מחווה ל-מו"ס לרגל מלאת 175 ש' להולדתו

מו"ס. מנדלי מוכר ספרים. הלוא הוא מיודענו שלום יעקב אברמוביץ. לפי הלוח הגרגוריאני: 2.1.1836 – 8.12.1917 (לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל ברוסיה טרם מהפכת לנין: 21.12.1835 – 25.11.1917). התאריכים לפי "ויקיפדיה". לאחר המהפכה, קיבלו סוף-סוף הסובייטים את הלוח המערבי ויישרו קו עם העולם.

מו"ס. הסבא. זיידה. משורר, סופר, דו-לשוני. עברית ויהודית. מן הראוי לכתוב על כך מס' מילים: "יהודית" היא שפת הז'רגון. היום מכנים אותה "יידיש". בוודאי זוכרים אתם את אותו פלוני ששמו רבשקה, השליח מטעם סנחריב האשורי, שקרא לתושבי ירושלים להיכנע. והוא כרז ביהודית (האגדה טוענת כי היה יהודי…)!. ונציגי המלך חזקיהו ביקשו שידבר ארמית ע"מ שהעם לא יבין ולא ישקשק בטרם עת… חלפו 2,700 שנה, התהפכו היוצרות, ויהודית הפכה לשפת הגולה והעברית הפכה ללשון הקודש הנתונה רק בידיהם של יודעי דבר. וכך הדבר גם היום בחלק ממחוזותינו.. ממנו שאבו/לקחו ביאליק, טשרניחובסקי, שלום עליכם ואחרים את שלקחו.

פספסתי את שנת ה-100 לפטירתו. היה זה בנובמבר 2017. אך מצאתי תאריך חלופי – 175 ש' להולדתו. איכשהו "עגול" יען כל 25 ש' = דור. מכאן עולה שהרשימה תראה אור ב-2.1.2021 לספה"נ. תאריך מעניין. מספר ספרות מצומצם. אם הייתי רושם 2.1.21 הייתי מקבל תאריך מעניין אף הוא.

ואם כבר אנו "חוגגים" יום הולדת, ה-175 למניין, אזי מדוע שלא נקדיש לכך מס' מילים? ומצאתי כי כתבו על-כך 2 אנשים: האחד מו"ס והאחר י. ח. רבניצקי. שני המאמרים מצויים בכרך ו' של כל כתבי מו"ס, דביר, תרצ"ו.

ומה כתב מו"ס בכבודו ובעצמו על לידתו? ב"רשימות לתולדותי" (שם, עמ' 113) נכתב:

עיר מולדתי – קאפולי. עיר מצער במחוז פלך מינסק, אשר השה אליה הון ועושר ולא חלק לה במסחר ומרכולת, כי אם כבוד הטבע נתן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי-חמד סביבה. יום הולדתי לא נכתב בספר, כי לדבר כזה לא השגיחו לפנים בני עמנו, ובפרט יושבי הערים הקטנות. רק מקובלני, כי נולדתי בשנת 1836 ובני-ביתי קבעו מועד יום הולדתי בעשרים לחודש דצמבר.

כמובן שמדובר בלוח השנה הרוסי. וכמובן שמה שמצויין ב"ויקיפדיה" אינו מדוייק. המאמר נדפס ב-1899 ב"ספר זכרון" שערך נחום סוקולוב. אז עורך עיתון "הצפירה".

רבניצקי, בבואו להוציא את "כל כתבי מו"ס", הוסיף משלו ב"רשימות לתולדותיו של מו"ס" (שם, עמ' 130):

שלום-יעקב אברמוביץ נולד בליטא בעיר מצער קאפולי (מחוז סלןצק, פלח מינסק). באיזה יום ואפילו באיזה שנה נולד וראה אור החיים הסופר העברי הגדול – אין איש יודע בדיוק. בזמן ההוא לא היו נוהגין, ובפרט יושבי הערים הקטנות, לרשום דברים כאלה לזכרון בספר. אבל לפי קבלת יודעי העתים נקבעה שנת תקצ"ו (1935) [צ"ל 1836 – מ.ה.] למועד שנת הולדתו, ויום העשרים לחודש דצמבר נחשב בחוג משפחתו ליום הולדתו, שהיו חוגגין אותו בכל שנה.

ואתם.ן, תריסר הקוראים.ות הנאמים.ות, תשפטו, כיד הדמיון, מהי מידת הדמיון בין מה שכתבו השניים. אחד על עצמו והאחר עליו.

האם מלמדים עדיין בבתי הספר את מו"ס? האם ישנם הלומדים את מו"ס? האם ישנם החוקרים אותו? מיהו מו"ס? על כך קטונתי ממתן תשובה. מרוחק אני משם עשרות של שנים. אך יש ביכולתי ליתן מחווה ליום הולדתו ה-175. זאת תהא תרומתי המעטה. הצנועה. ואם היא תגרום לתזוזה חיובית כלשהי – אשרי וטוב לי.

מו"ס הולך ומשתכח. נשמט מן הזיכרון הספרותי. נותר כאנקדוטה. מה כבר זוכרים ממנו? מסעות בנימין ה-III וזהו… וכמו להכעיס, הוא דווקא בחברה טובה. ח"ן ביאליק, י"ל פרץ, א"נ גנסין, י"ח ברנר, א"א קבק, פרץ סמולנסקי, חיים הזז, אברהם מאפו, שלום עליכם. והרשימה היא חלקית בלבד. מצטער, לא היה מקום לסופרים נוספים. ואפילו מן העת החדשה – ס. יזהר, משה שמיר… תנסו למצוא ספרים של הנ"ל בחנות סטימצקי או צומת ספרים. לא בחנות לספרים מיד שניה. קרוב לוודאי שלא תמצאו. חבל. את ש"י עגנון, לעומת זאת, דוחפת ומריצה הוצאת שוקן. לדידה עגנון הוא נכס שאין ערוך לו.

***

לפניכם.ן ששת הכרכים של כל-כתבי. כולל התוכן:

***

כיוון שאני מאמץ אל חיקי ספרים ככל שידי משגת, בחרתי לשתף אתכם.ן בקטע שבמרכזו ארון הספרים היהודי. כדי שתהיו עדים ועדות לסגנונו של האיש הסופד את מות הספרים. אך תחילה הסבר קצר. שמעון, בנם של שרה ואפרים כרמולי מכסלון, נתפס קורא ספרות אסורה. אי-לכך בוטלו אירוסיו לארוסתו. אפרים גמר אומר לבער את האסור:

ויהי בפתוח אפרים את ארון-הספרים בחדר שמעון, ותאמר שרה: “רבונו-של-עולם! יכנס הרוח באויבי וישתגעו משנאי, כי מהם תצא הותי ושבר-רוחי, מהספרים האלה”.

– הגישי הנר – אמר אפרים לאשתו – למען אוכל לראות היטב לאורו.

– אם תוציא מהארון ספר אחד, ספר אחד – השיבה שרה – אז לא תכלה מעשיך עד מחר; ואני לא אוכל להתמהמה פה. המעט לי עבודתי בבית? כי יעצתי – השלך תשלך אותם מהארון כלם כאחד, ובמקומם אשים פה כדי-החלב והיו בטוחים מחתולנו הזולל והסובא מחמאות.

– חלילה לי מעשות כדבר הזה – אמר אפרים – אולי יש פה גם ספרים טובים. חלילה לי! לאחד אחד אוציאם ובין טוב לרע אבקר. ואם טוב בעיניך, שרה, תוכלי גם את לעזרני והקל מעלי. היום יכאבו עלי “הטחורים” עד מאד ומלאו מתני חלחלה…

– אשה לא מלומדה אנכי – השיבה שרה – ואיככה אוכל לשפוט ולחות דעי על דבר לא ידעתי?

– התדמי בנפשך – אמר אפרים–כי למען הכיר ספרי-המחקר החדשים יש לקרוא את הכתוב בם? – חלילה! הלא “אסור לאדם מישראל לקרוא ספרים חיצונים ולהגות בשום חכמה חיצונית”.

– ואם לא יקראו את הכתוב בם – שאלה שרה בתמהון – איך אפוא ידעו כי רעים המה? אולי דבריהם ייטיבו אם יקראום ויתבוננו בם?… אין זאת כי-אם תלעג לי, אפרים, תלעג לאשה לא מלומדה כמוני.

השאלה התמימה הזו הביאה את אפרים במצודה. ואחרי החרישו מעט אמר אל אשתו בתלונה:

– הלא זה הגדתי לך שלשום, כי בל תשאליני עוד הבלים כאלה. הספרים ההם רעים המה, כן אמרו קדושינו.

– אם הם אמרו כזאת – הוסיפה שרה לדבר לתומה – הנה אל נכון קראו בספרים הרעים ההם.

– שרה! – קרא אפרים בתלונה – שמרי לפיך מחסום ולא נא תוסיפי מעתה למלל כאלה ולהכביר מלין ולהג הרבה…

– אפרים! – קראה שרה גם היא ברוגז – מה לך, כי לקחת מועד בערב הזה להורני דעה, לענות כחי ולהלאות אותי בדברים זרים לי. הניחה לי, אפרים! הרף ממני ואלכה לעבודתי, ואתה פה עמוד ובקר לך הספרים!

– תהי נא ידך לעזרני! – חנן אפרים קולו – עזריני נא שרה, כי כבד ממני הדבר הזה, ואני דך וכואב!

– ואיך אפוא אדע להבדיל בין טוב לרע? – שאלה שרה את אישה, אשר הרך לבה בקול תחנוניו.

– אני אמסור לך במלין מעטות סמנים כוללים – הוסיף אפרים לדבר תחנונים ולהתרצות אל אשתו, אשר הכעיסה לראשונה בדבריו – דעי, שרה, כי בחסד אלהים יש בארצנו רק שני בתי-דפוס עברים – האחד בעיר ווילנא והשני בזיטאמיר. בדפוס הראשון יעלו לרצון על מכבש אחד ספרים טובים עם רעים; לא כן הדפוס השני, המאיר לארץ בספריו, שמה לא נדפסו מעולם ספרי מליצה החדשים כפי חוקי הדקדוק.

– מה הוא דק… דק…? – שאלה שרה, אשר אל יכלה להוציא מפורש השם דקדוק מפיה.

אפרים התאבך עוד הפעם משאלת אשתו ולא מצא מענה. הן עד כה לא נתן לבו להתבונן ולדעת באמת מה הוא דקדוק, אם כי תמיד שפך בוז עליו ועל ההוגים בו. – רק בפעם הראשונה התבונן אפרים והגה בפשר דבר זה, להשיב לאשתו, אשר חשבתהו לאיש מבין ויודע כל דבר, ככל הנשים, אשר יתנו יקר לבעליהן ואומרות בלבבן, כי הכל גלוי וידוע להם, רק מאשר המה גדולים ובעלי אשה ובנים וזקנם יורד על פי מדותיהם…

– כבד מאד – החל אפרים לבטא, כאיש ערל-שפתים, אחרי בקש רגעים אחדים מענה לכבודו ולכבוד זקנו – מאד כבד להבינך… לפרש לאשה דבר כזה כבד מאד… ומה לך לדעת זאת? לכן שמעי, שרה, ודעי: בזיטאמיר לא נדפס מעולם ספר מספרי מליצה החדשים, ובהוציאך ספר מהארון הגדול הזה וראית על השער, אם מזיטאמיר הוא, אותו תציגי לבד, כי טוב וקדוש הוא.

– ומה אעשה – שאלה שרה – אם על הספר ימצא כתוב ווילנא? הן שמה, לפי דבריך, יודפסו ספרים טובים עם רעים.

– ספרי מליצה – הוסיף אפרים למסור סימנים לאשתו – המה בעלי שולים רחבים עם שורות קצרות ועם ציונים ונקודות וקוים מקוים שונים; לכן כל ספר נקוד רחב-השולים וקצר-השורות אך רע-רע הוא!…

– תורתך בתוך מעי! – אמרה שרה לאישה – עלה אפרים על הכסא, עלה והגש לי הספרים מתוך הארון ואני אבקר, כי הפעם אוכל להבין בספרים כמוך!…

אפרים רעם מעט פנים משיחות אשתו התמימות, המשפילות כבודו, ואמנם התאפק והוציא הגות רוחו הקשה בניד-כתפיו, ויעל על הכסא ויוצא מהארון ספר אחד ויתנהו לאשתו.

– זיטאמיר – קראה צהלה ושמחה.

– הניחיהו על השלחן – אמר אפרים, בהשפילו להביט על הספר–מחברו "בוצינא קדישא"!… הא לך עוד ספר אחד.

– זיטאמיר! – קראה שרה בשמחת לבב.

– מרחוק אכיר את הספר הנחמד הזה – אמר אפרים – שיחין קדישין בו ומחברו "פטיש החזק"!… הניחיהו על השלחן והא לך עוד ספר.

– זיטאמיר! – קראה שרה בשמחה.

– גם את זה אכיר, כי קדוש הוא, פירושיו על התורה והפטורות נפלאים מאד ומחברו “עמוד הימיני!” הניחיהו וקחי מידי את הספר הזה.

– הספרים היו ערוכים בארון בשתי מערכות, אחת לחיצון ואחת מלפנים. אפרים הוציא את כל הספרים מהמערכה החיצונית, ורע לא נמצא בהם.

– יראו שונאי ויבושו! – אמרה שרה ברגש – יראו שונאי צדקת בני, כי ספרי מוסר ויראת ה' היא אוצרו. ואתה אפרים – צעקה בקול – אך לשוא הכית בני ותגרשהו מעיני, בשלך נדד כצפור נודדת מקנה ויסבול חסר וכפן. אך אתה השבּתּ כל משושי – חגי, חדשי ושבתי! הבה לי את בני, אפרים!… ואם אין, אנוד גם אני… אנוד, כמו שאני מזרע היהודים!

– הרגעי ודומי! – השיב אפרים. אשר השתומם לכל מראה עיניו ונעוה משמוע קול צעקת אשתו – חכי כמעט רגע ונראה מה במערה הפנימית.

שרה הביטה בשער הספר, אשר הגיש לה אישה, ותאנק דום. ותהפוך הספר מצדו אל צדו.

– למה תחרישי? – שאל אפרים.

– לא אוכל קרוא! – ענתה שרה.

–הוי, הוי! – קרא אפרים בהביטו אל הספר – הוא אחד מספרי הגוים. ראי הפעם ערמת בנך, אשר ערום הערים להסתיר תועבה תחת ספרי קודש!…

– מה כתוב בספרי הגוים! – שאלה שרה – אנחנו היהודים לומדים ויש לנו תורה וספרי-מוסר, חוקים ומשפטים; אבל הגוים אינם לומדים… גם בניהם לא ילמדו בחדר עם מלמדים כבנינו… הכי קראו שמם גוים?!…

­– כל ספרי הגוים – השיב אפרים – מהבל המה גם יחד. מפי מתנצר אחד שמעתי, כי להגוים אין ספרים משיבי נפש ומחדדי השכל כספרי היהודים, ובימי חגיהם יקוץ בחיים מרוב הבטלה, כי אין לו מה ללמוד… והוא אנוס אז ללמוד “משניות” ולהגיד “תהלים”… ועוד מתנצר אחד ספר לי, כי אין תבונה ומועיל בספרי הגוים; תוכם הבל ולהג הרבה: עוד הפעם מעשה בבתולה העוגבת על מאהבה… עוד הפעם מעשה בבחור החומד את אשת רעהו… ומעשה בשני רוזנים, אשר אחד פגע מעט בכבוד אחריו, ויצאו הפתאים, המשוגעים האלה לירות איש את רעהו… ועוד הפעם מעשה ביפת-תואר ובנערה שנתפתתה ובאלמנה יפה וצעירה…

בדברו ירק אפרים כמה פעמים ויגש לאשתו ספר אחר אחרי השליכו מידו בחרפה את הספר הראשון.

שרה הביטה בשער הספר ונאלמה דומיה.

– למה תחרישי עוד הפעם? – שאל אפרים.

– ווילנא! – צפצפה שרה כאוב מארץ.

– התראי, התראי מעשי בנך? – דבר אפרים רתת – בנך התאמץ תמיד לעקבני ולהסתיר דעתו מנגד עיני. – אבל הפכי העלים וראי.

– יש נקודות וקוים! – השיבה שרה באנחה.

– השליכי אותו כתועבה תחת השלחן! והא לך עוד ספר גדול וכבד.

– ווילנא… נקודות וקוים!… – השיבה שרה בנפש מרה.

– תחת השלחן! – קרא אפרים – אַל תביטי אל מראהו ואל כבד משאו. השליכי, השליכי אותו בלא משא-פנים.

– מה שם הספר הזה? – שאלה שרה, אשר אמרה לשים לו כבוד למען כבד משקלו וגדלו.

– הוא אחר מספרי תנ"ך עם באור. השליכיהו!

שרה התאבכה מעט מאין דעת מה לעשות, אולם עד ארגיעה הבליגה ותשלך מידה את הספר בחזקה, עד כי רגזה רצפת החדר, וינועו אמות הספים מקול מפלתו. והוא היה ספר בראשית…[מקור: מתוך "האבות והבנים" (כל כתבי, כרך שישי, עמ' 39-36)]

***

והנה אשר כתב עליו יוסף חיים ברנר, בעיתונו, המעורר, שראה אור בלונדון, במלאת ל-מו"ס 70 ש':

מן הגולה אשר בליטא הוא, מן הכאב והשפלות שבגלות ומן האפסות של יהודי-הגלות הוא מספר לנו, ובשתי שפותינו ידבר אלינו: בשפת עברי-דייטש, שכולה מרה וקללה ובלבול וצחוק יבש, ולא תואר לה ולא רוך לה ולא עומק לה, ובשפה בלתי מובנה אלא ליחידים, לשון-קודש עתיקה ומשונה, לשון-קינות מורתחה; וב“השתדלותו” גופו נמסרים כתביו לדפוס, והוא המו“ס שלהם, והוא המפיצם ומחלקם ביעקב, ושמוֹ לפנים – ש”י אברמוביץ.

בן שבעים האיש. לפני שבעים שנה, בכ' לדצמבר, אירע אותו המאורע. ביום ההוא נולד לאחד מיהודי-קאפּוּליה, קאפּוּליה זו הסמוכה לסלוּצק, אותו השלום-יעקב הקטן, אשר בגדלו, בגדלו מאוד, נהיה למנדלי מוכר-ספרים.

בן שבעים האיש. ועולמות רבים קבר בחייו. מן הקליפה התמימה, שבה היה נתון אותו הירשילי שב“ווינשפינגעריל”, אל עולם המשכילים עם תקוותיו התמימות-המגוחכות ואמונותיו התמימוֹת-המגוחכות ומלחמותיו התמימוֹת והיותר ממגוחכות שב“האבות והבנים” מצד אחד ועם עבודת-ההשכלה הממשית של הפצת ידיעות-הטבע ומשפט-שלום ומאמרי-חיים הרבה מצד שני. משם – אל העממיות, אל דרישת טובת-העם האמיתית, אל המלחמה נגד בעלי-טובתו המדומים ואל אותו הרוח הפובליציסטי-הדימוקראטי שב“קליין-מענשעלי”, ה“טאקסה”, ה“פריזיוו” ו“הסוסה”. משם – אל צחוק הרעל, אל הסארקאסמוּס הנורא והחד, אל הבוז האיום והלעג-הביטול האיום שב“מסעות בנימין השלישי”, ב“בימי הרעש” וב“ספר הקבצנים”. נטפלה לו על דרכו אותה הבנת האסון, אותה הבנת-הסוף, אותה ההבנה של “מעוּות לא יוכל לתקון”, וזו מצאה את ביטויה הגמור באותה היצירה המלאה פיוּט כולה ורחמנות כולה – לא רחמים אלא רחמנות – “בעמק הבכא”.

“לכו, בנים, שמעו ואספר לכם דרכי היהודים, שבתם וקוּמם, מלבושם והילוכם, מחשבותם והגיונם, משאם ומתנם” (“בסתר-רעם”) – עד כאן מנדלי מדרגה שניה. רחוק הוא כבר מרחק רב מן “ה”השכלה" המובהקת, עם שאיפותיה ה“קאזיוֹניוֹת” ומליצותיה הטיפשיות. והנה הוא מתעלה גם על תקופת ההתקוממות נגד רישעת-הקהל. שלמה וועקער עם קולו המשווע: “הוי, על הרועים הרעים!” הולך ונשכח. ה“מלחמה” בעד מקומה של “האשה העבריה”, חאסקיל ורייזיל שב“פרּיזיוו”, טענותיה של שפרינצה לבעלה, דעותיהם של מנדיל המשרת (המדבר בלשונו של אברמוביץ) ושל דוואשע המשרתת – כל אל מפַנים את מקומם. המספר הגדול מוצא קצת את עצמוֹ. הוא נעשה למה שהוא צריך להיות – למצייר ציורים, הוא מתחיל לכַתֵּב את מראה-עיניו ומשמע-אזניו, ובכיתוּב הלז, ב“ארומשרייבען” זה, כמו שהיו אבותינו אומרים, הוא רואה את עולמו. מלא הוא אז מן החידוד של סביבתו, מן החידוּד הליטאי, מן הליצנות של איש-הרחוב אשר אין לו כל. לפרקים יש אשר כוח-יצירתו מתעמק והוא שותק אז לגמרי (יעויין בהקדמה להוצאת ה“פריזיוו”), אך לא יארכו הימים. הסאטירה הקלאסית שב“פישקע הפיסח” ו“בנימין הנוסע” הולכת ונעשית יותר ויותר עמוקה, יותר נוקבת, יותר חודרת, מקבלת לאט-לאט גם קווים של הומאניות חומלת מיוחדה, עד שהוא מגיע למדרגתו ש“בעמק-הבכא”. פה מתגלה הוא בכל מידת-רחמנותו הגדולה. פה אנו רואים כיצד אמו של הירשילי מבשלת ארוחת-ערב, וכיצד הכל מסייעים לה בזה, ומה מורגש בבית באותה שעה; כיצד יהודים שותים מעט משקה ומה פניהם באותה שעה; כיצד יהודים חשים את עצמם במוצאי-שבת וכיצד ילדי-יהודים משחקים אהדדי ומה הרגשות אשר הם מעוררים בכלל בלב היוצר. פה אנו רואים את רייזא הפונדקאית, את ר' אברהם, את הריבונו-של-עולם היהודי בעצמו, זקן זה שירד מנכסיו. פה השתפכות-נפשו של מנדלי והתגלויות-עצמיותו מגיעות עד מרום-קצן. פה יושבת והומיה בכל עמודי המעשיה הארוכה אותה הטראגיוּת המדכאה של בנים עלובים שגלו מעל שולחן-אביהם והוטלו לארץ רחוקה, ותקוה לשוב כבר אין, ומסביב טס הרקבון-הכליון בדמות מידות מרוֹת-משונות ומעשים מפסידים-משונים. קלקוּל גדול!

קלקול גדול וצער גדוֹל המלה “נעביך” (צער-בעלי-חיים!) אינה סרה מעל שפתיו של מנדלי. נכמרו ניחומיו מאוד על הדלות הנוראה וכפיפת-הקומה הנוראה עוד יותר. אמנם, גם כאן אין רחמנותו זו מגיעה עד לאותה החנינה העולמית, המיסטית של כל גדולי-האנושיות, שהעמיקו לחדור לסודה של הבריאה. יחוסו של מנדלי אל החיים והבריות הוא קלאסי, ברור, ברור ביותר. יש, אמנם, שאיזה חזיון מעורר בו רגשות שונים (הילד היהודי, לדוגמה, בדבריו הידועים), ואולם גם עירבוב זה קרוב יותר למזיגה מאשר לתהיה. בכלל זרה לו למנדלי לגמרי זו התהיה, הרפלכסיה, האי-ידיעה של מסַפּרינו העברים בני הדור הזה. זרה לו לחלוטין הנפש הרצוצה האצילית העליונה של אמנינו החדשים, ולפיכך זר לו גם השרטוט הקצר והדק מן הדק של אלה, אשר לא אל הקהל, כי אם לעצמם יציירו. מנדלי, בכל שיעור-הקומה שלו, היה תמיד בעצמו “מתנגד” קבציאלי יותר מדי מכדי שירד אל התהום, מכדי שיתפוס את הטרגאדיה של פרפורי המחשבה העברית, את הטראגדיה של אנשי-הרוח העברים, של בעלי הקבלה והחסידות העברים. ..מנדלי הוא כולו מספר גלותי, והגלות עם פיכחותה וקטנוּניוּתה ועקימת מוחה וקוצר-כנפיה וגועל-הנפש שבה מניחה עליו את חותמה גם בהתרוממו למעלה. הצער העולמי בכלל, “הצער העמוק הישן-נושן”. כמבטאו של פרץ, אינו מתגלם אצלו מעולם בתור דבר הקובע ברכה לעצמו, אלא נכנע ומטושטש הוא תמיד מפני החוג המוגבל של ליקויה של יהדות-הגלות. (יעויין, לדוגמה,“הסוסה” פרק “ישראליק חושב חשבונו של עולם”), שִׁבתו של מנדלי היא בתוך הגלות וכל מעייניו והגיגיו בגלות. האבן השניה מ“ארבע האבנים הטובות” (בחזונו של פרץ) מתנוצצת בכתר בת-שירתו ביחוד ועולה בה על חברותיה. “אומלל-האומללים ויהודי-היהודים אשר בארץ” מושפע כולו ממנה ולית ביה אתר פנוּי מינה. העברי רחוק ממנו ואינו נוגע בו; יצירתו היא כולה בת-יהודים: חריפה, מחוכמה ומתחכמת. יודעת את כל מדורי הכסלוניות ורואה את כל דכדוכה של נשמת הדלפונאי. ישעו ממנו תלמידי ה“בוּנד”, כי לא ימצאו פרוליטאריאט יוצר, פרוליטאריאט מחדש-עולם, ב“ספר-הקבצנים”וב“עמק הבכא”. כאן התנוונות טיפוסית: מכאוֹב של יוסיף דעת ויוסיף פיקחות ודלות של נשרפים ומקבלים ובטלנים (אם אלה הולכים ופוחתים קצת, הלא אין זה מפני שמצאו מִחיה, אלא מפני שתמו בעלי-היכולת ליתן). אַל יכניסו אותו לתוך קהלם גם אלה בעלי ה“תחיה” מכל המינים, אשר גילה, רינה, דיצה פזמונם ואשר מתוך התלהבות מעושה ופאתוס מלאכותי הם רוצים להונות את עצמם ואת אחרים. מנדלי זקננו הביט אל המציאות הפשוטה בכל פניה. הוא יודע, כי מסעותיו של בנימין השלישי לא העשירו את האנושיות. הוא יודע, כי אנחנו לא יצרנו ואיננו יוצרים דבר בגלותנו, כי מהבל המה יחד כל אידיאלינו שבכאן ומשאות-נפשנו שבכאן. הוא יודע אפילו את הסוד, שאף “ושבו בנים לגבולם” ו“בית יעקב לכו ונלכה” – אין פירושם אלא: קלגסים התנפלו על קבציאל ושבו את סוסו של מנדלי במלחמה וצריך לבקש פרנסה. העליה של השנים האחרונות לארץ-ישראל מראה מה חודר הוא מבטו של מי שכתב “בימי הרעש”. את מהותם האלמנטארית והאמיתית של יהודי-הגלות לא השיגה שום בריה כנשמתו הגדולה של מנדלי.

גם בלי שאגיד יבינו אחי הקרובים, כי לא “כאראקטריסטיקה” מר' מנדלי מוכר-ספרים באתי לכתוב היום. למה כאראקטריסטיקות? צריך לא לדבר על-דבר מנדלי, כי אם לקרוא את מנדלי, ואז בוודאי ימצא כל קורא וקורא, לפי שורש-נשמתוֹ, את אותו ה“עפעס”, את אותו ה“דבר-מה”, אשר בכל כאראקטריסטיקה חסור יחסר. נתכוונתי רק לציין איזו חצאי דברים, איזו מעין-הערות שהתעוררו בי לזכרון יום-השבעים של הישיש הגדול והאהוב שלנו. [מקור: המעורר, שנה ב', חוב' א', ינואר 1907 (ט“ז טבת, תרס"ז); החתימה: ח.ב.צלאל]

***

הודעות בדבר מותו של מו"ס, קווים לדמותו, הספדים ומאמרים הופיעו בעיתונות היהודית בשפה העברית: "המצפה", "הצפירה", "העם". החל מסוף חודש דצמבר 1917 ועד פברואר 1918. בין הכותבים נזכיר את: שמעון מנחם לזר (עורך "המצפה"), יוסיפון (שם עט), אבא אריכא (בעיתון "העם") ועוד.

עיתון "הצפירה" (27.12.17) מביא לקוראים סיפור של מו"ס – "בימים ההם":

"הננו נותנים בזה פרק מספר-חייו של האמן הגדול המנוח, שעבד עליו בשנתו האחרונה. הפרק הזה נדפס לפני ירחים אחדים בין יתר פרקי הספר באחד השבועונים העברים בחו"ל." [המערכת]

להלן מודעת האבל על מו"ס שהתפרסמה בעיתון "העם" (20.12.1917) שראה אור, בעברית כאמור, במוסקבה:

רציתי אך לא הספקתי לבדוק מה נכתב בעיתונות העברית שנה לאחר מותו. עם הקראים.ות הסליחה.

מחבר הרשימה מודה על תשומת הלב שהקדשתם.ן, אתם ואתן – הקוראים והקוראות, לקריאת הרשימה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: