), 1948 – תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, מאנגלית: יעקב שרת, עם עובד, עמ' 320-313. ההדגשות – שלי]

יצחק שדה מתדרך במשלט מעל קולה [מקור: ארכיון הפלמ"ח]

ומה נכתב בעתונות?

כיוון שמבצע "דני" החל במוצאי שבת (10.7), נדרשו לכך העתונים רק ביום ראשון (11.7). והנה מה שנכתב ב"הארץ", בעמודו הראשון [מקור: אתר "עיתונות יהודית היסטורית"]:

כיוון שאותו כתב צבאי העביר את כתבותיו גם לעתונים אחרים – אני פטור מלהציגן. עם זאת נציין שרק בכתבה זאת מצוין הכפר קולה. בהמשך אותו שבוע עבר כובד המשקל לסקירת כיבוש לוד ורמלה ולהרחבת השטח בשליטת ישראל עד כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה.

 

***

מן האנדרטה פסענו, בשביל המסומן "שחור", הקרוי "דרך הלוחמים", אותו הכשירו תלמידי המועצה האזורית חבל מודיעין.

שני מבטים על תיאטרון טבעי. אמנם בשלטים כתוב "אמפיתאטרון", אך מדובר בצד אחד בלבד ולא בשניים… לא נורא. הטעות – טעות נפוצה. החל מקיסריה ועד לכאן (ביוונית, משמעות המילה "אמפי"  היא "שניים". קחו לדוגמה רכב אמפיבי – גם יבשה גם ים). מי אני שאתקן סדרי עולם…

קלישאה: העצים מתים זקופים. במציאות לאו דווקא…

יער (ה)כ"ח. יער "נטע אדם" לפי הגדרת סוגי יערות. לפירוט ראו בתכנית מתאר ארצית ליערות (תמ"א 22). במלחמת הקוממיות לא היה כאן עץ או צל של עץ. תוכלו להיווכח בכך בתצלום האוויר לעיל של מרשם הקרב. טרשים, חלקות מעובדות של, על-פי-רוב, ירקות, אך גם מטעים פה ושם, בתים צפופים הנושקים זה לזה, גדרות של אבן על אבן, מכלאות צאן ומשוכות צבר.

***

פוסעים אנו ב"דרך הצבר". הצבר מכסה על העבר. מגיעים אל הכפר שנכבש – קוּלָה. וזה לכם.ן הסימן: חורשות עצים, בדרך כלל איקליפטוסים ואורנים, ניטעו ע"י הממסד, ע"ג הכפר שנחרב. משוכות הצבר ושרידי מבנים המבצבצים מתוכן, הם המעידים על עבר מוסתר/מודחק לא-רחוק.

הכפר קוּלָה וסביבותיו – מפה מנדטורית משנת 1935. עדכון פרטים חלקי 1947 [מקור: אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית]

מפת המרחב בין יפו לשפלת יהודה משנת 1878 – סקר "הקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל" (PEF – Palastine Exploration Fund) [מקור: אתר "עמוד ענן" מפת 1880]

הכפר קוּלָה, לפי אתר "זוכרות", מופיע לראשונה ברישומי העות'מנים מ-1596. הוא הוקם על בסיס מבצר צלבני שנחרב וממנו ירש את שמו. ב-1948 נמנו בו 1,170 תושבים.

מכפר זה יצא רב-מרצחים:

דמות בולטת של מטרוד [מבוקש – מ.ה] מן התקופה המאוחרת היה חסן סלמה מן הכפר קולה, שעמד בראש הכנופיה הגדולה ביותר במרחב המרכז בתקופת המרד [1939-1936 – מ.ה]. בתום המאורעות נמלט ללבנון ומשם עבר עם המופתי לעיראק, המשיך עמו לגרמניה, הוצנח על-ידי הגרמנים בסתיו 1944 בבקעת הירדן, הצליח להתחמק מן המרדף אחריו (שבו נלכדו חבריו לצניחה), ועד למלחמת העצמאות הסתתר בארץ. בראשית מלחמת העצמאות עלה סלמה על פני השטח, ארגן לו כנופיה, שפעלה במרחב לוד-רמלה-אסדוד, ונהרג בעת כיבוש הכפר יהודיה ביוני 1948. [מקור: יואב גלבר (2004), קוממיות ונכבה, דביר, עמ' 20]

***

יחידות צה"ל הוסיפו להחריב כפרים בחלקי הארץ השונים, אם תוך כדי קרב ואם מיד לאחר שוך האש, אפילו לאחר כניסת ההפוגה השניה לתוקפה ב-19 ביולי.

[…]

כיוון שכך נאלץ עתה צה"ל לפנות מפעם לפעם לוועדת השרים כדי לקבל היתר להחרבתו של כפר זה או אחר. כך, למשל, ביקש בן-גוריון ב-13 בספטמבר מן השרים חברי הוועדה רשות להחריב שורה של כפרים באזור המרכז. ראש הממשלה ושר הבטחון, כדרכו בסוגיה זו, הציג את הבקשה לא מטעמו-הוא, אלא מטעם מפקד חזית המרכז, האלוף צבי איילון. איילון, כך אמר בן-גוריון – כתב לו כדברים האלה:

"מסיבות חוסר בכח אדם לתפיסת המרחב ולהתבצר בעומק (…) יש צורך להרוס חלקית את הכפרים המפורטים מטה: 1. ספריה 2. חדיתה 3. עינבה 4. דניאל 5. ג'ימזו 6. כפר אנו 7. יהודיה 8. ברפיליה 9. בריה 10. קבאב 11. בית נבאלה 12. דיר שריף 13. טירה 14. קולה." [מקור: בני מוריס (תשנ"ז), לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, מאנגלית: ארנון מגן, עם עובד, עמ' 225. ההדגשה – שלי]

אדגיש, כי בפומבי, הסתייג בן-גוריון מהריסת יישובי הערבים שנכבשו.

כאן הלמנו לפתע קול נפץ עז ועמוד עשן לבן התפרץ מבוהל מתחתית הכפר (מיד אצה הדממה וטישטשה את הרעש, אבל לא את הפתיעה). וכשתלינו עינינו במוישה הסביר פשוט כי החבלנים הנה זה החלו במלאכתם. ואנו, אם כן, עומדים לסיים את תפקידנו.

"בסך-הכל? אז מה, לא עשינו היום כלום!" אמר גבי ובלם את חטמו, ושיחרר את המקלע.

מיד תכפו שני נפצים אדירים שנראו כמין שלפוחיות שהתנפחו והתנפחו, במהירות אין-קץ עד גודל אימים והתפקעו, כשעולם של דממה מצלצלת נוהר וחוזר ונשפך לבור הגדול שנתרוקן. אבל, כזרם מים לקן-נמלים היה שמע הנפצים לבורחים, אשר גם בלי משקפת יכולת להבחין בהתרוצצות מתגברת ובחפזון מואץ, קולות רחוקים נשמעו וגם קולות מן הכפר ששתק עד כה. קולות צוחה, וקולות פחדים וכמה יריות.

[…]

ואולם כשהתפוצץ פתאום ברעם מחריש ובעמוד אבק גבוה בית-אבנים, שתקרתו נראתה מכאן עולה בכמין שלוה, שטוחה כולה ושלימה, כמות שהיא, ולפתע בגבהים מתפוררת ומתבקעת ונופלת רגבים רגבים, פירורים פירורים, באבק ובברד אבנים, קפצה אשה אחת שהבית כנראה ביתה, ופרצה ביללה פראית.

[…]

"אתה שמע מה שאומר לך!" אמר מוישה ועיניו ביקשו את עיני, "לחרבת, מה-שמה-זאת, יבואו עולים, אתה שומע, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה, ויהיה כאן יופי!"

כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חרבת-חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכנייה, נקים בית-חינוך, אולי גם בית-כנסת. יהיו פה מפלגות. יתוכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים. תחי הזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת-חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מקור: ס. יזהר (תשכ"ז), "חרבת-חזעה", בתוך: ס. יזהר, ארבעה סיפורים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 109-71]

הכפר קולה [מקור: ארכיון הפלמ"ח]

משלט קולה [מקור: ארכיון הפלמ"ח]

המושב גבעת כ"ח הוקם אמנם על אדמות הכפר אך לא על חורבות הכפר עצמו.

 

***

המסע המצולם ארך 5 ש'. שעה נסיעה הלוך. 3 ש' בשטח. שעת נסיעה בחזרה. להכין את הרשימה הזאת לקח לי פרק זמן ארוך יותר. זה שאני מקליד באצבע אחת, ולפעמים גם בשתיים, אינו הגורם היחידי למשך הכתיבה…

צילומים: משה הרפז (יער כ"ח, 3.1.20). © כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: