אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף – דברים לציון כ"ט בנוב' 1947. היום זה היום. 29.11. התאריך, עצם צמד המילים – כ"ט בנובמבר – הוא המצביע על אוקסימורון. יום עברי. חודש לועזי. ואכן כל חיינו מתנהלים בצל המתח וניזונים מן המתח שבין לבין. בין… לבין… ורשימת הנושאים לבחירה – ארוכה היא. על כורחך אתה נולד. על כורחך אתה מת. גם את…
מלחמת השחרור או מלחמת העצמאות או מלחמת הקוממיות? יש הסבורים כי אלה שמות "נרדפים". אך לא כך הוא. השמות לעיל הם שלבים, בפועל, בקורות מלחמת תש"ח או 1948 (גם הן סוג של מילים נרדפות). שלב א': מלחמת השחרור התנהלה מול הממלכה המאוחדת, מחזיקת המנדט על ארץ-ישראל. יום ה-29.11.47 הוא יום המפנה. הנה השתחררנו מעול הבריטים, והעולם הכיר בזאת, ועתה נכנסנו לשלב ב'. נלחמים אנו על עצמאותנו. ומיום ההכרזה על הקמת מדינת היהודים, ה' איר תש"ח, אנו נלחמים על הקמתה. הלא הוא שלב ג' – מלחמת הקוממיות שממנה קמה המדינה. לקח לערבים שנים לאמץ שם למלחמה משל עצמם – נכבה.
והיינו צריכים, על כל צרותינו, גם את השואה, על-מנת להקים לנו מדינה משלנו. חלפו כ- 30 ש' (וכמעט חודש) מיום שניתנה "הצהרת בלפור". מאת הלורד בלפור אל הלורד רוטשילד. לא חס וחלילה ישירות לדר' ויצמן. תקינות פוליטית. האומות המאוחדות, ב-כ"ט בנובמבר 1947, קיבלו את החלטת החלוקה. החלטה מס' 181. בין לבין או גם וגם. מדינה יהודית בארץ ישראל ומדינה ערבית לצדה. ההחלטה התקבלה בישיבה שהתקיימה ב"לייק סאקסס" הוא אגם ההצלחה…
והרי לכם עדות של מי ששמע:
ביום השבת, כך אמרו אצלנו, בשבת לפני הצהרים, יתאספו כל צירי העצרת הכללית במקום ששמו לייק סאקסס ויחרצו את גורלנו: "מי לחיים ומי לאבדון!" אמר אדון אברמסקי [ואם זה מהדהד לכם את הפיוט של אמנון ממגנצה – אינכם יחידים]. ואילו גברת טושיה קרוכמל הביאה ממרפאת-הבובות של בעלה חוט מאריך של מכונת-תפירה חשמלית, כדי שיוכלו הלמברגים למשוך ולהוציא את מקלט-הרדיו השחור הכבד שלהם ולהציבו על שולחן המרפסת (היה זה הרדיו היחיד בכל רחוב עמוס, אם לא היחיד בכל שכונת כרם אברהם). משם, מן המרפסת של משפחת למברג, יופעל הרדיו במלוא קולו, ואנחנו כולנו נתאסף כאיש אחד אצל הלמברגים, ובחצר, וברחוב, ובמרפסת הדירה שמעליהם, ובמרפסות שממול, ועל המדרכה שלפני החצר, וכך יוכל כל הרחוב לשמוע את "השידור הקולח" (כך קראו אז לשידור חי), ונדע מה גזר-דיננו ומה עוד צופן לנו העתיד ("אם בכלל עוד יהיה איה עתיד אחרי השבת הזאת").
"לייק סאקסס," אמר אבא, "פירושו בעברית: אגם ההצלחה. לאמור, היפוכו של ים הדמעות המסמל אצל ביאליק את גורל עמנו. לרום מעלתו," הוסיף, "אנחנו בהחלט נרשה הפעם להשתתף במאורע, במסגרת מעמדו החדש כקורא עיתונים מובהק וכן במסגרת תפקידו כפרשננו הצבאי והפוליטי."
אמא אמרה:
"כן, אבל עם סוודר. כבר קר".
[…]
כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור לא שיעול לא מדרך נעל. יתוש לא זמזם שם. רק קולו העמוק, המחוספס של הקריין האמריקאי בקע מן הרדיו שהופעל במלוא עוצמתו והרטיט את אוויר הלילה, או אולי היה זה קולו של אוסוולדו ארניה מברזיל, נשיא העצרת. בזה אחר זה קרא בשמותיהן של המדינות האחרונות ברשימה, על-פי האלף-בית האנגלי, ומיד חזר והרעים אל תוך המיקרופון שלו את תשובות נציגיהן. יונייטד קינגדום: אבסטיינס. יוניון אוף סובייט סושיאליסט ריפבליקס: יס. יונייטד סטייטס: יס. אורוגואי: יס. ונצואלה: יס. תימן: נגד. יוגוסלביה: נמנעת.
בכך השתתק הקול בבת אחת. ופתאום דומיית עולמות אחרים ירדה והקפיאה את כל החיזיון, דממה מבועתת, אסונית, דממת המוני אדם עצורי נשימה שכמוה לא שמעתי אף פעם בימי חיי, לא לפני הלילה ההוא ולא אחריו.
עד ששב הקול העב, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלוש בעד. שלושה-עשר נגד. עשרה נמנעים ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת.
ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מן הרדיו, גאתה וגלשה מן היציעים המשתוללים מחדווה באולם בלייק סאקסס, וכעבור עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת אחת גם הרחוב הנידח שלנו שבפאתי כרם אברהם בצפון ירושלים בצעקה ראשונה נוראה, קורעת את החושך ואת הבניינים והעצים, פולחת את עצמה, צעקה של לא שמחה, כלל לא דומה לשאגות של המוני מגרשי הספורט, לא דומה לשום התלהמות של המונים משולהבים, אולי יותר כמו צווחת-זוועה ופלצות, צעקה אסונית, צעקה מזעזעת-אבנים היתה זו, מקפיאת-דם, כאילו כל ההרוגים שהיו וכל ההרוגים שעוד ייהרגו קיבלו בו ברגע אשנב זעקה, וכבר בן-רגע הוגף, וכבר כעבור רגע עלו והחליפו את זעקת הזוועות הראשונה המון שאגות השמחה ובליל של קריאות ניחרות ועם ישראל חי. [עמוס עוז (2010), סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, עמ' 403-400]
***
ברשותכם/ן הקוראים והקוראות, על-מנת להבין על מה ולמה הצביעו, נלך מספר שנים לאחור. עוד טרם הסתיימה המלחמה הגדולה, הלא היא מלחמת העולם ה-I, שבאותן שנים לא ידענו שבעקבותיה תגיע השנייה, התיישבו בארמון באירופה, שליחי הממלכה המאוחדת וצרפת, הידועים לנו בשמותיהם – סר מרק סייקס הבריטי ופרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, וסגרו הסכם לחלוקה גיאוגרפית בין שתי המעצמות (דאז) של הטריטוריה שנשלטה, דהיינו השלל, טרם המלחמה ע"י האימפריה העות'מנית.
בסוף המלחמה הפכה והתכווצה האימפריה העות'מנית לתורכיה… גם כך חונים התורכים היום היכן שהייתה פעם ביזנטיון. רומא המזרחית. והתורכים – הם בכלל פלשו אל אסיה הקטנה מן המזרח, וכבשו, שעל אחר שעל, את קדמת אסיה בואכה אירופה. ולנו הם מעיזים להטיף ואותנו לטנף…
וזאת מפת הסכם סייקס-פיקו מ-1916:
מפת הסכם סייקס-פיקו [מקור: ג'יימס באר (2015), קו בחול – בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, מאנגלית: בועז וייס, הוצאת אופוס, שער קדמי של הספר]
השלטון הבריטי החליט להקים וועדת חקירה. לבדוק למה ומדוע וכיצד למנוע. על-כן הוקמה "וועדת החקירה המלכותית לפתרון בעיית פלשתינה (ארץ-ישראל)", שמונתה ע"י מלכה של הממלכה המאוחדת, לכאורה ללא כפיפות לממשלת המנדט שבירושלים או לממשלת הוד מלכותו שבלונדון. אנו מכירים את שמה החלופי – "וועדת פיל". על שמו של מי שעמד בראשה – הלורד פיל. הוועדה הגישה את מסקנותיה והמלצותיה, בקיץ 1937, למי שאותה מינה. לב ההמלצה היה כדלקמן:
"הוועדה לפתרון בעיית ארץ ישראל המליצה לסיים את המנדט הבריטי בארץ-ישראל ובמקומו להקים שתי מדינות ריבוניות בארץ-ישראל – יהודית וערבית. הוועדה המליצה גם להשאיר בידי הבריטים את ירושלים וליצור מעבר אליה מהים התיכון." [גדעון ביגר (2001), ארץ רבת גבולות, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 198]
ראו מפת החלוקה על-פי וועדת פיל (1937):
מפת חלוקה מוצעת בין מדינה יהודית, מדינה ערבית ומובלעת במנדט בריטי כפי שהוצעה ע"י וועדת פיל (1937) [מקור: ויקיפדיה]
"החל בראש-הנקרה, נמשך הקו בעקבות הגבול הצפוני הקיים והגבול המזרחי הקיים של פלשתינה (א"י) עד לים כינרת וחוצה את ים הכינרת עד לתוצאות הירדן, משם הוא נמשך עם זרם הירדן עד לנקודה צפונית לבית-שאן. משם הוא חוצה את עמק בית-שאן, ונמשך לאורך קצהו הדרומי של עמק יזרעאל ודרך שפלת יזרעאל עד לנקודה הסמוכה למגידו, ומשם הוא חוצה את רכס הכרמל בקרבת כביש מגידו. משמגיע הקו לשפלת החוף, הוא נמשך דרומה לעומת קצהו המזרחי, והוא פונה מערבה, כדי שלא לכלול את טול כרם, עד הגיעו למסדרון ירושלים-יפו סמוך ללוד. דרומית למסדרון נמשך הגבול בקצה השפלה עד לנקודה הנמצאת כעשרה מילין דרומית לרחובות, ומשם יסוב הגבול מערבה אל הים." [שם, עמ' 203]
הגבול שהוצע ע"י וועדת פיל מהדהד את גבול/שטח מרבית ההתיישבות היהודית בפועל והמוכר לנו מצורתו הגיאוגרפית- "ה-N ההתיישבותי".
מפת ה-N ההתיישבותי (מקור: ויקיפדיה)
הצד היהודי קיבל באופן עקרוני את עיקרון החלוקה אך הציע הצעה משלו. הערבים דחו, על הסף, את הצעת וועדת פיל והמשיכו במרים/מרדם. כפתרון לכל מצוקה הוקמה (ומוקמת בהווה ותוקם גם בעתיד) וועדה חדשה. "וועדת וודהוד". וזאת, בנובמבר 1938, ביטלה את תכנית החלוקה של וועדת פיל. אמנם היה בה מרכיב של שטח אולם היא התפוגגה במהירות שיא…
העולם פנה להילחם בשנית. חבר הלאומים התפוגג. העולם שב, התפנה ממלחמותיו (זמנית) והקים את ארגון האומות המאוחדות. האו"ם. מז'נבה עוברים לניו-יורק. ב-פבר' 1947, בישיבה מס' 128 של העצרת הוקמה וועדת אונסקו"פ ובשמה המלא "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשתינה א"י" (UNSCOP – United Nations Special Committee on Palestine). על הוועדה הוטל להציע פתרון עד לחודש מאי 47. וכך היה. הוועדה עבדה כחודשיים, טיכסה עצה, הציעה חלוקה, וצירפה מפה.
ועתה נפנה אל תוצאות החלטת האו"ם, מיום 29.11.1947, בדבר חלוקת ארץ-ישראל המערבית, בין לבין. ראשית מוצגת מפת החלוקה עליה הצביעו המדינות החברות באו"ם באותה שעה הרת גורל, ואחריה התפלגות המדינות שהצביעו בעד או כנגד תכנית החלוקה, שכאמור הייתה מגובה במפה ובה ההפרדה הגיאוגרפית בין יהודים לבין ערבים (על הנייר. בכל חלוקה, בפועל, תימצאנה מובלעות של פלוני באזור אלמוני ולהפך):
מפת החלוקה של א"י לפי החלטת האו"ם מ-1947 (מקור: ויקיפדיה)
תוצאות ההצבעה (מקור: ויקיפדיה)
***
ראו מקטעי העמוד הראשון של אותם עיתונים שהיו קיימים בארצנו באותם הימים ופרסמו את תוצאות ההצבעה רק ב-30.11.47. יען כי ההצבעה נערכה במוצאי-שבת (זמן מקומי. ובשל הפרשי השעות גלש הדיווח ביום קלנדרי) ולכן העיתונים דיווח עליה רק למחרת – יום א' (30.11).
יוצאים מן הכלל היו השבועונים (שניים) שיצאו לאור בימי שישי ולפיכך, רק ב-4.12.47, דיווחו הללו לקוראים על תוצאות ההצבעה.
אין עיתון שהיה קיים, דהיינו יצא לאור בדפוס, באותה העת שלא פרסם את הבשורה בעמודו הראשון. רוב העיתונים, למעט שלושה, לא הציגו את מפת החלוקה בין שתי המדינות. שניים הציגו את מפת החלוקה בעמוד הראשון. השלישי – בעמוד מס' 2.
הצגת עמודי השער של העיתונים מתבצעת – לפי סדר האלפבית של שמות כתבי העת. אל תחפשו את עיתון מעריב, ביום המסוים הזה – טרם נולד. איתור העיתונים הרלוונטיים התבסס על אתר "עיתונות יהודית היסטורית" (הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א).
דבר. נוסד ב-1925 ע"י ברל כצנלסון. ביטאון "הסתדרות העובדים הכללית" והעיתון המרכזי בעיתוני תנועת העבודה. חדל לצאת לאור ב-1996. מקטע מעמוד השער מ-30.11.1947. מפת החלוקה בין המדינות הוצגה בעמ' 2.
הארץ. העיתון החל בפעילתו ב-1919 וממשיך לראות אור גם בימינו אנו. מקטע מעמוד השער מ-30.11.1947. המקטע כולל את מפת החלוקה בין המדינות. שימו לב כי השטח המיועד למדינה היהודית – שחור.
הבֹקר. 1965-1935. מקטע מעמוד השער מ-30.11.1947. המקטע כולל את מפת החלוקה בין המדינות. השטח המיועד למדינה היהודית – לבן.
המשקיף. נוסד ב-1939. עיתונה של "התנועה הרוויזיוניסטית". נסגר במאי 1949 עם כישלון מפלגת צה"ר לעבור את אחוז החסימה בבחירות הראשונות לכנסת שנערכו בישראל. מקטע מעמוד השער מ-30.11.1947. מפת החלוקה בין המדינות לא הוצגה. שימו לב לסיסמאות כיאה לשופר הימין: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", "שתי גדות לירדן זו שלנו וזו גם כן", "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד נהר פרת".
העולם. 1950-1907. העיתון (שבועון) הרשמי של "ההסתדרות הציונית העולמית". מקטע מעמוד השער מ-4.12.1947. מפת החלוקה בין המדינות לא הוצגה.
הצֹפה. 2008-1937. ביטאון תנועת "המזרחי". מקטע מעמוד השער מ-30.11.1947. מפת החלוקה בין המדינות לא הוצגה.
משמר (על המשמר). 1995-1943. ביטאון פוליטי של "הקיבוץ הארצי" מטעמו של "השומר הצעיר". מקטע מעמוד השער מ-30.11.1947. מפת החלוקה בין המדינות לא הוצגה.
קול העם. 1975-1937. שופר "המפלגה הקומוניסטית". מקטע מעמוד השער מ-30.11.1947. מפת החלוקה בין המדינות לא הוצגה.
שערים. החל דרכו כשבועון ב-1934 ורק ב-1951 הפך ליומון. נסגר ב-1981. ביטאון מפלגת "פועלי אגודת ישראל". מקטע מעמוד השער מ-4.12.1947. מפת החלוקה בין המדינות לא הוצגה.
***
ב-14.12.1947 התפרסמו בעיתון "ניו-יורק טימס" דברים מתוך נאומו של דר' חיים ויצמן, אותו נשא בכנס מגבית באטלנטיק סיטי (ארה"ב). ויצמן אמר, בין יתר דבריו, את המשפט הבא: "No state has been handed to us on a silver platter". מסתבר כי לחיים ויצמן זכות הראשונים על השימוש ב"מגש הכסף".
עיתון הארץ תרגם את המאמר שהתפרסם בניו-יורק והוציאו לאור ב-15.12.1947. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-19.12.1947, הופיע, במסגרת הטור השביעי (עיתון דבר, הטור השביעי, טור 217), שירו של נתן אלתרמן, או כפי שהוא חתם, נתן א., "מגש הכסף". ללמדכם שפעם הצבי ישראל היה באמת מהיר…
נתן אלתרמן (תשי"ב), הטור השביעי, עם עובד – שער הספר
נתן אלתרמן (תשי"ב), הטור השביעי, עם עובד, עמ' 367-366
נתן אלתרמן (תשי"ד), מגש הכסף – מבחר שירים, עורכים: ישעיהו אברך ומנחם דורמן, משרד הביטחון – שער הספר
נתן אלתרמן (תשי"ד), מגש הכסף – מבחר שירים, עורכים: ישעיהו אברך ומנחם דורמן, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 315-314
פרופ' דן לאור, חוקר ספרות, בהרצאתו: "מגש הכסף: הרקע, השיר ההתקבלות" (TAUVOD מיום 7.2.2012, סדרת הרצאות בחסות הרקטור, צפייה: 12.5.2020), נותן קרדיט לדר' מרדכי נאור ומציין כי הוא חשף בפניו את הקשר בין דברים שאמר ויצמן בכנס המגבית לבין שנכתב תחת כותרת השיר: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף".
אנקדוטה: פרופ' לאור הוסיף כי חיפש, בספרות האנגלית ובעיקר האמריקנית, אחר מקורות השראה לצירוף הלשוני, אך לא מצא. בתגובית להרצאה טען טוקבקיסבט (תגובן) כי מדובר בביטוי רוסי, נוצרי, פרבוסלבי, והכוונה היא למגש שעליו הונח ראשו של יוחנן המטביל. קטונתי. אני רק מביא דברים בשם אומרם.
ועוד דבר שכלל אינו שולי: "…והארץ תשקֹט." אלו הן כמובן מילות הפתיחה של השיר. והן שהובילו לטעות רווחת, בקרב רבים וטובים, לפיה נכתב השיר עם תום המלחמה. לא ולא. הוא נכתב בתחילת השלב השני. ביום בו התפרסם השיר כבר מנינו 120 הרוגים משלנו שנהרגו מיום ההצבעה. השיר הוא אפוא שיר פתיחת מלחמה ולא סיומה.
***
בשנים הראשונות לקום המדינה היה השיר בכותרות, טקסט מכונן. מקודש. בכל טקס ובכל מסכתה. ובספרי הלימוד. הטקסטים הקנוניים הולכים ופוחתים. טקסטים חדשים מחליפים הישנים. עם השנים חל פיחות במעמדו המקודש של "מגש הכסף". כמו גם מיתוס "תל-חי" ו"מצדה" שטקס השבעת הטירונים נדד ממנה אל רחבת הכותל המערבי.
אימתי הפך "מגש הכסף" ללא רלוונטי? קרוב לוודאי שקו השבר חל בתום מלחמת יום הכיפורים. מאז הפריטה המדינה את עצמה לדעת ואנו נותרנו עם ההלחמה היוונית – נוסטלגיה. או עם הציניות…
"מגש הכסף" מאת דן אלמגור (מקור: מתוך הרצאתו של פרופ' לאור – ראו לעיל)
מקטע עיתונות (מקור: מתוך הרצאתו של פרופ' לאור – ראו לעיל)
ועוד דבר קטן: פרופ' מנואל טרכטנברג, שחיבר את דו"ח מחאת האוהלים – המחאה החברתית – (2011), מסיים את מסמכו במילים הסוגרות את השיר: "והשאר יסופר בתולדות ישראל". והמחאה נשכחה כאילו לא הייתה מעולם. והעדר המשיך להצביע למי שהצביע שגרם לו למה שנגדו מחה…
***
יצאנו אפוא למלחמה (1949-1947). שחרור, עצמאות, קוממיות. איבדנו אחוז מכלל התושבים היהודים. ומפת החלוקה, בין לבין, השתנתה.
מדינת ישראל אחר מלחמת הקוממיות על רקע מפת החלוקה לפי האו"ם משנת 1947 [אבא אבן, (1984), מורשת, סטימצקי, עמ' 322]
***
ודוגמה נוספת לפיחות במעמד ניתן לראות במאמר שכתבה הסופרת רות אלמוג שכותרתו: "סיכמנו ש'מגש הכסף' הוא שיר פאשיסטי" (הארץ, תרבות וספרות, 31.7.2020). אלמוג אוחזת ביומן שחלקים/פרקים ממנו מפורסמים בעיתון הארץ אחת לכמה שבועות.
בפרסום הנ"ל כתבה אלמוג:
"אליהו ואני החלטנו לפתוח את מסיבת הסיום [סוף שנת הלימודים האחרונה (1950) בבית הספר העממי "נצח ישראל" – מ.ה] בדקלום משותף של "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן.
[…]
ובכן, בפתח המסיבה דיקלמנו אלי ואנכי בעל-פה את השיר הזה "מגש הכסף". היינו מאוד גאים. חצר "נצח בנות" היתה מלאה בהורים, מורים ותלמידים.
[…]
איני סבורה שקראתי שוב את "מגש הכסף" עד שפתחתי את ספרו החדש של יגאל שוורץ "מגש הכסף". אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו צילצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פאשיסטי."
הנה כך מתהפכת המגמה ואצל אלמוג הופך השיר, שפעם היה בחוד החזית הציונית, לשיר פאשיסטי. ועל כך כתבה אלמוג:
"הנה כי כן, גם שיושבים כלואים בבית וכמעט אין פוגשים אנשים קורים דברים מסעירים ומגיעים לתובנות לא צפויות."
אכן לא צפויות. כמו השוטר שמגיע אל בית האזרח ומבקש שיסיר את תמונתו של ראש הממשלה שנלכד בעדשתו של אלכס ליבק, חתן פרס ישראל, בהצדעה שאינה מלבבת נפש. דברים משתנים…
ומאליו מובן שהיו תגובות נזעמות של מי שמחו על שכתבה/אמרה אלמוג…
***
ועוד אנקדוטה: באותו היום המדובר, כ"ט בנובמבר 1947, בערב, קיבל הפרופ' אליעזר ליפא סוקניק, חבילה מטעמו של שליח. כשפתח סוקניק את החבילה – רעדו או רטטו או רתתו (גרסה מועדפת של עגנון) – כאשר החזיק בידיו את המגילה הראשונה, "סרך היחד", שהגיעה אל ירושלים, מקומראן שבבקעת הירדן, בדרך לא דרך. סרך=מגילה/קובץ. המגילה מתארת את הארגון ואת התיאולוגיה של חברי הקבוצה – כת הקוראת לעצמה "היחד". ובכך מבדלת עצמה מן האחרים. א"ל סוקניק קרא בהתרגשות את המגילה, הכתובה כתב עברי הקרוי "חשמונאי מוקדם" (נגזרת של הכתב העברי המרובע/האשורי), בחדרו, ובחדר הסמוך הקשיב בנו, מתתיהו, בדריכות לשידור הדיון בהצעת החלוקה שהתנהל בארה"ב. לאחר מכן כיבו את האורות ויצאו אל מרכז ירושלים לחגוג… מתתיהו סוקניק נהרג במלחמת הקוממיות. ראו רשימתי על כך כאן. לימים המשיך פרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל לשעבר ומי שבפועל ניהל את מלחמת הקוממיות כאשר חלה הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, הבן של א"ל סוקניק ואח של מתתיהו, את מחקרי אביו ולמעלה מכך.
***
אכן היה זה יום בעל משמעויות רבות בתחומים מגוונים. דבר ממה שהבאתי או הצגתי בפניכם/ן, תריסר הקוראות והקוראים הנאמנים, לא שמעתי או ראיתי שכן ביום המדובר ברשימה זאת הייתי בן פחות מ-3 שבועות. עולל המנסה להתאושש מברית המילה ומן הפגזת השכונות היהודיות על-ידי הערבים משכונת תל-גיבורים. ובכל זאת, הבאתי דברים אשר ראיתי ושמעתי.
© כל הזכויות שמורות למחברים ולהוצאות השונות. אני רק יונת דואר…
משה הרפז 