אין עליו על יום השבת – סיפור של עגנון לחודש כסלו תשפ"א

אין עליו על יום השבת – סיפור של עגנון לחודש כסלו תשפ"א.

אנו, היהודים, הם שהנחלנו את השבת לשאר עמי העולם. ולראיה – לאף אומה לא היה יום מנוחה. ורק ידעו להבדיל בין חודש לחודש בשל מהלך הירח. ולנו היה את יום השבת. עוצרים, נחים, בוחנים ומחשבים מסלול מחדש. הנוצרים העתיקו את הרעיון ויישמו זאת ביום א'. המוסלמים הלכו לאחור. אל יום השישי… ולא קיבלנו קרדיט. לא נורא. שנאמר – שונא מתנות יחיה…

והסיפור מתגלגל כדלקמן:

"דוביש ראש גזלנים היה ובהרי הכרפתים היה יושב ומצודתו היתה פרושה על עוברי דרכים. חברים רבים לדוביש ודוביש ראש לחברים. ואיש יפגש בהם יאמר וידוי ולא יקום, כי בטרם יומת בחרב ימות מפחד, כי עזי נפש אנשי דוביש ועד דוביש לא באו. ויהי להם דוביש לראש. וביד דוביש חרב אשר נתן מלאך המות לדוביש. אפס עם שכניו לו שלום מסביב לקולימיי, כי קולימיי ובנותיה נושאות מנחה לדוביש. ויהי דוביש עם שכניו ושכניו לא נפקד להם מאומה, כל המקומות אשר התהלך שם דוביש הוא ואנשיו. וקולימיי ובנותיה מביאות לדוביש קמח ובשר ופול ועדשים ודבש וחמאה וגבינה. ואיש כי ינחר חזיר ואשה כי תלבב לביבה ושלחו ביד בנם או ביד בתם מן הבשר ומין הדם ומן הלביבות אל דוביש ואל נעריו, מכל מאכל טוב אשר יאכל. ובראשי שמחותיהם ירדו נערי דוביש אל הכפרים לרקד את בנות הכפר הלובשות בגדי חמודות אשר הפשיטו אנשי דוביש את החללים ויתנום להן.

ויהי בבוא החורף ולא הביאו מנחה לדוביש וירעב דוביש ואנשיו. מאין מביא אל ההרים דבר ומאין עוברי דרכים, כי כיסה השלג את הדרכים. וישבו הגבורים אשר לדוביש, רירם קפא בפיהם וזקנם כנציב קרח. ויקללו בנפשם ובאמם ויאמרו, אם לא יוציאו את עצמות אמהותיהם מקבריהן וגרמון והיתה נבלתם כדומן על פני השדה בהרי הכרפתים אשר לא יאמרו המה אנשי דוביש. ויאמרו איש אל רעהו, מה אנחנו יושבים פה עד מתנו ועתה לכו ונפלה אל אחת הערים ונחיה את נפשנו ולא נמות. ויואל דוביש להתנפל על קולימיי לילה. ויקומו בנשף לבוא אל קולימיי ויבואו עד קצה העיר והנה אור בכל בית. ויאמרו, קומו ובואו מהרה אל העיר כי נמצא בשר ויין, כי שבת היום לישראל. ויבואו אל קולימיי.

וקולימיי מלאה כל טוב, כי יהודים רבים יושבים בה, סוחרי ארץ, ובכל בית אור, אוכלים ושותים ושמחים. וירא דוביש את קולימיי ויאמר, אין בארץ איש אשר אין לו שולחן ותנור רק אנחנו חסרנו כל. ויאמרו אנשי דוביש לדוביש, אל יאנח דוביש. הנה אנחנו באים אל העיר ואכלת חלות לחם ויין רב תשתה. אז תמלא בטנך ופיך לא ידום מרוב כל. ויאמר להם דוביש, לשלל אחים. ויט דוביש את חרבו אל העיר, ורבי אריה אז בעיר.

ויבוא דוביש אל בית רבי אריה בתחילה, כי ביתו בקצה העיר. וכל אנשי בית רבי אריה אשר בבית רבי אריה בורחים על נפשם, כי נפל פחד דוביש עליהם וינוסו, ורבי אריה עומד לפני השולחן ומקדש על היין.

ויאמר דוביש אל רבי אריה, למה תעמוד? ולא השיב רבי אריה לדוביש דבר, כי קידש רבי אריה על היין. וישלח דוביש את ידו אל חרבו ויוציא את החרב מתערה ויך דוביש את רבי אריה אל ידו. ויטוף היין מן הכוס אל חרב דוביש. ולא יכול דוביש להניע את החרב. וינס דוביש פעם בפעם והוא לא ידע כי כחה סר היום. ותדום החרב כל ליל השבת וכל יום השבת עד צאת הכוכבים. ורבי אריה ישב על הכסא וישת וירחץ רבי אריה את ידיו ויברך על הלחם ויתן גם לדוביש ויאכל. ויברך דוביש את רבי אריה וילך.

ויקם דוביש אחרי אכלו ואחרי שתה וישב הוא וכל הנערים אשר אתו אל ההרים ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך. כי גבורים אנשי דוביש, ויד דוביש חרב אשר נתן מלאך המות לדוביש, יום ולילה לא תשבת. אך מדי שבת בשבתו בהתקדש ליל השבת ונחה החרב בידי דוביש, אשר נטף עליה יין קידוש בבוא דוביש בית רבי אריה בליל השבת, ולא תנוע החרב כל יום השבת."

מקור: ש"י עגנון (תשנ"ז), "חרב דוביש", בתוך: אלו ואלו, שוקן, עמ' 308-307.

קישור לחודשים קודמים: אדרניסןאירסיוןתמוזאבאלולתשרי,  מרחשוון תשפ"א

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: